Copyright© 2019 - 2020
Vasily Poutcheglazov
אפשר להאזין לשירים של המחזה הזה בליווי גיטרה. סליחה על האיכות של קובצי האודיו. (in Drive of my gmail):
שיריי למחזה
***
משׂחק על פרנסואה ויון
בשתי רדיפות עם בלדות ושירים אחרים
מאת: וסילי פּוצ'גלזוב
הדמויות בהתאם לטיפוסים
פֿרַנסוּאָה וִיוֹן או מוֹנקוֹרבּיֶה.
לוֹרֵנצוֹ וָּאלָה, פֿילוסוף.
גִיוֹם וִיוֹן, כומר הקהילה של כנסיית מכללה ופרופסור בסוֹרבּוֹן, אב המאמץ של
ויון. –מוֹנסִניוֹר טִיבּוֹ דה אוֹסִינאִי, הבישוף של אוֹרלֵיאַן ומֵן. –
פֿוּרניֶה, תובע בבית הדין של פריז.
הוד מעלתו קָרל אוֹרלֵיאָנִי, דוּכָּס, בעל חסות, משורר. – אדון אֶשֵבֶן. – אדון
סֶנֶשָל.
אָנרֶה קוּרוֹ, נציגו המשפטי של המלך רֶנֶה אָנז'וּי בפריז. – איש החצר בבּלוּאָה.
– נזיר בבית סוהר. – מָרטִין בֶּלפֶא, יועץ בבית הדין של פריז.
רֶניֶה דה מוֹנטִינאִי, אציל, "קוֹרדִיליָר". – משורר בבּלוּאָה. –
גוֹטיֶה, שׂחקן.
– כרוז מלכותי. – מָסֶה דה אוֹרלֵיאַן, סגנו של המשמר העירוני בפריז.
רוֹבֵּן טיוּרזִ'י, בעל מסבאת "אצטרובל" בפריז. – פִֿילֵבֶּר, משרת. –
גוֹדֵפרוּאָה, מפקד המשמר. – מר רוֹבֶּר, התליין של העיר מֵן. – גָרניֶה, שומרו של
בית הסוהר בפריז.
טוֹם טרִיקוֹט, היושב ראש של תלמידים. – קוֹלֶן קָיוֹא, מנהיג הכנופיה. –
גיוּאָר,
מנהיג האיכרים.
אִיטיֶה מָרשָן, תלמיד. – גִי טָבָּרִי, גנב. – ליצן בבּלוּאָה. –
זָ'אן-גמגמן,
שׂחקן.
זָ'אק רָגיֶר, תלמיד, אחר כך פקיד. – משורר בבּלוּאָה. – בּוֹדוֹן, איכר. –
נזיר
במישור.
נוֹאֶל ז'וֹלִי, תלמיד. – משורר בבּלוּאָה. – מִישוֹ, שׁחקן. –
בֶּרטרָן, איכר.
זָ'אק טרוּבֶה, קצב. – מָרקֶה, משרת. – דיוּרָן, שׂחקן. – הסרן של לָנדסקנֶחטִים. –
הסרן רוּ.
פִֿילִיפּ סֶימוּרָז, כומר. – משורר בבּלוּאָה. – לֶקוֹק. – הסרן
טיוּסקָה.
מָריוֹן.
זָ'אנֶּטָה.
קָטֶרינָה דה ווֹסֶל. – גברתו של הבישוף.
מָרטָה. – מכשפה. – אלת הגורל.
וגם – תלמידים ועירוניים, יצאניות וגברות, חברי האגודה של גנבים ושודדים
"קוֹרדִיליָרִים" וחברי האגודה של שׂחקנים "קרננים", משוררים ומשרתים, חצרנים
ונזירים, איכרים ולנדסקנחטים, נוטרים ופקידים.
כמות מבצעים משוערת – 20.
טקסטים פיוטײם מהווים תרגומיו החופשיים של המחזאי או שיריו המקוריים.
לחניהם של כל הבלדות והשירים – מאת מחברו של המחזה, וסילי פוצ'גלזוב.
הקדמה. בעובדות ידועות מחייו של ויון המחבר השתמש בחירות פיוטית, בפרט איחד בסצנה
אחת שני אירועים, דהיינו ההריגה בעת קטטה ביוני 1455 והפריצה בדצמבר 1456. המחזה
הוא לא תולדות החיים של המשורר המקולל הזה אלא מין המחזתה של מהות אישיותו הרוחנית
ברקע תקופתו. מידע נוסף מוצע בהערות.
*
רדיפה ראשונה
מחשיכה מופיע איש עם גיטרה. בזמנים ההם משוררים היו מבצעים שירים על פי רוב בליווי
כלי נגינה, וההבדל הוא שבמקום גיטרה היתה לאוטה.
שמו של האיש – פֿרנסואה ויון, הוא בן כעשֹרים וחמש ובהיותו בן שתים עשֹרה התחיל
לימודיו באוניברסיטת פריז מכונה "הַסוֹרבּוֹן". למרות שויון כבר סיים תואר מאסטר
בפקולטה לאומנות – הפחותה בחשיבותה, אולם ההכרחית לכל סטודנט – עד עתה, הוא נמנה עם
תלמידיה של האוניברסיטה.
ויון (שר).
יָדוּע כַּמָה מְיוּפייָף גַנדרָן,
יָדוּעַ מִי עַלִיז, מִי מְצוּברַחַת,
יָדוּעַ מַה שָחוֹר וּמַה לָבָן,
יָדוּעַ שֶלַכּוֹמֶר יֵש גַלַחַת,
יָדוּעַ שֶיֵש אַגָדָה מוֹתַחַת,
יָדוּעַ שֶיֵש לִי עוֹלָם פּנִימִי,
יָדוּעַ כַּמָה קַל שמוּעָה מוּפרַחַת,
יָדוּעַ לִי הַכֹּל חוּץ מֵעַצמִי!
יָדוּעַ שֶמַזָל רַק לְשַקרָן,
יָדוּעַ שֶמִייָד עַלמָה שוֹכַחַת,
יָדוּעַ שֶלִברוֹחַ אֵין לְאָן,
יָדוּעַ שֶפָּרָה לֹא מִתנַגַחַת,
יָדוּעַ לִי שייָרִים בְּכָל צַלַחַת,
יָדוּעַ לִי שֶטֵקֶס הוּא רִשמִי,
יָדוּעַ אֵיך אָסוֹן מַזִיק לְנַחַת,
יָדוּעַ לִי הַכֹּל חוּץ מֵעַצמִי!
יָדוּעַ שֶמִצוֹם יָמוּת בַּטלָן,
יָדוּעַ שֶיַבֶּלֶת מִתנַפַּחַת,
יָדוּעַ שֶלָעַד גוֹרָל נִיתַן,
יָדוּעַ שֶבּלִי קרָב אֱמֶת נִרצַחַת,
יָדוּעַ שֶלַשָווא תִקווָה נִשלַחַת,
יָדוּעַ שֶיֵש פֶּרֶך יוֹמיוֹמִי,
יָדוּעַ שֶבַּיוֹם חַמָה זוֹרַחַת,
יָדוּעַ לִי הַכֹּל חוּץ מֵעַצמִי!
יָדוּע שֶכָּל אִיש מִיתָה לוֹקַחַת,
יָדוּעַ – מָה, כֵּיצַד וּבִשבִיל מִי,
יָדוּעַ דוֹחַק, עוֹנִי, חוֹם קַדַחַת,
יָדוּעַ לִי הַכֹּל חוּץ מֵעַצמִי!
חג המולד
מסבאת "אצטרובל" ברובע הלטיני בפריז בדצמבר 1456. תלמידיו של הסורבון חוגגים את חג
המולד.
המנון של תלמידים
רַחֲמִים הֵם כּלָל וְחוֹק
שֶל לֵבָב וְרוּחַ –
לְבַדחָן שֶחַי בִּצחוֹק
וּלְנֹאד נָפוּחַ!
בּוֹאוּ נַעֲלוֹז לַמרוֹת
שֶאֵין לָנוּ חֶלֶק
אִם כִּילַי מֵנִיס בְּמוֹט
שנוֹרֶרִים בְּשֶלֶג!
פזמון:
עִם חֵירוּת מִבְּרֵאשִית
נוֹעַר חַי כִּפלַייִם!
רַק לְנֶפֶש שֶחוֹפשִית
חֶסֶד הַשָמַיִם!
יַיִן – לְזָקֵן מוּפלָג,
לְפִרחָח פּוֹרֵחַ,
לְנָסִיך וּלְדַיָיג,
לְנוֹכֵל פִּיקֵחַ,
לְמוֹרֶה וּלְתַלמִיד,
לְאִישָה, לְגֶבֶר,
לְגַנָב, אָרוּר תָמִיד,
שֶיִרקַב בּלִי קֶבֶר!
פזמון.
לְשַתייָן אֲשֶר מוּכָן
לְכָל בִּיב לָרֶדֶת,
לְקַפּדָן, לְשוֹטֵטַן
שֶלְלֺא מוֹלֶדֶת,
לְגִיבּוֹר וּלְגִיבֵּן,
לְכָל זָר, לְרֵעַ,
פַּעַם לְכָל רָץ גַם כֵּן,
פַּעַם לְצוֹלֵעַ!
פזמון.
טרִיקוֹט. שקט! נא לשתוק, קדשוֹת וקוראֵי מגילות! האם מֶלֶל רטוריקה עוד לא ייגע
אתכם בתַרביץ שלכם, תֵיאוֹלוֹגים נכבדים? הס, בטלנים! סתום את הפה, אִיטיֶה! שתיחנק
בלגימה הבאה, זָ'אק! מה אמרתי, זוללנים? יד לפה! תפסיקו לנעור כמו חמורים מיוחמים!
ובכן, ילדיי המלומדים, לכולכם ידוע שהיום, ביום המולד של המושיע, אין לבן אדם חטא
יותר בלתי מכופר מאשר פיכחון. לכן אני מציע לשׂאת תפילה בשפילת רוח לאל עליון כדי
שלא יפיל אותנו, חוטאים בזויים, לגיהינום הבוער. כי שִכרות היא חטא לא פחות איום
מהמוזכר. (התפרצות צחוק.) נבלים! לדעתכם, כך אתם צריכים להוקיר רועה העדר שלכם?
קללה עליכם, מחללי הקודש! שתישׂרפו בלהבה גופריתית, שתתבשלו בזפת רותחת, שתנתרו על
מחבתות מלובנות בתופת! ז'אק!
רַגיֵר. הֵי, מה יש? למה אסור לי לרוקן כוסית לפני ארוחה?
זַ'אנֵטָה. נכון, ז'אק! בואו נשתה טיפת יין ביחד! טיוּרזִ'י! הַגֵש לנו עוד יין –
ז'אק משלם על הכל! אל תשכח להביא לי פרגית לקינוח!
מַרשָן. תביא לה תרנגול, טיורז'י! היא ממש מֵתה על תרנגולים!
טרוּבֶה (לרגיר). אל תתקמצן, שמנמן! הַקֵל ארנק למען גמילות חסדים! טיורז'י! תן לנו
תריסר בקבוקים על חשבוני!
טריקוט. אל תפרו את נוהל הטקס הקדוש, עצלנים! טרוּבֶה! שׂים בקבוק זה על השולחן
ותשתדל לחוש כל גדולתו של האירוע. תתרסן, בני, תבליג ושׂים אותו לזמן התפילה...
בואו נודה לשמים על מנעמי החיים החולפים שהוענקו לנו עלי אדמות! איפה כוסותיכם
הממולאות, סובאים? אני ניגש לתפילה חגיגית. המוכנים אתם לשיר מזמור לגואל שלנו?
כל החבורה. מוכנים, אבינו!
טריקוט (מקריא "תפילת הקרנבל"). אז הבה, תיכנסו לחבית שלנו לשם בַּכוּס אשר ברא גם
סֵפֶל וגם שֵׂכֶל! נַשקוּ מַצֶקֶת! שתוּ לשם חביונת ואב הקדמון שלנו בַּכוּס אשר
גומע משקאות חריפים וזורק קוּבִּיוֹת איתנו! ביחד לְמֵצַח מֵצַחִים! חֲלוֹם עליכם
עִם רוח הגוֹדֶש! הַשמֵן!
כולם. הַשמֵן!
טריקוט. תמיד הוא תוסס, שֵיכָר מרענן, שבאמת מסוגל לשכר אותנו, וקטטה גדולה נובעת
ממנו. שתו לשם בקבוק בקבוקים! חֲלוֹם עליכם עִם רוח הגוֹדֶש! הַשמֵן!
כולם. הַשמֵן!
טריקוט. יחי הנוזל של גן עדן! איזה שיקוי פלא אחר יוצר חכם מִפֶּתי, חמוֹר מחקלאי
ואַפִּיפיוֹר מנזיר אביון? נַשקוּ מַצֶקֶת! שתוּ לשם חבית והאוײב שלנו בַּכוּס אשר
גומע משקאות חריפים וזורק קוּבּיות איתנו! ביחד לְמֵצַח מֵצַחִים! חֲלוֹם עליכם עִם
רוח הגוֹדֶש! הללויה!
כולם. הללויה!
טריקוט. בואו נלגום שתײה!
כולם. בואו נלגום שתײה!
טריקוט. שתו לשם בקבוק בקבוקים! הַשמֵן!
כולם. הַשמֵן! (שותים ושרים)
אֵת כּוּלָנוּ בַּחַײִם
רַק שָמַיִם דָנוּ!
כָּל מַעֲמָדוֹת – שָװִים
בָּאַחװָה שֶלָנוּ!
בּלִי לָחוּס עַל הַזוּלַת
אֵיך אֶל עָל תַרקִיעַ?
אִם לִבּךָ בִּלתִי מוּשחָת,
בּוֹא הַרֵם גָבִיעַ!
פזמון.
טריקוט.
אֱלוֹקִים, מִי שָֹם בִּי חוּש
שֶנַפשִי הִסבִּירָה?
תְחַזֵק לִי גוּף חָלוּש
בְּעֶזרַת הַבִּירָה!
ויון וקוּרוֹ משׂוחחים מאחורי השולחן.
ויון. מה תגיד לי, קוּרוֹ?
קוּרוֹ. לא אגיד שום חדש. באשר לי, אני מרגיש חיבה מסוימת כלפיך, אבל אני לא המלך
רֶנֶה.
ויון. למרבה הצער. שמַע, קורו, אתה יכול לדבר איתי בגילוי לב כנהוג בין ידידֵי נפש.
הַפסֵק לאזכר את המלך שלך, ותבאר לי במפורש, מה לא מתאים לך במועמדות שלי?
קורו. מה? אתה עצמך, יקירי. איזה תפקיד אתה מבקש לבצע בחצר המלוכה?
ויון. בין המעלות הרבות שלי, אני מאסטר אומנות כבוגר הסורבון. לדעתי, זה נשמע לא
רע. ממילא, תואר כזה מעיד על ידע בכמה שׂפות זרות, בפרט – לטינית, יוונית, עברית...
קורו. מה הטעם בהיותך אדם רב לשוני? במה אתה מאסטר, לעזאזל? קשקוש מִשתֶה הוא
תיאולוגיה שלך, ניבול פה תמידי הוא הטפה שלך, ובית מרזח הוא תא הנזיר שלך! (לוקח
בקבוק מידיו של ויון) והִנה מִקרָא ממשי שלך...
ויון. מה שנכון נכון, קלעת בול! אני אכן עצל לקרוא ספרים פֿילוסופיים! במגרעת הזו
אני דומה לאַרכִי-פײטן מִקֶלן: הוללות מסבאה מדרבנת השראה שלי. ייתכן שישנם תלמידים
שוחרים מדע והם שוקקים להסתגף בלימודים כדי לשנן גם אֵנצִיקלִיקָה, אֵקזֶגֵטִיקָה,
אַרֵוֹפַּגִיטִיקָה וגם כל מינים אוֹפִּינַטִיבִײם, אֵסטִימַטִיבִײם
וסִימִילָטִבִיים ,אך מה שנוגע לי – חס וחלילה!
טריקוט (לויון). הַשמֵן, בני!
ויון (מרים כוסו). בתיאבון, קורו!
קורו. גם לך. (שותה עם ויון.) אני חוזר – אתה משורר מכף רגל ועד ראש, ובעצם אתה
מוגדר כליל על ידי ייעודך. יש לך כישרון לחבר בלדות וזה הכל...
ויון. אומרים שרֶנֶה אוהב לאסוף משוררים תחת הכנף שלו.
קורו. אתה מקווה להיכלל לאוסף?
ויון. למה לא? אני בטוח שהמלך בעל טעם מעודן.
קורו. בלי משׂים ,הצבעת בדיוק על נקודת התורפה שלך. כי בענײן פײוט דווקא טעמו של
הוד מלכותו יהיה לך לרועץ.
ויון. מה, הוא מעדיף אך ורק אבני חן?
קורו. לאו דװקא. במקרה שהאבן ראוײה לתשׂומת לב, הוא לא דוחה אותה.
ויון. אולי המלך יֹאבֶה לרכוש אבן ריצוף מִפּריז ויוּכל לסגל אותה לצרכיו? להבליט
שקיפות יהלומים למשל...
קורו. מפליא שללא כל סיבה אתה מוכן לתחוב את הראש לקולר.
ויון. הקולר הזה לא חונק לפחות, בניגוד לאחרים. אוגוסטינוס פעם אמר: "יותר טוב
להיות עבד של בן אדם מאשר של תאװה". לי נחוץ ביטחון, קורו. תלמיד קטן זקוק לביטחון
ויציבות בעולם הגדול שבו אין לו כלום והוא עצמו אסקופה נדרסת...
קורו. שוב אתה מַפריז אומללותך! בטח שאתה במצוקה בשל הרגלים נפסדים, אבל הרי אתה
מַרצה בקולז' דה נַווָר!
ויון. זה לא זה. אהבה אימהית לא מחליפה יחסי אישות. יש לי רק הכנסה פעוטה מִיגיעה
אישית, ותכופות אני חי מהאוויר, כמעט שעל נדבות. כבר התעייפתי להתמודד עם בעיות
ולפשוט יד...
קורו. בתלונות על קיפוח מדומה, אתה שוב מוכיח במלוא הדרךָ, שאתה בעל דמיון פיוטי.
חבל שלעתים קרובות אתה לא מײחס חשיבות רבה לפיוט כשלעצמו והורג זמן לריק.
ויון. מי יודע, קורו. למראית עין ,כל פיוט הוא שעשוע.
מָריוֹן. פֿרנסואה, שֹים לבך! מאוד מסוכן להזניח אותי בחברת נואפים כאלה...
ויון. חכי שתי דקות, מָרוֹ. (לקורו) מה עוד על אישיותי אתה מסתיר ממני בתוכך?
קורו. מלבד זאת, אתה שקוע בחייך הנוכחיים מעבר לראש, ועד כמה שאני יכול לשפוט, אין
לך כוונה להתעלות מעליהם.
ויון. לשם מה להתעלות? ראשית, אני כל כך שרוי בהרהורים על אודות שירה שחסר לי זמן
לנטות מן הנושׂא. שנית, אורח החײם הזה מתאים לי בעיקרון, ואין זה סביר שאשנה את
הסביבה.
קורו. בסביבה טובענית כזאת אתה עלול לטבוע! כמובן, אינני מגנה מאװיים, מי ללא
רבב... המדובר בהתאפקות ובהגינות חיצונית. בגיל שלך אתה כבר די מבוגר לכבוש את
יצרך. ספק שלמשורר אמיתי שבחיו של אספסוף הפונדק יותר חשובות מהדעה של אזרחים
מכובדים.
ויון. קשה לי להסכים איתך. רוֹבֵּן דה אֱסטוּטבִיל נמנה עם ידידיי גם כן. יכול
להיות, זה לא איכפת לך, אך הוא, בכל זאת, הפּרֵבוֹ של פריז, ואני מבקר בביתו כאורח
מוזמן. איזה דופי במה שאני אוהב להסתופף בבית מרזח במקביל?
קורו. עד מתי אתה עומד להישאר בתחפושׂת של תלמיד, ויון? בא זמן להשיל מעליך את
המסווה ולהיות לאומן בחסד עליון! פייטן חייב לרומם את הקורא שלו, שכן הוא מיועד
לטהר נפשות. כאמור, "דיבור מבריק סוחף כל זוהמה מן הנפש". ואילו אתה שטוף בזימה
ומתבטל ביחד עם כל חלאת אדם.
ויון (מדקלם בלגלוג). "לֵך לְבֵית מֶרחַץ – שָם אוֹתִי תִרחַץ!" למה זה המוסריות
שלי מדאיגה אותך? לעת עתה אין בדעתי לשפר אותה, ולי יותר עדיף להתחזות להולל מושבע.
חוץ מזה, איזו יפהפייה שמימית שװה מָריוֹן בדודים? תראה, קורו, בפריז אפשר למצוא
פרוצה לכל טעם. כמעט שלושת אלפים וכולן בזיל זול. בוא תִברור! פֶּרֵּטָה,
נִינֶּטָה, גִייוֹמֵּטָה... או אפילו מָריוֹן. אף על פי שהיא אהבת חיי, היא לא תסרב
גם למוכיח, אם תבקש ממנה לעשׂות לך טובה אפסית. (טופח על ארנק שתלוי על חגורתו של
קורו) תמצא שׂפה משותפת איתה ותיעתר לבקשתך!
קורו. כמדומני, לך יש סיכוי להיכלל לפמליה. בתור ליצן.
ויון. האומנם? אגב, שכחתי להזהיר אותך שלפרקים אופינית לי רגזנות בלתי נשלטת. לרוע
המזל, נולדתי תחת הסימן של שַבּתַאי, ומגיל רך ירושה זאת מדכדכת אותי עד כדי כך
שאני יוצא מן הכלים בקלות מופלאה...
קורו. אל תיעלב, ויון. אני מגזים רק בגלל דאגה על כישרונך. תשכח אי הבנה זו.
ויון. בעונג רב. שכחנות מתבלטת כתכונה עיקרית בין היתרונות שלי.
קורו. אז תרשה לי לסכם את הנימוקים שלי. תכלית השירה היא בשאיפה לאידיאל למרות הכל.
ומטרת השאיפה של משורר היא כלל לא גברת הלב אלא אידיאל בלתי מוּשׂג.
ויון. שכנעת אותי, קורו! להבא אני מבטיח לשאוף! אלא שיש בינינו חילוקי דעות בלתי
מהותיים בענײן אידיאל.
טרוּבֶה. פֿרנסואה! אתה כבר מתנזר משתײה או מה? אִיטיֶה, תחזיר אותו לאחווה של
בַּכוּס!
מרשן. לא, ויון פשוט החליט להיעשׂות למטיף משוטט! לגום נא דם המושיע, אבינו!
מריון. פֿרַּנצִיא, רוץ הנה! איטיה השתלהב ברצינות ולא גורע עין ממני! בינתיים אני
כל כך רכרוכית ותמיד מוכנה להיענות להצעה מגונה...
ויון (למרשן). מרשן, יד לְקוֹץ! או אני אגדע אותו לך, חשקן! (לטריקוט). טוֹם, תרגיע
אותם, בבקשה! רציתי להתבטא.
טריקוט (לכולם). ילדיי, חדל דיבורים! ויון מתכװן להתװדות! (לויון) שפוך את לבך
לפנינו, שובב...
ויון. אלפי תודות, טום. ברשותך, קורו, אני ארשה לעצמי לשׂאת נאום קצר. בשנת ההולדת
שלי ברנש אחד, איטלקי, ששמו היה לוֹרֵנצוֹ וָלָא, הוציא לאור ספר אחד...
מרשן. מה, אתה עדײן קורא ספרים?
ויון. ונושׂא הספר היווה – איך אנחנו צריכים לחיות.
מרשן. לאיזה מִסדָר הצטרפת, פֿרנציא? נוּ, אם ויון הפך לנזיר, תיזהרו, בתולות
אחרונות!
ויון. תמיד היית גס רוח, איטיה מרשן. לידיעתך, לא רע לכולנו לחיות לפי ספר זה. שכן
ליצירה הנדונה יש כותרת שמאוד הולמת לה – "על תענוג".
מרשן. לא יכול להיות! הרי אתה ממש תומאס אקווינס שני! מצאת לנו אֶבַנגֶליוֹן חדש!
סלח לי על סקרנות, מה נאמר במסכת הקדושה הזו על משקאות חריפים? מוּתרים?
ויון. ללא הגבלה!
מרשן. אם כך, בוא נשתה!
ויון. חכה, אני עובר לתמצית. ממעמקי שׂכליות צפונים בספר כריתי חכמה עמוקה ביחס
לאמיתוֹת. נניח, אני סובר ככה, ואילו אתה – אחרת. אפשר להסיק מסקנה ששנינו צודקים
לחלוטין! הִננה אמת יחידה שאין להכחישה! לפיכך אני אבצע שיר גם לאלה שמחפשׂים אמת
וגם לאלה שכבר מצאו אותה. במילים אחרות, אני אדגים מופת חכמה לכל הטיפשים בעולם.
"בלדה על אמיתוֹת הפוּכות"! (שר)
אוּלַי יֵש טַעַם רַק בְּשַחַת,
וְשֶקֶט יֵש בֵּין דְאָגוֹת;
עַלמָה צוֹחֶקֶת רַק מִפַּחַד;
רַק בַּזבְּזָן סוֹפֵר פּרוּטוֹת;
רַק קַשקְשָן שוֹמֵר עַל סוֹד;
עַל בֶּצַע כּוֹמֶר מְשׂוֹחֵחַ,
וְרַק אוֹײֵב עוֹזֵר מְאוֹד;
רַק מְאַהֵב תָמִיד פִּיכֵּחַ!
מִי בְּמֶרחָק? אֲשֶר "סַפַּחַת".
תַ' שֶמֶש מִי רוֹצֶה לִראוֹת?
רַק חֲפַרפֶּרֶת אֵי שָם תַחַת.
יֵש קֶבַע נֶפֶש בִּבגִידוֹת;
דַרשָן מַטִיף שטוּת שֶל אִידיוֹט;
שפִיוּת – בְּכָל מוּכֶּה יָרֵחַ;
כִּיעוּר מוֹשֵך יְפֵהפִיוֹת;
רַק מְאַהֵב תָמִיד פִּיכֵּחַ!
קחוּ אֲמִיתוֹת שֶהָפוּכוֹת:
מִשפָּט מוּבָן רַק לְפָּעוֹט,
בּלִי מְנוּחָה עַצלָן טוֹרֵחַ,
חֲמוֹר זַמָר מִבֵּין חַיוֹת;
רַק מְאַהֵב תָמִיד פִּיכֵּחַ!
כולם (במקהלה). רַק מְאַהֵב תָמִיד פִּיכֵּחַ!
קריאות גיל וכד'.
סֵימוּרָז (נכנס). "רַק מְאַהֵב תָמִיד פִּיכֵּחַ!" מזעזע!
ויון. מי זה? מאין צצת, סחבק?
טריקוט. הוא לא משלנו.
מריון. זה פִֿילִיפּ. סיפרתי לך עליו.
ויון. אַה, מחזר לשעבר, קרוב משפחה במובן ידוע... שֵב ושתֶה איתנו, פֿיליפ.
סימורז (מסנן בין שיניים). אני לא עומד לשתות עם בן בליעל כמוך. באתי להתחשבן איתך.
ויון. עזוֹב, פֿיליפ! איזו קנאה בחג המולד?
סימורז. ברצוני להציג לך שאלה אחת. בארבע עינײם.
מריון (לויון). שמור על העיניים פקוחות איתו! בדרך כלל, הוא מתהלך עם סכין.
ויון. לא נורא, חפץ כזה יש לכל תלמיד. (לסימורז) אז נצא החוצה. אני הולך אחריך...
הם יוצאים ומייד פורצים בחזרה לחדר, שניהם עם סכינים בידיהם.
ויון. זָ'אן, סגוֹר ת' דלת! זָ'אק, אחורה! אני יכול לפתור בעיה זאת בעצמי!
(לסימורז) מה, נדרש לך סיפוק? טוב, נִילָחֵם פנים אל פנים במקום לקלל זה את זה. אבל
אני מזהיר מראש שהלהב חד. אתה עלול לסרוט לך איזה איבר חשוב.
סימורז. איך אתה מעז ללגלג עליי, כלב? עכשיו תראה קרביים מסריחים שלך על הרצפה במו
עיניך...
ויון. ברצון. אתה מסורבל מדי לכאורה כדי לחפשֹ שערורייה...
טיוּרזִ'י. בחורים, תירגעו! אל תשברו כלים בתוך התכתשות!
סימורז. הצידה, פונדקאי! אל תתערב בסיכסוך!
ויון (לסימורז). כבר הרמתי כפפה, רברבן. מה אתה מהסס? חוצפה יותר גדולה מתעוזה?
סימורז. תמות, נבל! (עט על ויון, מתקוטט איתו, נתקל בסכין שלו ונופל, המחסה פצע
בכפות ידיו) חרא...
ויון. יש! ככה!
סימורז (מתפתל מכאב על הרצפה). הרגת אותי, נבזה. שוב התמזל לך מזל... אֵל רחום,
קַבֵל את נשמתי, חוס על עבד חוטא, תִמחל על עװנותײ כמו שאני מוחל על... (משתתק.)
טיורז'י. אמן.
טרובה. מת.
ויון. הוא סלח לי! כולכם שמעתם שהוא סלח לי?
מריון. אתה צריך להימלט, פֿרנציא!
טריקוט. היא צודקת. טרוּבֶה, תציץ מי שם מסתובב בחוץ כדי שלא ײִתָקֵל במישהו זָר...
רֵניֶה. דקרתָ אותו במיומנות, ידידי, מן המותן. הלך לעולמו.
ויון. הרי הוא סלח לי, הלא כן?
רניה. ספק שמזה יוּקַל לו אחרי שנעצת סכין בכרסו. זה לא אומר שאתה אשם, אבל צפוי לך
עמוד תלייה אם לא תיעלם. לך נותר רק לשׂאת רגליים.
ויון. לאן, רֵניֶה?
רניה. לא משנה. לכל עֵבֶר, העיקר שמפריז. יש לך שעה בכיס, לכן תשתדל להשׂיג מטבעות.
באין ברירה, אל תבחל באמצעים. בַקֵש או גנוב או שדוד – כך או כך, מצבך נואש. לאחר
מכן ניפגש בפרװר אצל קוֹלֵן.
ויון. קוֹלֵן בפריז?
רניה. בלום פיך! מה אתה צועק? איננו כאן, הבנת? איננו בשום מקום.
ויון. הבנתי. מצביא שלנו פועל מאחורי הפרגוד. (לז'וֹלִי) נוֹאֶל, תלװה אותי?
ז'וֹלִי. מובן מאליו, פֿרנציא. כמו תמיד.
טריקוט. רָגיֵר, רגע! האם חג המולד כבר הסתיים? אל תפקיר אותנו, זָ'אק! הַבֵּט על
פֶרֶּטָה – איזו תאװה לעיניים! אל תחמיץ הזדמנות ליהנות מהוותרנות שלה! פֶרֶטָה,
תכבדי באורח שלנו! ז'אק מוזמן למסיבה ועלײך להציע לו דבר מה לרוות צימאון מכל
הבחינות! ז'אק, אני רומז על הציצים שלה... חברים, אני מבקש מכם להרים כוסות ולאחל
לויון דרך צלחה!
כולם. דרך צלחה, ויון!
טריקוט. טרוּבֶה! אם זה לא יכביד עליך, תטײל קצת ברחוב ליתר ביטחון.
רניה. וכאשר תפגוש באקראי את הסרן טיוּסקָה, תמסור לו דרישת שלום מהסגן קוֹזֵן
שוֹלֵט שהוּכה שוק על ירך שלשום על ידי חבוּרתנו.
טרובה. בהכרח אמסור. קוֹזֵן היה כל כך אומלל ברגע שהתמוטט! השריון שלו רעם כמו מגדל
הפעמונים. לטיוסקה יספיק נקש קל על הפדחת להיעשֹות לשׂק עצמות כזה ולהפסיק לדחוף
חוטמו במסבאה שלנו... (יוצא.)
רניה. נדברנו, פֿרנציא? רוץ מִפה שלא יהיה מאוחר מדי.
מריון (לויון). אני הולכת איתך?
ויון. רק זה חסר לי! בשביל מה לי בת לוויה בנדודים? להיות עליי לטורח? בלאו הכי,
אני במר ליבי עקב נפילה על הפנים זה עתה. נשיקה אחת ונפרדנו. (מנשק אותה) כזו היא
"גברת הלב", קוּרוֹ, בעולם חוסן... זזנו, נוֹאֶל! שמור על הפתח בבית שנסוּר לו
עכשיו...
ז'ולי. אל דאגה! (יוצא אחרי ויון.)
פרידה מרגשת
חדר בבית של קַטֵרִינָה דה ווֹסֶל. מיטה אפיריון, שטיח על הרצפה, שרפרף נמוך ליד
מראה גדול במסגרת כסף. לפני המראה, בעלת הבית מתאפרת לערב. (הערה. הגברת הצעירה
שקועה במעשֹה שגוּנה בחריפות בימי הביניים כיצירתה של "דמות שׂטנית".)
ויון. הנני! איזה קור היום! אני קפוא עד לשד העצמות!
קטרינה (ממשיכה לצבוע את עפעפיה בפוּך). נראה לי שלא הזמנתי אותך. מה אתה פורץ לבית
שלי בלי להידבר איתי מראש?
ויון (מדקלם).
"מַבָּט אַכזָר שֶל מְפַתָה
פִּתאוֹם שָבָה לִי לֵב פָּגִיעַ!"
אני מנצל הזדמנות כדי לראות אותך, אהובתי, ולשׂוחח איתך על דא ועל הא. בזמן שהקרנבל
בעיצומו, קֵט שלי משתעממת תחת מנעול! עם פנייך המפודרים ועינייך היוקדות מפוּך על
עפעפיים, כבר אין לך נחיצות להתפרכס עוד יותר. צאי להתבדר בחג!
קטרינה. אתה שוב שיכור?
ויון. נכון, ולא מִיַיִן! לוּ ידעת, דוֹנָה, כמה מאושר אני לחבק אֵלָה שלי!
קטרינה. אל תיגע בי! לֵך להשתטות בלעדיי! דַבֵּר, מה אתה רוצה, ואל תפריע לי...
ויון. מה אני רוצה? רק לציית לך, דוֹנָה! תצװי עליי להתמזמז בהתעלסות עם פילגש
כמוך, ואני אבצע צו כזה לאלתר!
קטרינה. בלא ספק, טעית בדרך. ברור כשמש, שהיית בגילופין מהבוקר, וכאשר הלכת למסבאה
סטית מן הכיוון…
ויון. נשמה שלי, באתי להיפרד ממך. מכורח נסיבות, אני מוכרח לעזוב אותך ולנדוד זמן
מה מחוץ לפריז.
קטרינה. תודה לאל! מזמן נמאס לי מסביאה יומיומית שלך!
ויון. מה קרה, קֵט? מדוע אנחנו ברוגז בלי שום סיבה? לעתים אני אכן מבוסם למדי למען
התרוממות נפש ואפילו משתכר יותר מדי, ומה בכך? בחיי, שיכרון נשׂגב לא משפיע על כוח
גברא שלי! מעולם לא נכשלתי במיטה, האם זה לא כן?
קטרינה. נכון, בַּמֶה עוד אתה יכול להתגאות!
ויון. עוד בשירים, למשל. אני ידוע כהולל מופקר, אבל הוללות שלי לא מתייחסת ליחסינו.
באהבת נצח אני "תלמיד – מִסכֵּן תמיד" ושפוט שלך בכל נימי נפשי!
קטרינה. כפי הנראה, אתה מצפה שבוגד מושבע שכמותך עדיין נחוץ למאהבת נטושה? אל תקװה
לריק! זאת היתה טעות מבישה, והשכחתי אותה מכבר. אני רק מודאגת במידת מה שממזר כזה
מסתובב בבדידות. שלטונות העיר חייבים לעמוד על המשמר ולנקוט אמצעים נדרשים כדי
לכלוא רמאים מסוכנים...
ויון. קֵט, בגלל מה את שֹונאת אותי כל כך? אני מבין, שאני כמו קוץ בעין שלך, ברם
כרגע שׂיא שאיפותיי לשמוע מילת עידוד ממך במקום גידוף. תתרפקי עליי כמקודם ודיי...
קטרינה. תשכח מזה! וגם תשכח שקראת לי "קֵט"! תזכור שבינינו לא היה שום דבר!
ויון. אם מה שהיה פעמים רבות בחדר הזה נחשב כ"שום דבר", אז אני מסכים. אף על פי כן,
מילים שהיית לוחשת בלהט הדדי במשכב שלך נטבעו לעד בחדרי ליבי.
קטרינה. לכן אתה מכתים את שמי הטוב עם פרוצות בכל בית בושת מטונף? אני מאמינה שאי
פעם תשמע איך אני צוהלת כאשר אתה עולה לגרדום!
ויון. היום דבש וחלב תחת לשונך, מתוקה שלי! בין היתר, מה לגבי הלשון? את יודעת
להשתמש בה על בוריה, ומהנאה עילאית כזאת תמיד פיעמה בי תשוקה בלתי נדלית...
קטרינה. שתוק! תשבח זונות מלוכלכות שלך במחמאות מגונות כאלה!
ויון. ייתכן שאני לכלכן בהשװאה לצבועה גחמנית שרוקעת רגליים ממול, אך יש אלה שנהנות
אפילו מלכלוך ניאוף...
קטרינה. תסתלק מפה! מהר!
ויון. עם כל הרצון הייתי מסתלק, אבל אני נוהג לנתק יחסים חמים רק בתנאי שאני נפרד
מהתאװתנית שלי על יצוע שלה. (מתיישב על המיטה.) ולשווא עיניה יורות חיצים לעברי...
קטרינה. אתה דפוק לגמרי? אל תאלץ אותי להיות בלתי אדיבה איתך...
(הערה. התקיימה צורת נימוס כזו בימי הביניים – להושיב אורח על המיטה. אבל כנראה
מארחת שלנו לא נוטה להיות מנומסת מדי עם אורחה המחוצף.)
ויון (מדקלם).
"אֶת חוּלשָתָן, בָּרוּך הַשֵם,
אֲנִי לֹא פֶּתִי לְגַנוֹת,
כִּי טֶבַע הָאִישָה אָשֵם:
הֶרגֵל לָתֵת גַם נְשִיקוֹת
וְגַם... אֵין חֲרוּזִים לְזֺאת!"
אני משוכנע, שאת עצבנית מחמת מאבק נפשי בין ציפייה לבין חושניות. משום כך, אני מוכן
להתפייס עם ביישנות פתאומית שלך. הלװאי שתתגברי על המבוכה בעזרת אהבה הדדית!
קטרינה. אהבה? מה שײך לאהבה בקשר שלנו? אתה חושב, שאני שלך הודות למשהו שהתרחש
בינינו? (מצלצלת במצילה קטנה.)
ויון. חֵי נפשי, "משהו" שלך היה נהדר, מקסימה שלי! ברגע שתתעייפי סוף סוף להקניט לי
ולקטר, אנו נחזור על אותו "משהו" בפרטי פרטים ובגוני גוונים. בואי תפשטי שׂמלה כדי
שנוּכל לגשת לחזרה!
קטרינה. החלטת להכעיס אותי, שתיין נִקלֶה? לא יכול לתפוס שכבר מחקתי אותך מחיי
ושאני סולדת מרודף שׂמלות כמוך? הפעם הרחקתָ לכת, ועכשין יהיה לך תגמול על כל
ההיתולים שלך...
נכנסים שני משרתים, שניהם שתוײם.
קטרינה. מַרקֶה! פִֿילֶבֵּר! קחוּ סמרטוטים אלה מהכֶּסֶת שלי ותחבטו אותם עד שתנערו
מהם את המוקיון המתפלש שם. הצלפה טובה לא תזיק לו.
מרקה. תפוס אותו, פֿילבר!
פֿילבר. אני מחזיק אותו, מרקה! כעת הוא נמצא תחת משמר כבד!
ויון. אל תתחסדי, קֵט! העמדת פנייך בולטת לעין, וכעס מעושֹה שלך צורם אוזן!
התמרמרות מלאכותית רק מוכיחה, שאת עדיין זוכרת איך עשׂית לי עיניים בפונדק ההוא
ואיך התלבשת עליי אחוזת רצון נלהב! לא יוּכל להב כזה לדעוך בלבך!
מרקה (לויון). בוא תיפול על הבטן, בחור...
פֿילבר (לויון). תיפול והכל ילך למישרים...
ויון. סליחה, חבריי, לא כדאי לסחוב אותי! לא יקרה לכם כלום, גם אם אני אבטא הכרת
טובה לחברה שלי! אפילו לפני תלייה מאפשרים לומר מילה אחרונה...
פֿילבר. שמעת, מרקה? הצדק איתו.
מרקה. מילה אחת היא לא סוף העולם. אֶמוֹר מילה שלך...
ויון. רב תודות. הצלתם את כבודי. (לקטרינה) גם לך תודה על הדדיות, דונה. בשנײם
הצמחנו קרניים לבעלך בזריזות שלא נתנה לו אף סיבה לחשוד ברעייה הפוחזת בהיעדרותו…
קטרינה (למשרתים). מה אתם עומדים כמו מאובנים? תשליכו משמיץ זה למזבלה!
פֿילבר (לויון). אין מה לעשׂות, חבוב. בואו נלך.
ויון. אף כי החנווני העשיר שלך קנה לך מעמד אצילי, למעשׂה את שכבנית של ממש!
קטרינה. חלאה שכמוך!
ויון. אל תחכי לי, מארחת קמצנית! אני נעלם לנצח...
ויון חומק מידי המשרתים ומגיח מהחדר החוצה, אבל הוא מועד על רגל שהעמיד ז'ולי
ונופל.
ויון. נוֹאֶל! מדוע?
ז'ולי. הפתעה!
מרקה (תופס את ויון). עמוד, פרחח! אל תקפוץ כמו חגב!
פֿילבר. הוא אכן חגב זריז, מרקה!
מרקה. תראה, פֿילבר, חרק קטן מתגושש איתנו! (לויון) אל תפרפר, חגב!
ויון. נואל! על מה תקעת סכין בגבי? הרי אתה ידידי, בהמה!
ז'ולי. מה, קיפלת זנב? היום נקלעת למלכודת, ויון, וזה מאמצֵי שװא להתחבט בכלוב. אתה
מתנשׂא בזמן האחרון, ויון, ומתיימר להיות ראשי. אולי אתה סובר שמאוד נעים לי
להתמוגג מהרפתקאות שלך? זכור שאתה ביש מזל ואפס!
ויון. אני נשבע שאזכור, נואל. אזכור את הכל. יימח שמך, רֵעַ הנעורים!
קטרינה. עד אנה אתם מתכװנים להתיר לו לקשקש כאן? מייד תסלקו טינופת זו מהבית שלי!
אני חשה קבס מפרצופו... (חוזרת למראה להתבונן בבבואה שלה.)
מרקה ופֿילבר. כדברייך, גברתי!
ויון (למשרתים המוציאים אותו). אני שׂמח שעל מחנכים משׂכילים כמוכם הוטלה שליחות
להאציל את האופי שלי. תתחילו בלי גינונים, רק שכולכם תהיו מרוצים... (שר לבדו
באלומת אור)
שָרִים פִּזמוֹן אִם הוּא נָעִים;
חוֹכמָה נִמצֵאת רַק בְּמַסֶכֶת;
לְגבִיר, מַלבּוּש יָקָר מַתאִים;
עַל עִיר הִסתָעֲרוּת נִמשֶכֶת
עַד שֶתִקרוֹס בָּה מַעֲרֶכֶת;
חַרמָן נִטפָּל אֶל פֿרֵּחָה עַד
כּדֵי כָּך שֶ"בּוּבִּיק" מִתרַכֶּכֶת...
אֲוָוז הוּא לְחַג הַמוֹלָד!
מחילה על עװנות
מרחב הכנסייה הריקה של אחת המכללות באוניברסיטת פריז. לא מזמן, טקס התפילה הסתיים,
ועירוניים שהשׂביעו את הרעב הרוחני שלהם כבר מתפזרים. בקרוב יתחיל קרנבל, והם
מזדרזים להשתתף בו. (הערה. בימי הביניים, אנשים יראי שמים היו התבדרו בקרנבלים במשך
שליש חײהם, ועל ידי כך קיבלו הפוגות בדתיותם. בקרנבל היה מוּתר להם ללעוג מכל הלב
לכל סדר עדיפויות דאז, אולם למרות ליצנות בתקופות של "עולם הפוך", תמיד התיישבה
אצלם שׂמחת חירות תקופתית וקנאות אכזרית.) אב ויון מפנה את המזבח.
ויון. חג שֹמח, אבי! איך המרגש?
אב. אני רואה, שכבר חגגת את יום ההולדת של יֵשוּ. באיזה מצב העזת להופיע בכנסייה!
ויון. למען השם, סלח לי! אני מצטער, אך לפתע התהװה שילוב נסיבות גורלי בחיים שלי.
אב. מה שוב עוללתָ?
ויון. לא רציתי, אבי. הכל אירע בלא מתכװן...
אב. דַבֵּר!
ויון. הוא מת. הוא התנפל עלײ, ובעת התקפה נתקל בסכין שלי.
אב. הרגתָ בן אדם?
ויון. בהן צדק, אני התגוננתי!
אב. ריבונו של עולם! כעת הדרדרת עד לרצח! תוצאה חזויה!
ויון. הרי הסברתי שאין אשמתי במותו! כשיריב שלף חרב מִנָדָן, איזו ברירה היתה לי?
אב. סטירת לחי שׂמאלית לנוצרי היא לא תירוץ להפוך לסכינאי וקטלן! אלוהים אדירים!
מדוע אתה מעניש אותי בחומרה כזאת?
ויון. בחלוף הזמן יתבהר שאני חף מפשע. החופר בור יפול בו. מאידך גיסא, אפשר להתנחם
במחשבה שאני עצמי יצאתי שלם מהקטטה... עקב כך, אני נאלץ להימלט מפריז.
אב. באת הנה להודיע לי חדשה זו?
ויון. אני סרחתי, לא אכחיש, ועכשיו אני מתחרט על העוון, אבל אין לי זמן לפתוח
ויכוח. כפושע מבוקש, אני צריך לברוח בדחיפות ובחשאי.
אב. אז תביע רצונך בבירור. מה דרוש לך? כסף?
ויון. כסף גם כן. בלי כסף מי אני? קבצן ושנורר.
אב. איזה סכום משוער אתה מקווה לסחוט ממני הפעם, פֿרנסואה מוֹנקוֹרבּיֶה?
ויון. שֵם משפחתי הוא "ויון" ולא "מוֹנקוֹרבּיֶה". אתה אב שלי!
אב. אני רק אב מאמץ. אני כומר קתולי, ואסור לי להתחתן.
ויון. ידוע לי ששנינו כביכול כבולים בנדר נזירות. יחד עם זאת, אני טוען שיש לי אב
אחד בעולם ואב זה – אתה!
אב. זה לא ייתכן! מאין אתה יודע? מי אמר לך?
ויון. מה אני יודע? תבהיר לי פשר נעוץ בשאלה. איזו אמת סמויה צפנת ממני במשך כל
חיי?
אב. לא עכשיו. כדי שתוכל לכבד אֵם שלך, לא אחשׂוף לך סוד זה.
ויון. אם כן, פתרתי חידה בעצמי. הפשר הוא שאני לא בנך המאומץ אלא בן במלוא מובן
המילה. ניחשתי נכון?
אב. כנסייה היא לא מקום לערוך דײון...
ויון. להפך, פה המקום המתאים ביותר, במקרה שחטאת נגד מעמדך וכרתת ברית עם שׂטן.
אילו הסתבר שזה אני חטא נדון, הײתי מײעץ לך להתחרט יחד איתי ולכפר אשמתך בו במקום.
נֹאמר, באמצעות תרומה מזערית.
אב. אני מתוודה שפישלתי בצעירות. לא הייתי איתן במידה הכרחית בהתנזרות שלי...
ויון. די, די! היית צעיר בזמן ההוא כשם שאני צעיר כיום, ושנינו שגגנו. לכן לא צריך
לנזוף בי ולפכור אצבעות בהוקעה עצמית לאחר מעשׂה. כבר הזלתי דמעה, ונשֹאתי הספד על
תמימותך – דיינו אבלות! יֵשוּ ציװה לנו לסלוח לחטאים...
אב. אל תחלל שם קדוש! ללא ספק, זה תגמול לי. פעם מעדתי בדרך צדיקות, והסלחנות שלי
נשׂאה פרי מר...
ויון. אף שאני שׂונא לפרוע חובות, אני אסיר תודה לאבי, ואני אוהב אותו בכנות. אני
זוכר שהתחנכתי בבית שלו ושאב ויון כפרופסור המליץ עליי להתקבלות לאוניברסיטה בהיותי
נער ותלה תקװה על העתיד שלי... אבל תבין שאני מפרפר בין החײם ובין המװת!
אב. כרגיל, ברגע מכריע שוב החלטת להשליך את יהבך על אביך? איזו עזרה נחוצה לך?
ויון. קודם כל, כסף. קשה לחזות אם האומנות שלי תהיה די רווחית בין זרים להשׂתכר
למחיתי.
אב. נוצר לי הרושם, שלא היתה לך מטרה אחרת מלבד זאת לבקר אצלי. (שולף ארנק עור מתחת
לגלימה.)
ויון. אם אתה חושב שבביקור שלי אני רודף בצע, אני אסתדר בלי טובותיך! אולי אני חרפת
המשפחה, אך לעולם לא אהיה ריחיים על צווארו של אבי!
אב. כמה אתה חמום מוח, בני! קח ארנק זה על מנת שהחוב שלי ייפרע חלקית.
ויון. חוב לאימי המפותה?
אב. וגם לכל יכול. המתנתי להתרה כזו מהלידה שלך, וחלה היא היום. קַבֵל הגליה
בהכנעה, שכן אל עליון תמיד חכם במה ששולח לנו...
ויון. אתה בוכה? מה הביא אותך לדמעות? התנהגותו של בן הטיפוח הבלתי מוסרי?
אב. זאת אכן חוויה לי, וחבל שהמצפון מנמנם בנשמתך... תפיק תועלת מהתרומה שלי.
ויון. בהכרח! ממש אבן נגולה מעל ליבי!
אב. הכל בידי השמים, בני, ובלבד שתבדיל בין טוב לבין רע ושלא תרחף בעננים.
ויון. אנסה להיות מתוּן, על דברתי! אך לדאבוני, רע שׂורר בדוֹר שלנו...
אב. אל תרבה אותו לפחות! עבירה גוררת עבירה, הלא השתכנעת באמת הזו? שמור על עצמך.
ויון. החטא שלי יהיה מחול?
אב. כן, פֿרנסואה, הוא כבר מחול. שלום וברכה עליך.
ויון. תרשה לבן הנבוך לנשק אותך, אבי...
אב. לא, לא, יש גבול לכל דבר, אפילו לסבלנותי! אתה נודף לא רק ריח יין אלא גם ריח
דם! אות הקלון שעליך הוא לנצח נצחים, ואי אפשר למחוק אותו בשום מחילות. היום ליבי
נשבר... (יוצא עם עינײם מוצפות בדמעות.)
ויון. גם עליך שלום וברכה, אבי. לא בִכדִי התנצלתי... (שר באלומת אור)
תחִילָה אֲנַחנוּ מְלַבּנִים
בַּרזֶל לִפנֵי חִישוּל מַתֶכֶת;
הִרעִיפוּ עַל לִיבלוּב שבָחִים –
עַלווָה נוֹשֶרֶת בַּשַלֶכֶת;
כָּל עוֹד בְּתֶלֶם שטוּת הוֹלֶכֶת
שַדַי עַצמוֹ הוֹלֵך לִקרַאת;
אֶל פֶּתִי נַחַת מְחַײֶכֶת...
אֲוָוז הוּא לְחַג הַמוֹלָד!
"קוֹרדִיליָרִים"
מאורת גנבים. למעשֹה, זה פשוט ביתה של עירונית שעוסקת במלאכה חופשית. הרהיטים
עלובים: שולחן ושני ספסלי עץ בעלי עבודה גסה, אח מושחר בפיח, חלונות מכוסים
בשלפוחיות השתן של פרים. בחדר נמצאים רֵניֶה דה מוֹנטִינאִי ,כבר מוּכר לצופים,
בעלת הבית ששמה מָרטָה, וברנש חולני למראה ששמו גִי טַבָּרִי.
רניה. הננו, קוֹרדִיליָר חדש!
ויון. ברוך יומכם, תושבי העולם התחתון! מה העניינים, מרטה?
מרטה. אל תשאל. אני שׂמחה שוב לראות אותך.
רניה. בוא תספר. הטיול היה מוצלח?
ויון. עד מאוד.
גי. בטח שמוצלח! עוד לא תלו אותו!
ויון. לאמיתו של דבר, הײתי מעדיף להיות בלתי תלוי בתליין.
רניה. משׂחק המילים לא רע.
ויון. והמילים גבוהות כמו תמיד. אפילו יותר מדי.
גי. מה, מדען, אינך ממהר להכיר את מר אָנרִי וחברתו הגבנונית?
רניה. יש לי נבואת הלב, שרבים מבינינו יאלצו להתײדד עם גיבנת זו. להתחבק איתה
ולהיתלות על צװארה לעולם...
גי. שמע, רניה, עם נקודת מבטך אתה עלול להיעשׂות לשׂונא נשים.
רניה. לא מן הנמנע.
מרטה. דיה לצרה בשעתה. קורה שדיבורי סרק כאלה מתגשמים במציאות.
ויון. מרטה צודקת. בפטפוט כזה יש סכנה לפתוח פֶה לשׂטן.
גי. אין דבר! היא עצמה מכשפה ויודעת לקסום!
מרטה. נצור לשונך, גי! אין לי שום חשק להישׂרף באש מדורה על פי האשמה בכשפים בגלל
דברנות שלך! (לויון) ניצלת מכל אי נעימויות בדרך?
ויון. כמעט. להוציא פרידה מרגשת אחת שפגעה בי במקצת לא רק בנפש.
מרטה. קוֹלֵן, בוא אלינו!
מאחורי הוילון מופיע קוֹלֵן קָיוֹא.
ויון. קולן! אני לא מאמין לעיניי! (מתחבקים.) כלל לא השתנית, קולן!
קולן. יחסית, ידידי. איבדתי כמה שִנַײִם ורכשתי שׂיבה וקרחת.
גי. וגם כליות מוכות.
קולן. מי פוצה פֶה כאן?
גי. מה אמרתי, קולן?
קולן. אני יכול להסביר לך. אתה רוצה?
גי. אלוהים ישמור! אני אילם כמו פֶגֶר!
קולן. אם תשסע אותי עוד פעם, תתפגר לְבֶטַח. (לויון) ברוב הפעמים, חייו של נודד הם
מאוד רחוקים מללקק דבש. המתת אנשים בלתי חוקית היא הרת שלילת הזכויות. תתכונן,
חמודי, להיות נרדף בלי הרף ולסבול מחסור. בנוסף על חרם כללי, גם כל שליט עם נוטרים
וגם עירוניים עם משרתיהם רשאים להציק לך ולהכביד על גורלך בשרירותם...
מרטה. אל תפחיד אותו, קולן! בעזרת השם הכל יסתדר.
קולן. הוא צריך לדעת מראש אילו קשיים צפויים לו כשיצטרף לאיגוד "קונכייה".
ויון. לפי שעה, אני רק שולײה בכנופיה שלכם.
רניה. כל התחלות קשות!
ויון. תודה לך על תמיכה, רניה!
רניה. אין בעד מה. היום בחייך חל שינוי דרסטי וכלל לא למוטב.
גי (מדקלם).
"בְּפוּרעָנוּת יְרוּשָלַיִם
מְשַווַעַת אֶל שָמַיִם!"
קולן (לויון). מי פילל ומי מילל! לא מזמן מישהו כאילו כתב שורות כאלה... (מדקלם)
"אֲשֶר זוֹרֵעַ רַע
יִקצוֹר בּוּז וְצָרָה!"
ויון. השראה שלחה לי אות מבשׂר עתיד! הייתי נביא וחזיתי שאהיה גנב ונווד!
קולן. אגב, מי ייפה אותך בחבוּרוֹת? יצאת לשׂדה קרב נגד כל המלווים שלך?
ויון. אל תשׂים לב. היתה לי פגישה מרשימה עם חתיכה סרבנית.
גי (בהתרפסות). קולן חשב, קרוב לװדאי, שביצעת תפקיד מעונה בתהלוכה...
קולן. מה, פָרָש, התברר שהסוסה סוררת מדי? או שמא הרִתמה שלך כבר רפתה?
רניה. אני מוכן להמר שויון איכף אותה! תראו, אפילו מכנסיו פקעו כּאשר דהר עליה!
ויון. בדיוק! חסר לי מקום בחנות מכנסיי למקם נשק אישי, אם קטן שלי מורד!
מרטה. אני רואה, שכולכם ממש ענקים מזוײנים. חבל שרק בהבל פה.
קולן. לא הבנתי. יש לך טענות?
מרטה. לי? לא, לא, לענװתנית כמוני תמיד רצוי אך ורק מה שמצוי!
קולן. אז נעבור למעשׂינו. (לרניה) תיארת לו תעלול שהמצאנו?
רניה. לא, אני עדיין שפוי. יותר נבון להסדיר מִפעל כזה בסתר.
קולן. לדעתך, אנחנו לא יכולים לסמוך על ויון?
רניה. זה עניין מוטל בספק. חֵרֶף עבירתו, הוא מתחיל באגודה והפר חוק מתוך כעס...
קולן. אל תבלבל לי ת' מוח! הזמנת אותו על אחריותך, ואתה יודע מה מגיע לכסיל שמביא
מלשין לאגודת חֶבֶל...
רניה. לֵך לכל הרוחות עם רמזים שלך! מי אתה לאיים עליי?
קולן. אני מנהיג בּקרב קוֹרדִיליָרִים, רניה. אם דרושה לך הזכרה, אני אפרש הוראת
המילה "מנהיג"...
רניה. אני מצפצף על כל מנהיגות, דרשן מחורבן! אני אציל!
קולן. מצוין! בניגוד לגביר גזעי כמוך, אני אסופי ויתום חשׂוף שֵת. ואני מוכן ללמד
לקח לכל יהיר מיוחס שמתרברב ומתנפח לפניי...
מרטה. חדלו, סכסכנים! מה יצאת מגדרך, יקירי? רניה תמיד היה גאוותן ומסית זדוני, אין
שום חדש בזה.
קולן. אכן כן. מן הסתם, הוא משתובב כדי למרוט לי עצבים. נכון, רניה?
רניה. נכון, אני אוהב לקנטר אלה שרציניים כמו אַפִּיפיוֹר בחברה ידידותית!
מרטה. ברוך השם, הסכסוך הלך בלי שפיכות דמים...
קולן. לכי למטבח, פחדנית שלי. לשנינו ניתן ניבוי להיות תלויים, ואנו לא חוששים ממװת
אחר.
רניה. עמוד תלײה הוא פײסן הכי טוב! תמשיך, קולן. בכל זאת, אתה מנהיג.
קולן. תודה, אחי. בוא הֵנה, פֿרנציא. אתה צריך להתמצא בתהליך...
ויון. אני כולי אוזן.
קולן. ובכן, הִנה התמצית. בשל סיבות שונות, כולנו מוכרחים להרים עוגן, ועלינו להכין
מלאי לפני הפלגה. לדעתי, זה הגיוני ללכת מִפה לא ריקם.
ויון. בהיגיון אתה מיוחד במינך, קולן.
קולן. גי ריחרח לנו עסק רװחי, והיום אנחנו נגמור איתו באין מפריע.
גי. היום חג המולד. עקב מה שרניה סירב להשתתף בתעלול זה...
רניה. אני משער שאוּכל ללכוד בעלי חוב שלי בכדי לנשות חובות בכוח. הסתמנה אפשרות
להחזיר סכום עתק בבת אחת וללא סיכון מיותר.
קולן. בקיצור, הלילה אנחנו ורניה עובדים בנפרד, ולנו נדרש איש שלישי.
רניה. אתה מחליף אותי, הולך?
ויון. מה השאלה! מכאן ואילך, אני חבר של "קונכייה" ושותף שלכם! (מדקלם)
"אֲנִי אֶתֵן
חַייַ לְקוֹלֵן!"
קולן. איזה חנפן! יפה שאנו שוב אמורים להתפרע ביחד. תביט על המפה. גי, פַּרֵס אותה!
(לויון) יש להעיר, למען האמת, שזה אתה עצמך פעם הגשת רעיון הפריצה במכללה שלך...
ויון. מה אתה אומר! אז אני צריך לקום בראש המסע ולהגניב אתכם עד המקום. רק תדייק נא
– איזה רעיון.
קולן. עצם העניין מצטייר לי ככה. (מצביע על המפה) הִנה קוֹלז' דה נוור, והִנה הצוהר
המשמש פתח איװרור שם. ומאחוריו נערמים שׂקים ממולאי זהב.
ויון. הרבה זהב?
גי. כה הרבה שכדאי להסתכן ולטרוק דלת בצאתנו.
קולן. גי נשאר ליד הצוהר בחוץ, בעוד שאתה נוטל על עצמך הסחת הדעת של שומר המִכללה.
לרגל החג הוא שתוי, ולא יידרש לך שידול ממושך להוביל אותו לבית מרזח בקרבת מקום.
בינתיים, אני חודר דרך הצוהר פנימה ומוסר השׂקים ההם מהמחסן לגי. לאחר מכן אנחנו
הולכים לחלק שלל.
ויון. זה נראה פשוט מאוד.
קולן. מגניבה מתוחכמת לא יוצא שום דבר. זכור שודים מוצלחים שלנו – כולם היו פשוטים.
גי, קרַא לה.
גי. למרטה? הגיע זמן ללכת?
קולן. כן, גמלוני. גזלנים פועלים מבעוד חושך.
גי. מה, ויון, התגשם חלום בלהות שלך? (יוצא.)
ויון. אם כבר אז כבר. בהצלחה, רניה!
רניה. גם לך, פֿרנציא. הלװאי שיהיה לך מזל.
ויון. למה בטרגיות כזאת? אנחנו ניפגש בקרוב...
רניה. אם ירצה השם. מעתה תתחיל להדרדר איתנו לתהום.
קולן. די, רניה! הלילה אתה קודר כמו מסע לװיה! אל תדאג למותך, רניה. יש הרבה עוזרים
מסביב לדאוג לו בלעדיך. אם הצטיידת בחופן מטבעות – בוא תזלול, תשתכר, תתמזמז עם
פרוצות! אם אין לך פרוטה – לא נורא! שׂים סכין לכיס ולֵך לךָ "לְריוּאֵל
וְמוֹנפִּיפּוֹ"!
רניה. במילים אחרות – שדוֹד וגנוֹב! תתרגל לְעָגָה, פֿרנציא.
קולן. אל תגזים, רניה. בחייו של פוחח ביצוע פשע מחויב המציאות. הנוהג פשוט – צַפצֵף
על כל חוקיות ויהי מה שיהיה. כך או אחרת, בעתיד יטילו עלינו עונש זהה...
רניה. מװת.
מרטה (נכנסת). רטנן זה מנבא שחורות כדרכו... אתה שוב נוטש אותי, קולן?
קולן. לא לנצח. חכי לי, ואחזור אלייך במוקדם או במאוחר.
מרטה. מדוע אין לי מנוח, קולן! אלמלא האופי שלך, היית מתפרנס כמו אנשים אחרים
ומשׂגשׂג במלאכה רגילה. אז היינו חיים בשקט ושלװה, והייתי יולדת לך תינוקות. פעוטות
ורודים ומתולתלים כאלה, כולם דומים לכרובים שמצוירים על פני כיפת הכנסייה...
קולן. גמרת? את עדיין מטפחת תקווה להיעשׂות לאישה הגונה? ואני בוודאי מסכל אשליות
שלך? למה את מחטטת לי פצעים וזורה מלח עליהם? להגביר ייסוריי?
מרטה. מה איתך, אהובי? בגלל מה התרתחת? רציתי רק לתמוך בך...
קולן. איזו טיפשונת... אני פשוט כעוס על סף הפרידה. תמזגי לנו קצת יין ותנגבי
דמעות. לקחנו כוסות, חברים. נשתה ונלך. (שותה.)
רניה. שנוּכל לשתות בחג המולד הבא. (שותה.)
קולן. יהי רצון. אני אצא בעוד חמש דקות. נתראה, רניה.
רניה. לוּ יהי. (לויון) הִנך משוּח להיות מוכתר כמלך של שירה פלילית. וסכין הוא
שרביט שלך. איחולים לבביים! (למרטה ברמז דק) אל תתגעגעי לי, מרטה...
מרטה. עוף מפה, זנאי!
גי. אין פלא שקולן רצה למחוץ לו גולגולת! תודה על המחסה, מרטה! (יוצא עם רניה.)
ויון (למרטה). גם אני נמנע מנשיקה לבל אקבל מכה על הראש במקום האציל שלנו. רק
אתוודה לך שהדלקת אש בליבי ושלַפיד זה יאיר לי דרך באישון הלילה! (יוצא.)
מרטה. פטפטנים! (מחבקת את קולן ונעלמת איתו בעלטה.)
הערה. ספק אם זה הכרחי להציג הפריצה המתוארת בתור שכזאת. הכל הלך לפי התוכנית, ואת
השלל חילקו שװה בשװה – מאה ועשׂרים אֵקוּ לכל אחד (הסכום ענקי בזמנים ההם). אחרי
כן, הכנופיה נודעת כ"קונכייה" שדדה עוד כמה כנסיות בצפון צרפת, אבל ידידות כזו
נמשכה זמן קצר, ובקרוב האיגוד התפלג וחבריו נפרדו. ייתכן שאפיזודה כזאת היתה מכילה
הרבה פעלולים, אף על פי כן, הסצנה הוחשבה כמיותרת והושמטה. אולם, כייון שבמקום זה
נדרשה הפסקה מוסיקלית, אפשר לממש גילום הפשע, נאמר, בפנטומימה ריקודית, כשם שכל
הפשעים של הכנופיה מחוץ לפריז, ולהמשיך קרנבל התחלתי באופן כזה בליווי לחן "המנון
של תלמידים".
חזון
כאילו מזיכרונותיו של ויון, מחושך צפה כורסה גדולה, ובה יושב צעיר רענן עם אף
גבנוני. זה לוֹרנצוֹ וָּאלָה, פֿילוסוף, כמוֹת שהיה בשנת 1431 כאשר כתב את ספרו
המפורסם.
ואלה. תמיד חשבתי שבן אדם מתנהג בחכמה הגדולה ביותר, אם הוא שואף לקבל צװארו של עגור
כדי להאריך עונג. כמובן, בתנאי שצװאר הכי ארוך מעניק עונג הכי ממושך...
ויון. לורנצו ואלה? סלח לי, פֿילוסוף, עכשיו לא עת לחזונות. בהקיץ ליבי מלא נכאים,
ומצב הרוח שלי רחוק מלהיות פֿילוסופי.
ואלה. כל דבר נראה יקר רק בהשװאה למה שיותר רע מאשר דבר זה. הטבע מעמיד לפניך
תענוגות רבים ונותן לך נפש נוטה להם. אבל במקום להודות לטבע, אתה רוטן...
ויון. קשה לי ליהנות ממתנות הטבע כשכל עולמי חָרב עליי ומשמר מלכותי רודף אחריי...
ואלה. זה לא ראוי לאדם נבון לשפוך טיפשותו על העולם הטוב ביותר. טבע היקום מציע
הנאות רבות לבני תמותה, והמשׂימה שלך היא במיומנות להשתמש בהן להנאתך. אם אתה מסתכל
לאחור בדברים עצובים, אתה עלול לשלול מעצמך שׂמחה ושׂשׂון.
ויון. אילו היית נמצא בעור שלי, הוגה דעות...
ואלה. אף אחד לא רשאי להיחשב לחכם במקרה שחסר לו שׂכל להפיק תועלת מחוכמתו לעצמו.
ויון. מעבר לכל ספק, אתה צודק!
ואלה. כל אחד סובר שרװחה שלו לא רק דבר הכי עיקרי בתבל אלא גם תכלית יחידה למרץ שלו.
סביר להניח, שקודם כל אני צריך להציל את עצמי, וכבר אחר כך לעזור לאחרים. הרי לעצמי
חיי הרבה יותר משמעותיים מחייהם של כל הנותרים.
ויון. מה כל כך מוזר בכך שבן אדם מבקש לשׂרוד?
ואלה. בעצם, אי אפשר להמציא מחשבה אשר מסולפת באותה מידה שהקרבה עצמית. לדוגמה, אני
נלחם באומץ לב. לשם מה? לשם דעת הקהל שמעריכה אותי כבעל אומץ לב. מתבקשת המסקנה,
שאני נלחם כגיבור כדי להיקרא גיבור. אני מקריב את עצמי כדי למות. איזה שעשוע סרק!
ויון. אתה יודע לנחם גולה כמוני...
ואלה. אינני מבין, מדוע מישהו מוכן ליפול חלל למען המולדת. אתה מת, מכיוון שאתה לא
רוצה שהמולדת שלך תיספה. אבל ברור שאחרי מותך כבר לא תהיה שום מולדת למנוח.
ויון. בעיקרון, אני מסכים איתך, אולם לעגים כאלו מרגיזים אותי משום מה. בכל זאת,
למען צרפת נשפך הרבה דם אמיתי, וזה איכשהו בלתי הגון לנאץ אנשים ששפכו אותו. גם
ז'אן ד'ארק הועלתה על המוקד למען צרפת בשנה שבה נולדתי והספר שלך יצא לאור...
ואלה. אתה חושש מאיבוד ארץ מולדת, בינתײם תמיד יש לך אפשרות להתגורר במקום אחר.
ויון. יכול להיות, אך אני יליד צרפת. לפיכך הייתי מעדיף למות על אותה אדמה ולא מעבר
להרי החושך. ובכלל, ברצוני לדחות פגישה עם מװת עד זִקנה מופלגת. איך עוד אתה מסוגל
לעודד פײטן מנודה?
ואלה. נוסף על כך, אלה שלא משבחים יופי הם נטולי ראייה. בהתחשב בעיװרונם בגוף ובנפש,
עיניהם מיותרות לבעלי מום כאלה, ומוטב לעקור אותן מהם, כי הם לא חשים שיש להם חוש
הראייה. מלבד זאת, הײתי נוֹעֵז להביע משאלה שנשים יוכלו להתהלך עירומות בעיר. למה
הן מוכרחות להעלים איברי גוף הכי טובים מן הציבור? או נרשה שהן יהיו עירומות למחצה,
לפחות בעונה חמה כאשר מזג האװיר בהיר. וצריך לאסור על גברים להפריע להן.
ויון. איזה דמיונאי! לגבי דידי, ספק אם יש לי די מוסריות לשׂאת פיתוי כזה. מעמסת
פרישות לא מתייחסת למעשֵׂי גבורה שלפי כוחותיי. למרבה הפליאה, השקפותיך ענייניוֹת
מאוד...
ואלה. מוֹתר האדם מן הבהמה הוא רק בשני דברים – בשׂפה וביין. שׂפה נובעת ממנו, ואילו
יין זורם לתוך גופינו. ההבדל הוא שלא כל פעם לנו נעים לדבר, ברם תמיד נעים לנו
לשתות.
ויון. אתה ממש מציאה, לורנצו! אתה מכריז על מחשבותיי הפנימיות ביותר!
ואלה. יחי יין מבורך! יין בורא לנו שׂמחה ומלמד אותנו לחלום, הוא חבר שלנו בבילוי
מאושר, והוא מנחם אותנו בצרה! הוא ראש המשתה ואב של שינה מענגת; הוא משקם כוחות של
בשׂר עײף ועוזר להקל על חרדות בנשמה מיוגעת! יהי מעיין זה תמיד בלתי נדלה כדי
ששיקוי הקסמים שלו ימשיך עד אין סוף להפוך נכה לגברתן ואילם לדברן!
ויון. לו יהי!
ואלה. ברכה על תענוגות קבועים ונגישים בכל גיל לכל מין! יין משתייך לתכונות של בן
אדם בדומה למילה.
ויון. הבנתי כעת, מדוע נאשמתָ במִינוּת! לפי דעותיהם של אבות הכנסײה, מילה נשלחה
לנו על ידי האֵל האב, כשם שניתנה לנו נשמה. צחנת המדורה מורגשת בדיבורים כאלה...
ואלה. איני עומד להגביל מעוף מחשבתי! לוּ היו לי במקום חמישה חושים, נֹאמר, חמישים
או אפילו חמש מאות – להשׂביע אותם בהדרת הטבע!
ויון. אני מקווה שאין לך הרגל להשתולל בשיכרון חושים. עדת כלבים מזנבת אותי, וכרגע
אני בבהילות שאין לתאר. נא תצטט לי כמה מובאות על אודות "אהבת הזולת" מהכרך שלך,
ואני ארוץ הלאה. מגעיל לי ליהנות בלי משותפים ולשֹגשֹג על תלאות של רש עשוּק...
ואלה. אז עליך ללמוד לשׂמוח על מזלו של הזולת ולהשתדל לעורר אהבה בנפשו. הודות לאהבה
כללית, אנושות מסוגלת לעבור לתקופת הזוהר ולעידן של עינוג.
ויון. אתה מתכוון לתור הזהב? אבל במקרה כזה אני צריך להיות למלאך, כי תתמשך המתנת
האהבה הזאת עד אחרית הימים...
ואלה. חיים בשׂנאה דומים למװת.
ויון. מי מוחה על הצהרה כזו? תגיד איך להשׂיג חיים מלאֵי חֶדװה? כיצד?
ואלה. על אף פי שאני טורח רק לתועלת שלי, אני רוצה בד בבד שהתועלת הזאת תהיה מועילה
לטובת הכלל. ואני מאמין שהגישה שלי תיעשׂה הדדית...
ויון. זה גמל פורח באװיר, פֿילוסוף.
ואלה. מישהו סומך על גלי הים המתחלפים, ואילו חכם שאנן נשאר על החוף ומלגלג על שיט
ועל מי ששט...
ויון. עכשיו אני דווקא שט בלב הים הסוער.
ואלה. אֵי שָם קיימים שממה דֶבֶר וְהֶרֶס, בינתײם אתה מתרחק באדישות משם למקום שבו
יש לך ביטחון בתהפוכות הגורל...
ויון. לצערי, אין לאן להתרחק! ואני לא מבחין באיזשהו בעל נס ביבשה לִשלות אותי
ממצולת הים.
ואלה. הבה נהלל עונג! עונג אינסופי! (נעלם בחושך העבר.)
ויון. עונג צָלֵחַ לך, מֵלִיץ! טוב ששׂוחחנו על רגל אחת, אבל שוב בא זמן לי לשוב
למציאות...
התחרות של משוררים בבלואה
ארמונו של הדוכס קָרל אוֹרלֵיאָנִי בבּלוּאָה. אולם מרווח עם חלונות ויטראז'ים, ובו
הוד מעלתו בכבודו ובעצמו יושב בכיסא המלכות שעומד על במה מרופדת בקטיפה אדומה. סביב
לו ההמולה של התקהלות ססגונית מורכבת מן אנשי החצר ואורחים, ובין אצילים מגונדרים,
מתבלטת הקבוצה המפורדת של משוררים מתחרים באומנות פיוטית. (הערה. בתקופת מלחמות
אינסופיות, שליטים אהבו להתבדר בתחרויות כאלו, ונהגו לארגן אותן תדיר למדי.)
קרל. אני מודה לכולכם, רבותיי! אני אעריך מיומנות פיוטית שלכם לפי ערך שלה. (לאיש
החצר) שַלֵם עשׂרה אֵקוּ לכל אחד מהאוצר שלי.
ליצן. לא, לא, קרל! אל תהיה פזרן כזה! תספיק להם פרוטה אחת! צר לי, אוֹמנים נכבדים,
אבל זה מחיר טוב מאוד בעד פזמונים נדושים כאלה.
קרל. הביקורת חריפה מדי, טיפשון! תשתמש באַמַת המידה שלך בזהירות לבל תפגע בלב.
ליצן. אני תוהה עליך, קרל! האם יש לי נשק לחדור לתוך לבבות כה בלתי פגיעים! באיזה
חוד אני יכול לעשׂות חור בעור עבה כל כך? הם כעין חזירי בר זיפיים, וכל החיצים של
עוקצנותי נִיתזים מהם ונשברים כמו קש! בכדי לגעת בלבבותיהם, אני צריך לדקור בכידון!
קרל. אתה חושב שההשתתפות שלהם בתחרות של משוררים הוּתנתה באהבת בצע?
ליצן. כמה ישר אתה בעניין יצירתיות, קרל! כיוצר היית חייב לדעת שבהערכה עצמית אפילו
גרעין אמת מנקר עיניים ומעליב נפש רגישה. לכן אני אענה לך בתשובת השתמטות כדי שאמנע
מן הנטירה של סתגרנים שהתאספו אצלך... לא, קרל, לחזרזירים מסורבלים שלנו אין יכולת
להרוויח את הלחם שלהם בעזרת גיבובי דברים. הם פשוט דוהרים מייד ממגדלי שן אל כל
שולחן ערוך, אם יש להם הזמנה לדחוף חוטמים בצלחות משתה. בואו, חזרזירים, נפלו על
ארבע ורוּצו אל אֵבוּס לזלול! (מתרוצץ על ארבע בדמות חזיר) חרוּ – חרוּ! חרוּ –
חרוּ!
קרל (צוחק). איזה שובבן אתה, חזרזיר! אל תנגב פרצופך המלוכלך בגלימה שלי!
(למשוררים) יש לי חולשה כלפיו, והוא מפונק מדי. זאת הסיבה שהוא מרשה לעצמו דקירות
די צוֹלפניות ומפולפלות... הנה כי כן, אף אחד מכם לא יוכתר בזר דפנה כמנצח, אבל
קיבלתם גמול שװה, ולדעתי לא הפסדתם בסך הכל.
ליצן (מצביע על ויון). שׂים לב, קרל! הננו הופיע חזירון מאחר! הוא רזה משום מה,
לעומת חזירים אבוסים שכבר חרחרו את פזמוניהם. כנראה, חזירון זה עוד לא מבויית ולא
פרץ דרך לדיר חם אל שוקת עם מזון. יום טוב, חזירון! זוז, שאם לא כן תאחר לתפוס מנת
שיירים בחלוקה!
ויון. ברוך יומך, הוד מעלתך! קבל את התנצלותי על האיחור. יצאתי לטייל קצת בגן מרהיב
שמקיף את הטירה שלך, ושם הרגשתי פרץ של השראה. קרתה לי התגלות רוחנית פתאומית,
ולגמרי שקעתי בחלומות פז...
ליצן (מדקלם).
הִרהֵר עָלֶיהָ בְּמַתבֵּן
וְשָר לָה לְאַחַר מִכֵּן!
ויון. אתה משורר, אדוני?
ליצן (מדקלם).
רַק בְּאוֹתָה
מִידָה שֶאַתָה!
ויון (מדקלם).
אָז אַתָה מְשוֹרֵר
לְכָל הַיוֹתֵר!
ליצן. נפלא! אבל ספק שחדות המוח שלך יותר חדה מאשר הכובע המחודד שלי!
ויון. ספק כפול שהכובע שלך יותר חד מאשר פגיון רגיל. בינינו כמעט שאין שוני, אדוני,
להוציא את האמצעים שבהם אנחנו מתפרנסים. שנינו מצלצלים, ברם אתה משתמש במצילות
ואילו אני – בחרוזים.
ליצן. קרל! בלי היסוסים תעניק פרס לגנדרן הזה! בעל שנינות שהצליחה להקהות את שיניו
של הליצן הארסי ביותר הוא מתישהו יגבר בצלצולו על כל הפעמונים של צרפת!
קרל. נחיה ונראה .אתה מוכן להציג שירה שלך, משורר? אתה אחרון בתחרות, ושיריהם של
אלה שהיו לפניך לא אגיד שנגעו עד הלב. כעת בא תורך. (לאיש החצר) תן רשות הדיבור למי
שמעדיף גן לארמון.
ליצן. אל תְבזה שמו הטוב של מעמד הטיפשים, אדוני!
אחד המשוררים. אני יכול להתערב שפוחח זה איחר בכװנה...
איש החצר. גבירותיי ורבותיי! אנא מכם תכינו את אוזניכם! פרנסואה ויון יבצע בפניכם
בלדה שלו שנכתבה על פי נושׂא אשר הוּצע על ידי הוד מעלתו! שתשׂתרר דומייה באולם!
כידוע לכולכם, הנושׂא הוא "על נחל אני מת מצימאון"! (לויון בשפל קול)תתחיל, חרזן
חולמני...
ויון. אני לא בטוח שבלדה זו תמצא חן בעיניך, הוד מעלתך, אבל יהי מה... (שר)
עַל נַחַל אֲנִי מֵת מִצִימָאוֹן!
צחוֹק בִּדמָעוֹת לִי וְעָמָל בְּנֵבֶל;
נֵכָר לִי עִיר מוֹלֶדֶת בְּאָסוֹן;
בְּכָל מָקוֹם יֵש לִי מִקלָט וְסֵפֶל;
כּבָר מְבוּגָר, אֲנִי שוֹבֵב כּמוֹ טֶפֶל;
אֲנִי מֵבִין רַק מִי שֶלֹא נָבוֹן,
מיִ שֶחוֹשֵב עוֹרֵב לְבַּרבּוּרוֹן;
כִּמעַט נָסִיך, אֲנִי רָזֶה כּמוֹ שֶלֶד;
אֲנִי רוֹחֵש אֵמוּן רַק לַדִמיוֹן...
אֲנִי גוֹלֶה וְלִי פּתוּחָה כָּל דֶלֶת!
ליצן. אחלה שיר, זמיר צרוד!
ויון (שר).
קַמצָן כֹּה פַּזרָנִי בְּכָל מָמוֹן,
אֲנִי תָמִיד סוֹמֵך עַל עֵסֶק נֵפֶל;
אֲנִי קַבּצָן שֶמִתפַּאֵר בְּהוֹן
וּמְאוּשָר בַּכֶּלֶא וּבְכֶּבֶל;
בִּמקוֹם מָרוֹם, נִיתָן לִי עֵמֶק אֵבֶל;
חוֹם מְדוּרָה מַקפִּיא לִי כָּל חָזוֹן...
ליצן. גם לי מקפיא למרות שאני רק ליצן!
ויון (ממשיך לשיר).
לֵב מִתחַמֵם בְּקֶרַח בְּרָצוֹן;
לְשִיר חָדָש בַּזמַן חַסֵר לִי חֶרֶט;
חוֹב לִי לְהִתגַדֵל בְּבִיזָיוֹן...
אֲנִי גוֹלֶה וְלִי פּתוּחָה כָּל דֶלֶת!
ליצן. מה, קרל, זה מוצא חן בעיניך או אתה בררן גמור?
קרל. אל תפריע לי, טיפשון. אני מאזין לבלדה...
ויון (שר).
מִי מִסתוֹבֵב מֵאָחוֹרֵי חַלוֹן?
מִי שָם מַבחִין בַּכּוֹכבִים בַּשֵפֶל?
עֵר בְּלֵילוֹת, בַּיוֹם אֵלֵך לִישוֹן,
מַמָש מַלאָך שֶהִדַרדֵר לְזֶבֶל!
מַה לְרוּחִי? לֹא חֵבֶל אֶלאָ הֶבֶל.
לִגנוֹחַ בִּשתִיקָה דַבּרָן נִידוֹן;
נוּקשָה לִי פַּת כְּעֶצֶם בַּגָרוֹן.
מַה לִי אֱמֶת וּמָה בּדָיָה בְּחֶלֶד?
וּמָה עָלַיי לָקַחַת בְּחֶשבּוֹן?
אֲנִי גוֹלֶה וְלִי פּתוּחָה כָּל דֶלֶת!
בַּזִיכָּרוֹן לִי זמַן אוֹ בַּשָעוֹן?
גַן עֵדֶן לִי נָעִים אוֹ רִיקָבוֹן?
לַגֵיהִינוֹם אֵרֵד לִמצוֹא גַחֶלֶת
קצָת לְהָאִיר תְהוֹם לְאֵל עֶליוֹן...
אֲנִי גוֹלֶה וְלִי פּתוּחָה כָּל דֶלֶת!
דממה ממושכת. קרל קם.
קרל. הבלדה מיומנת מאוד. היא ראוייה לזר. קבל אותו. (זורק את הזר לויון ויוצא.)
ליצן. ניצחון, חביבי! סידרתָ אותם! תרשה לי להניח את זר הדפנה הזה על המצח הקורן
שלך! מדוע המתחרים לא מהללים את המנצח? זה עתה הילכתם עם האף בשמים, ופתאום הִשפלתם
מבט והִרכנתם ראשם? האומנם בר פלוגתא כה עלוב למראה הנחית מהלומה כה קטלנית עליכם,
יוצרי תִפלוּת? למה אתם נושמים שׂנאה ומסבים את עיניכם מנֵזֶר הצלחה?
משורר ראשון. לא מובן, מה מעכב אותנו כאן! הם מתעללים באמנים בעלי טעם עדין!
משורר שני. אני מציע לזלזל במוסכמות ולהסתלק מחברת הבוּרים הגסים. דיינו!
כל המשוררים יוצאים בצװתא.
ליצן. אוי ואבוי לי! לאן אתם בורחים, חזירים מפוטמים? לאיזו גדרה וגֵירָה אתם
ממהרים ממני? דלקתם אחרי בעל אחר, וכבר לעולם לא אצליח לטבוח בכם, כרסנים שלי, כדי
לטעום השומן של בשׂרכם!
ויון. אולי אני אנחם אותך, אדוני? רציתי להזמין אותך כחובב אומנות פיוטית להציץ
לפונדק אחד וללגום קצת יין מהיקב שלו. דומה לי שבילוי משותף שלנו לא יאכזב אותך.
ליצן. אם הבילוי יהיה בלתי חבוט באותה מידה שהיתה הבלדה שלך, זה אכן יהיה בשום אופן
לא זמן אבוד.
ויון. אני מבטיח שנבלה את הזמן הזה ללא שעמום!
ליצן (בדמות אישה). מחד גיסא, אדוני משולח רסן במקצת, לכן עלמה מהססת בלבטים לגבי
הסכמה. מאידך גיסא, בחיזור אחריה הוא אדיב עד כדי כך שאין לה כוח להתנגד לקסם שלו!
כמה חבל שרוטב כזה מתקרר בהעדר צלי!
ויון (תומך במשׂחקו). נכון מאוד, ביישנית שלי! בואי תתחבי חתיכון בשׂר לפה טרם
החרדל יחמיץ!
ליצן. אתה מניח שבשׂר לא יזיק לגִזרתי?
ויון. כידען גדול בכל מיני צומות, אני מעיד שבשׂר רק משפר קווי הגוף! אני אעז להביע
השערה שבאנו לידי הסכם. יש אסמכתא להנחה שלי בלבה של עלמה שובת לב, או אין לה שחר?
ליצן. בטח שיש, אדוני! אתה בעל פה מפיק מרגליות, וכל ריבֿה תלך כעיוורת אחרי זִמרה
גורפנית שלך! (שר) "לְגֵיהִינוֹם אֵרֵד לִמצוֹא גַחֶלֶת –" (יוצא המקדים את ויון.)
ויון (שר לבדו באלומת אור).
מִנזָר הוֹלֵם סָרִיס בּלִי כּוֹחַ!
יֵש לִי דבַר מָה חָשוּב יוֹתֵר:
לְהִיזָכֵר בָּזֶה לֺא נוֹחַ,
בָּזֶה כָּל גבִיר כָּזֶה עִיווֵר!
לָכֵן הֲרֵינִי מְדַבֵּר
עַל מְרִירוּת דַלוּת וְעוֹנִי,
עַל עַם מֵעֵבֶר לַגָדֵר
שֶאֵין לוֹ בֵּין יָמִים שוּם שוֹנִי!
לְאַצִילִים נִיתנוּ גַם עוֹשֶר
וְגַם שַלווָה וְבַּיִת חַם.
עַל מָה יִתלוֹנְנוּ בְּאוֹשֶר?
גַן עֵדֶן פֺּה לְבֶן אָדָם!
וּמָה יֵש לָנוּ בָּעוֹלָם?
הֲרֵי אֵין לִי מָנוֹס מִטֶבַע!
כּשֶאֲסַפסוּף רָעֵב קַייָם,
גַנוּ רַק מִי שֶחַי בְּשֶפַע!
אֲנִי רוֹצֶה לִחיוֹת כְּאִילוּ
יָדוּעַ לִי בְּוַדָאוּת
שֶיַעַזרוּ לְכָל "הַצִילוּ!"
אֲפילוּ בְּדַלֵי דַלוּת!
חֲבָל שֶלַטִיפָּה אֵין זכוּת
עִם זֶרֶם לְהַתחִיל וִיכּוּחַ!
מָה בְּעַלעוֹל נָגוֹז לָמוּת?
גַרגִיר חוֹל שֶנִסחַף בְּרוּחַ!
משוררים
אותו אולם, אך הוא כבר ריק מלבד קרל שמתעטף בגלימת פרװה בכיסא המלכות. ויון עומד
ממול וקולותיהם מהדהדים תחת קמורונות גבוהים.
קרל. גש הנה, פײטן. תמזוג יין לך ושֵב על שרפרף זה. קח בקבוק וגביע על השולחן...
ויון. רב תודות, הוד מעלתך. מי ממאן לשתות יין משובח כל כך? לא אני... (מוזג יין
לגביע.)
קרל. מה תגיד על הטירה שלי, פייטן? עשׂתה רושם עליך?
ויון. רושם עצום, הוד מעלתך! במִבצר שכמוהו אין מה לפחד!
קרל. הארמון אכן מרוּוח ונוח מאוד.
ויון. מפליא, כמה חגיגי העולם נראה לי, כשאני מסתכל בו דרך כוס יין!
קרל. אתה אוהב מותרות? אז יש לי עוד ארנק בשבילך בנוסף לזר הדפנה. (זורק שֹקית עור
מלאה מטבעות לויון.)
ויון. זהב? הפלא ופלא! אין לי מילים להודות להוד מעלתך על שי כזה! מעולם לא החזקתי
בידיים כה הרבה זהב!
קרל. עפר ואפר.
ויון. ייתכן שכך. אבל כאשר יש לי מצלצלים בארנק, אפילו אני יכול להירגע בהתרוצצות
הבלתי פוסקת שלי ולהפסיק לקלל את מנת חלקי. (ממשמש את הארנק) גחליליות יקרות שלי!
הלא דומה מטבע לשמש, הוד מעלתך? כמו שמש, זהב מחמם ומזין...
קרל. תביא לי קובעת יין מהשולחן. משום מה, אני מתחיל לקפוא לפנות ערב. מן הסתם,
זקנה כבר באה.
ויון. אל תוציא דיבה על עצמך, הוד מעלתך! אתה עדיין גברתן למראה.
קרל. תודה על כװנתך לעודד אותי. בגיל שלי, אפילו חנופה גלויה כזאת נעשֹית לבלסם על
פצע. אף על פי כן, הייתי מבקש ממך למתן את התרפסותך ולנסות לרַצות אותי באמיתיות
שלך במקום להשתחוות.
ויון. אם ברצונך לשמוע אמת צרופה, לא אסתיר ממך אף פינה זעירה בנפשי! אבל אני מתרה
אותך מראש שנפשי מטונפת למדי ושהתינוי שלי לא יהיה ערב לאוזן.
קרל. זה לא רע שיש העזה באופי שלך. משורר הוא חריג לפי הגדרה, כי בלי עצמאות, כל
גאון עלול להפוך לדוב מאולף אשר קשור בשרשרת לעמוד ביריד, וכמו דוב, הוא רוקד אותו
ריקוד עד אין סוף בליווי החלילית של מוקיון משוטט. משורר שמתחנף לצופים הוא "סוס
שמעוכב על ידי עודף הדירבון" לפי דבריו של פֵטרָארקָה האלוהי. הוא מוּכר לך?
ויון. פֵטרָארקָה? במקצת, הוד מעלתך.
קרל. אם כן, אתה, בוודאי, זוכר שורות אלה... (מדקלם)
"אוֹתִי תָמִיד הִתבּוֹדְדוּת תַרגִיעַ!
לַיַעַר וּלָפֶּלֶג זֶה יָדוּעַ.
אֲנִי נִמלַט מִבּוּר לִראוֹת רָקִיעַ
וּמִגַסוּת – לִמצוֹא מֶרחָב רָגוּעַ..."
ויון. ברשותך, גם אני אדקלם שתי שורותיו בעל פה... (מדקלם)
"כַּמָה אֲנִי שוֹאֵף לַשִכְחָה,
בּרַם מֵעַצמִי שוּב אֵין לִי מְנוּחָה!"
קרל. בכל זאת, יש לך שאיפה לגדולה רוחנית לפעמים. בן כמה אתה?
ויון. אני בן עשׂרים וחמש, הוד מעלתך.
קרל. בהיותי צעיר בן גילך הייתי הולך בראש צבאות נגד אנגליים.
ויון. שמעתי הרבה על חײו של הוד מעלתך. בקושי אני יכול לתאר לעצמי, איך הספיק לך
כוח עמידה לסבול צרות רבות שגורלך המיט עליך בנעורים זו אחר זו ברציפות: גם פטירת
אביך וגם פטירת אשתך. יתר על כן, נשבית בתוך קרב המסע, ונמצאתָ במאסר במשך רבע
המאה. ולמרות הכל, לא נכנעתָ! באמונה, מעודי לא פגשתי איש שהיה כמותך בנסיבות כאלה.
אני לא מומחה להקטיר קטורת לפני מישהו, אולם אתה גדול הדור בימינו, הוד מעלתך!
קרל. לעתים רחוקות גורל מפנק נבחר שלו. בדרך כלל, גורל לוקח ביד אחת כל מה שנותן
ביד אחרת. וכך, בסבל גופני, הגורל מאזן עילאות רוחנית. ייעוד המשורר הוא לשׂאת
ייסורי החיים ולהפיק מהם שירה נבואית. דווקא סבל משמש שמן לנרות התמיד של אומנות,
לכן איני רוגן, כי הרוח שלי הטהרה באש הייסורים. ככל שהקשבתי לליבי והתבוננתי בעומק
הטמיר שלו, כן הבהרתי לעצמי את טבע התבל והתפקחתי בעולם הפנימי שלי. לא סבל שלו
מסוכן למשורר, לא ולא, להפך, רק בדרך אסון הוא מתרומם עד פסגות של השראה. אבל תיזהר
מהבלות אנושית פן תדעך הלהבה מפוזרת בסוּפות קטנוניוֹת ותעלה בתוהו! אתה מצער אותי,
פייטן...
ויון. באיזו מגרעת, הוד מעלתך?
קרל. אתה לא שומר על מתת אלוהית שניתנה לך. בקלחת המאורעות המטורפת מקרה סוחב אותך
על פני אדמה כמו אבק, ובנדודים שלך אין לך הפוגה להתעמק בייעוד שהוטל עליך. לא
איכפת לך, מה היה אתמול ומה יהיה מחר, ובעצם, רק הװה מענײן אותך. אתה חי שעה וממהר
לחטוף רגשות רגעײם בלא הבחנה ובלא התחשב בכלום. אתה לוגם מציאות בשקיקה ובבת אחת,
בלי לטעום מהי – יין או רעל...
ויון. אמת לאמיתה, הוד מעלתך, חדגוניות שׂנואה לי! אתה קורא בנפשי כמו בספר!
קרל. במה אתה חפץ בחייך, פייטן? תגיד סוף סוף בבירור – מה מניע את כישרונך!
ויון. אני רוצה לחיות, הוד מעלתך. פשוט לחיות וזה הכל. העניין הוא שבעולם כל אחד
מוכרח להתקיים בעיקר באיזהשהו תפקיד. לבן אדם שתועה מחוץ למעמדו אין סיכוי לשׂרוד,
לכן אנשים מורגלים על פי רוב להסוות את עצמם ולהתחזות לתפקידיהם. או אתה מהווה משהו
מוגדר, למשל סוחר ונזיר, איכר ומלך, פקיד וחייל, או אין לך שום משען לעמוד בסערות
החײם. לצערי, אורח חיים כזה הוא נשׂגב מבינתי. אני לא יכול להיות צר אופקים ולדחוס
את עצמי למיטת סדום של איזה תפקיד מוגבל. כמו כן, אין לי אפשרות לחשב את צעדיי
מראש...
קרל. אתה אכן משורר משכמו ומעלה, אולם מחמת סרבנותך, אתה מרחף ללא תכלית בריקות כמו
עלה יבש באוויר בעונת שלכת. אבל אם אתה מיותר בחיים, אתה אפס. אילו ידעתָ, כמה
משפילה הפיכה לאפס למעשׂה! בבית הכלא ניסיתי הפיכה זאת, ולא הייתי מאחל לך לרכוש
ניסיון כזה. כי אז אתה תלוי בכל בהמה אשר כופה עליך כל כללים שעולים על דעתה. סוהר
אטום לב זה נשאר אדיש לרגשות ומחשבות שלך, ואתה קיים בהכרתו החייתית אך ורק כבשׂר.
הוא רשאי להתעלל בך כאװת נפשו, וכל גחמה שלו מכריעה אם אתה חי או מת. שכן אפס ששולט
על מישהו הופך בהכרח את הזולת לאפס! זכור, פייטן, שאפס שװה אֵל כאשר יש לו כוח! רק
כוח נותן לך חופש פעולה בין אפסים שהיו חולמים לשעבד אותך ולַחרוץ את גורלך...
ויון. אכן כן! בימינו, בלי חסות תמיד צפוי לך כישלון וחידלון! אף שאני מסכים עם
פטרארקה ברעיון שמילה קיימת כשלעצמה, בלא קשר אל מי שמדבר אותה, אבל אני עצמי לא רק
מילה. אפילו כשהדמיון שלי מרקיע שחקים, אני חומד חפצים מוחשיים...
קרל. אז קום, פֿרנסואה ויון! אני, קרל אורליאני, דוּכס ומשורר, מציע לך חסות שלי!
מעתה, אתה עשוי להיות גדול בזכות השלטון שלי וחזק בזכות הכוח שלי! מאחורי מגן החסות
שלי, תוכל ליצור את תפארת השירה שלך ולרומם שמך לגבהות! אהיה שֹמח להנחות אותך על
מנת שכישרונך יפרח כמו פרח בחצר שלי! הלוואי שהגאונות שלך היתה גולת הכותרת בפמליה
שלי ושכל הנותרים היו אפסיים לעומתך! אני בטוח שתהילת היצירות שלהם תימוג כמו ערפל
הביצה בזוהר של גדוּלתך! (נרגז) תפסיק לעשׂות פרצופים, ויון! מה מביך אותך וגורם
לעוויות כאלה? ארשת פניך אומרת שאתה מבולבל.
ויון. מי לא יבולבל במקומי? קרל אורליאני בכבודו ובעצמו מציע לי חסותו! אני מתקשה
קצת בקבלת החלטה, כי מאוד קשה לי לעכל בשׂורה כזו. אני מתנצל, הוד מעלתך, אך מילדות
היתה לי נטייה לבילבול, ואני תמיד מבלבל את היוצרות. בגלל זה, אני משתתף בתהלוכות
הטיפשים כל פעם שהם קורות.
קרל. הנאומים שאתה נושֹא באמת טיפשיים עד מאוד.
ויון. כשם שהצלב שאני נושׂא עליי. כמובן, זאת אווילות גמורה שבניגוד למצופה, הייתי
רוצה להמשיך לשׂאת בנטל הזה כמקודם. נדמה לי, שלא אצליח להסתגל בפמליה שלך. תחשוב,
איזה איש חצר היה צומח מן האבן הבלתי מסותתת שמתפלשת בעפר של שולי שביל הזהב...
קרל. אני לא תופס את המשמעות של תשובתך. זאת אומרת שאתה... אתה מסרב?
ויון. אני אסיר תודה לך ועבדך הנאמן, אבל הוד מעלתך נדיב למעלה מהצרכים הצנועים
שלי. המינוי שלי לתפקידו של גאון רשמי הוא משׂא כבד יותר מדי בשבילי. בינתיים אני
אוהב לנדוד בלי שום מטלטלין בכלל...
קרל. אתה משוגע. אתה דוחה הצעה יחידה במינה.
ויון. אני מצטער, הוד מעלתך, שאני הרבה פחות שאפתני מאשר קיווית. אבל כזה אני טיפש.
קרל. טוב, הפעם אני מרשה לך לעזוב את הארמון פטור מעונש. אולם להבא אני ממליץ לך
לעקוף את המלכות שלי. אני לא תמיד נדיב כל כך, ואני יודע איך לשֹים פזמונאי כמוך
במקומו. מאוד הכזבתָ אותי, כסיל כפוי טובה... (יוצא בזעם.)
ויון. תודה, הוד מעלתך, שניסית לקחת אותי תחת חסותך ולא היית כילַי. חבל שאין לי די
מרחב בארמון שלך. זה לא לרוחי שאני צריך לשהות לעד ברוחניות נשׂגבת כזאת! אני לא
מלחך פנכה כדי לענג אותך, והמלכות שלך קטנה מדי בשבילי! לדעתי, הגיע זמן
להתאוורר... (יוצא לקראת צהריים שרביים.)
"קרננים"
חבורה לבושה סמרטוטים ססגוניים גוררת עגלה עם אוהל שהוקם עליה. זאת להקה של
שׂחקנים, והם חבריה של האגודה התיאטרלית "קרננים" מפריז. (הערה. בזמן ההוא, להקות
היו חצי חובבניות ונוצרות מאלה שהיו אובים לעשֹות תעלולים שונים בפני הקהל. מעת
לעת, אגודות כאלה אירגנו "תהלוכות הטיפשים", יען כי גם ציבור וגם עַם הארץ אהבו
להשתטות. באירופה אפילו התארגן "מסדר הטיפשים" שאיחד רוב "אגודות הטיפשים".)
זָ'אנֶטָה (גם "אֵם טיפשית"). לא יאומן! הרי זה ויון!
ויון. הלהקה "קרננים"!
ז'אנטה. בוא אליי, שתיין!
ויון. מה שלומך, מלכה טיפשית?
גוֹטיֶה (גם "נסיך טיפשים"). למלכה שלנו במקום "שלום" תמיד נשמע "שילום". הנדן שלה
לעולם לא נשאר ריק בלי להב.
ז'אנטה. ברגע שאני אפסיק לזנות, אני מייד אמות. היה לי ניבוי כזה.
גוטיה (מדקלם).
"אֵיפה עוֹד אֶפשָר לִראוֹת
בָּחוּרות חַסדָנִיוֹת?"
(לויון) אתה עדיין תלוי ברוח, ציפור דרור?
ויון. אילו הייתי תלוי כאן ברוח, נסיך טיפשים לא היה משׂוחח עימי. אגב, הידוע לך,
מי עומד מולך?
זָ'אן-גמגמן (מדקלם).
טִיפֵּש מְטוֹרָף, טִיפֵּש מְעוּדָן,
טִיפֵּש חוֹלמָנִי, טִיפֵּש חַצרָן,
טִיפֵּש שָׂמֵחַ, טִיפֵּש מְדוּכּהֶ,
טִיפֵּש פִּיוּטִי, טִיפֵּש מְחַקֶה!
ויון. בדיוק! אני אכן טיפש חצרן! וגם טיפש פיוטי בו בזמן.
ז'אן-גמגמן. אזי אתה טיפש אוּניברסלי!
גוטיה. במילים אחרות, טיפש שלומד באוניברסיטה.
ויון. שניכם לא ניחשתם! לפניכם טיפש ששיטה בטיפש השני של צרפת! ככה!
ז'אנטה. מה הביא אותך לקרל אורליאני? ומה עשׂית אצלו?
ויון. "מה עשׂיתי"! לידיעתך, כעת אנחנו ידידֵי נפש, וקרל הרעיף עליי ריבוי מתנות.
כגון עֵגֶל זה שניתן לי כאות הידידות... (שולף ארנק מתחת לשִכמייה הקצרה שלו.)
ז'אנטה. זהב?
גוטיה. הא כיצד גרפתָ כסף תועפות, בזבזן?
ויון. זאת מתנה שהוד מעלתו העניק לי בנוסף לזר הדפנה של מנצח התחרות. (כלאחר יד) כל
אימת שאני משתתף בתחרויות שירים, אני זוכה בהם, לכן בהזדמנות, אני סר לחצר הבאה
להדגים מיומנות שלי כיוצר דגול...
גוטיה. אי אפשר לספור כמות טיפשים בעולם! האם זה לא סכלות לאיש נבון לתת זהב לכל
נוכל מוכשר?
ויון. אני הקסמתי אותו בשיר. תשאל את ז'אנטה, איזה רושם שיריי עושׂים על נפשות
רגישות. מאוד מצער שגולם מטומטם כמוך לא מסוגל להתפעל מהם, אבל מה עוד אפשר לצפות
מפתי נבער שרק מבצע תפקידו של נסיך. זה אני נסיך אמיתי בשירה, ולפיכך אני אורח נכסף
בכל חצר וארמון.
ז'אנטה. שמע, חתן החגיגה, בשביל מה לך מטבעות אלה? לבזבז אותם?
ויון. איתם לבסוף אני אגשים חלום שלי לסתום את הפיות הטיפשיים שלכם!
דיוּרָן. עכשיו אני אסתום את הפה לרברבן אחד...
ויון. כולם יודעים שאתה בעל אגרוף, דיורן, ותמיד מחפשׂ אמתלה להתרתח בחמת זעם
ולהרעיד אוויר בקולך הרועם. כפי הנראה, אתה לא יכול לצאת מתפקידו של תליין רצחני
שבו אתה כה אדיר על הבמה. מורגש ששוב מתחשק לך לענות קורבן.
דיורן. גוטיה, תתיר לי לשבור לו כמה צלעות!
ויון. ידוע שאתה אוהב להמתיק ייסורי אנשים בניבול פה, ואני אסתום פיך בעכוז. בעכוז
של אװז מטוגן! אני בטוח שעם התנסות שלך באלימות תוּכל לדחוף אותו פנימה בלגימת יין
משובח...
דיורן. אווז, ויין? אם אתה לא מתלוצץ עליי, אני... אני אנשק אותך!
ויון. חס וחלילה! השבח לאל, פה נוכח יצור יותר חינני ממך למעשׂה מבורך כזה.
ז'אנטה. יצור זה לא רק חינני אלא גם ותרני. אולי דרושה לגביר עשיר שגלונה?
ויון. מה לגבייך, מזמן המצאתי, בַּמֶה אני אסתום לך כל מה שאצליח לסתום. "כל חפץ
מתעשר במין שלו", הלא כן? אפרוח הולך כבן זוג לפרגית; תרנגולת הולכת כבת זוג
לשׂכװי. מכאן נובע שלקדשה כמוך מגיעה פרוסה של בשׂר בקר.
ז'אנטה. אתה רומז שאני פרה? אני – שתמירה כמו אצילה במחוך! נוּ, אני אכניס לך,
ממזר!
ויון. סליחה, סליחה, זה אני רוצה להכניס לך! אל תתנפלי על המפרנס שלכם! טוב, אם
קרניים לא הולמים לְמִריָם הבתולה, אז ניחא, אני אתן לך כנף טװס! הולך?
גוטיה. שכן לציפורת קלת דעת כזאת דרושות נוצות צבעוניות.
ז'אנטה. חטא הוא תכונה טבעית של כל בן אדם, שלא לאזכר בנות חוה. לא אסרב למי שירצה
לעגוב עליי!
ויון. מעכשיו גם אני מוכן להימנות עם מעריצים שלך, ז'אנטה! אני נשבע בְּמִריָם
המגדלית!
ז'אן-גמגמן. קדושה הכי מכובדת! זה לא מקרה שהיא פטרונית של סרסוריות וזונות!
ז'אנטה. הזקנה היתה שוטה גמורה. חטאה במשך עשׂר שנים והתחרטה במשך ארבעים!
גוטיה. בניגוד לה, את בונה את חייך אחרת: את מעדיפה להתפלש בחטא במשך ארבעים שנים
ולהשאיר חרטה לעָשׂוֹר של עת זִקנה?
ז'אנטה. בשום פנים ואופן לא! חײם קצרים מדי להוציא זמן לחינם!
ויון. אפילו עשׂר דקות! (שר)
כּשֶנֵיעָשֶׂה לְצֶמֶד חֶמֶד,
ז'אנטה (שרה).
אָגִיד שֶאַהֲבָה קַייֶמֶת!
אֵתֵן לְךָ גַם פֶּרַח רַך...
ויון (שר).
נִרקוֹד בְּיַחַד
שֶתִהיִי לִי נַחַת!
תנִי לִי הַזֵר שֶלָך! תנִי לִי הַזֵר שֶלָך!
ז'אנטה (שרה).
לִי תַראֶה זרִיזוּת רַגלַייִם!
בּוֹא תוֹפִיעַ, מְחוֹלֵל!
ויון (שר).
לָך אֶרקוֹד לְשֵם שָמַיִם,
יְפֶהפֶה, תוֹדָה לָאֵל,
וּמַחמָד עֵינַייִם! אֲנִי כּוּלִי מַחמָד עֵינַייִם!
תתכונני, נואפת שלי! אני מאוהב עד מעל לאוזניים, והיום אני אהיה מִישוֹ שלך!
גוטיה. עוד אחד לתפקיד מישו! כיום יש לנו מאהבים די והותר!
ז'אן-גמגמן. דומני שמאהב חדש ישכיב אותה בו במקום...
דיורן. ויון, חכה! רַסֵן קילקול שלך! הבטחת לערוך משתה בשבילנו!
ויון. סבלנות, רעבתן! בדעתי להלעיט אותך עד שבטנך יתנפח ולא תצליח לגעת בטבור
בידיך. אחר כך, אני אשחט אותך ואערוך מִשתה לקבצנים! לאן אתם הולכים, יפה שלי?
ז'אנטה. לְבּוּרזֶ'ה. גוטיה עומד להציג שָם את המיסטרי "סֵבֶל של יֵשוּ".
גוטיה. או פֿרסות במקרה הגרוע. זאת שאלה לנוכח מצב עלוב של מישו הקודם. בדרך כלל,
תאװתן שלנו מתגלם בישו הצלוב, אבל, לדאבוננו, עד היום הוא שרוי בהתגלות אלוהית
לגמרי...
מהאוהל זוחל גיבור מאהב מנומנם.
מישו (בלשון נטולת משמעות). "פַּלַס אֲרוֹנֵאוֹזִינוֹמָס בָּסקֶה אַנוֹטוּדָן
דוֹנַס גֵגֶאָמֵל כּלָה אוֹרלָן בֶּרֶק גֶה מַשטִירָס טַי"!
ויון. יופי לו! מלך, מה סגפן זה ממלמל? הוא מנסה להביע את מורת רוחו?
ז'אן-גמגמן. הוא מבקש מכוחות השמים לרחם עליו.
מישו. אדם תמים מתחנן למזוג לו טיפת יין, אחרת הוא מת.
גוטיה. צץ לי רעיון אחד, ויון. נכון שבפריז שׂיחקת בלהקת "צחקנים"?
ויון. שׂיחקתי במקביל ללימודים. לכל הדעות, אני שׂחקן מצויין ומנגן בלאוטה כמו
אפוֹלוֹ עצמו.
מישו. הצילו מושיע מתוסכל, אנשים טובים! הצילו אותו מחמרמורת, כופרים מקוללים!
גוטיה. דיורן, תן לו בקבוק ותשַדֵל אותו לשתות בשתיקה. רצוי שבתוך האוהל.
דיורן (למישו). תזחל פנימה, שרץ משורץ! וָלא, בא קצך וכיליון לדורי דורות!
גוטיה. בקיצור, היית יכול למלא מקומו ולבצע תפקידיו. או אתה לא מסכים עם תנאי הסכם?
ויון. אדרבה ואדרבה! העולם עומד על ויתורים הדדיים. נכון, מקוּדשת שלי?
ז'אנטה. כמה אתה צודק, מאורס שלי! ובכן, תלך איתנו?
ויון. בחפץ לב! הלאה אני נוסע כחבר הלהקה, גוטיה.
גוטיה. מעולה! אז תירתם בעגלה לגרור תפאורות ותלבושות. זזנו, חבריי!
דיורן. ניעצר בפונדק ראשון!
ויון (שר).
הֵי, בַּחוּרָה! לֵר–לֵּרֶא–וָה!
בּוֹאי נָא אֵלַיי! לֵר–לֵרֶא–וָה!
נֵלֵך לִרקוֹד לֵר–לֵרֶא–וָה, לֵר–לֵרֶא–וָה!
ז'אנטה (שרה).
הֵי, חָבִיבִי! לֵר–לֵרֶא–וָה!
הוֹלֶכֶת כּבָר! לֵר–לֵרֶא–וָה!
נֵלֵך לִרקוֹד לֵר–לֵרֶא–וָה, לֵר–לֵרֶא–וָה!
כולם (שרים).
הֵי! טרֵּרִי!
דֵּלוּריוֹ– דֵלוּריוֹ–דֵלוּריוֹ–הֵי!
הֵי! טרֵרִי!
דֵלוּריוֹ– דֵלוּריוֹ–דֵלוּריוֹ–הֵי!
(כולם יוצאים הגוררים את העגלה.)
*
רדיפה שנייה
במה מוקפת בקהל רב במרכז הכיכר. על הבמה, שני שׂחקנים מסיימים ביצוע הפֿרסה "עורך
הדין פַּטלֵן" שנחשבה לאחת היצירות של ויון. ויון – פטלן, ז'אן-גמגמן – רועה.
רועה (פועה). בֵּה – בֵּה... (צחוק הקהל.)
פטלן.
הֵי, בִּשבִיל מָה לְךָ עוֹרמָה?
הֲרֵי בֵּינֵינוּ הַסכָּמָה!
כָּרַתנוּ תַ' הֶסכֵּם בּלִי דיוֹ!
שַלֵם לִי כֶּסֶף וְ"אָדיוֹ"!
רועה (פועה). בֵּה – בֵּה... (צחוק הקהל.)
פטלן.
נוֹכֵל נִבזֶה! נָבָל! תַבִין
שֶאַעֲמִיד אוֹתךָ בְּדִין!
אֶתפּוֹס אוֹתךָ וְאֶאֱסוֹר!
עַד מָווֶת תִיכָּלֵא בְּבוֹר!
תַפסִיק לְהַעֲרִים עָלַיי!
מָתַי תִפרַע חוֹבךָ? מָתַי?
אֶתלֶה אוֹתךָ, חוּצפָּן מַצחִיק!
רועה. תחִילָה תַצלִיחַ לְהַשִׂיג!
בֵּה – בֵּה... (בורח, העושׂה פרצופים. צחוק הקהל.)
פטלן.
מוּסַר הַשֹכֵּל – שֵן תַחַת שֵן!
רַמַאי פַּטלֵן רוּמָה גַם כֵּן!
לְמַעַן מְחִיאוֹת כַּפַּייִם
אָפִיק הַלֶקַח הַכּוֹלֵל:
"תָמִיד נִמצָא לְכָל נוֹכֵל
נוֹכֵל שֶעַרמוּמִי כִּפלַייִם"!
צחוק רם, תשואות סוערות, רקיעת רגליים וקריאות הקהל. משתתפי ההצגה יורדים מהבמה
לאסוף תרומות מהצופים.
ויון (על הבמה). בואו, בואו, עירוניים נכבדים! אל תהיו קמצנים ותהיו נדיבים!
מצידנו, אנחנו שׂמחים לפתוח בהצגה חדשה, בתנאי שתפתחו ארנקיכם! אנו נשבעים להתפלל
על הצלחה שלכם בהתעשרות מחדש! בואו, גבירותיי המקסימות! תשדלו לשכנע גברים! אל
תחמיצו הזדמנות פז ליהנות עוד פעם! תהיו ותרניים, בעלים, מחזרים ומעריצים! לא הייתי
ממליץ לכם להתמהמה! ידוע שנשים אוהבות זריזות, והן שׂונאות איסורים! (מדקלם)
"מִי שֶמֵעֵז לְהִתוַוכֵּחַ
הוּא עָלוּל לְהִתנַגֵחַ!"
הֵי, מה קרה, אב קדוש? (מדקלם)
"מַדוּעַ הוּא עָגוּם, אֲנִי יוֹדֵעַ:
מִשוּם שֶהַזוּלַת יָלוּן שָׂבֵעַ!"
אין מה לעשׂות, רועה של עדר אנושי! אתה גוזז כבשֹים של צאן מרעית, ואילו בכוונתנו
קצת לגזוז אותך עצמך! דיורן, דגדג נא אב שלנו לפזר את התוגה שלו... רק בקלות, קטלן!
יפה שלי, מה כבשת פנים בקרקע? את זכאית לשלם בסחורה! קפצי לאוהל לחצי שעה, נדברנו?
רגע, אדון אֶשֵבֶן! לאן אתה מזדרז? עליך לתת לנו יותר מכולם! תואיל בטובך להתיר
חריט!
אשבן. אתה מרשה לעצמך יותר מדי, סחטן מחוצף...
ויון. לא, אדון אשבן, אני מרשה לך!
אשבן. אני רואה שהחלטת להתלוצץ עליי? גם אני אציע לך הלצה. (למפקד המשמר)
גוֹדֵפרוּאָה, קח שוט ותִמנֶה חצי מאה מכות ללגלגן הזה. הלקאה תהיה תשובה הגונה
לליגלוג שלו.
ויון. אדוני! הלצה כזאת היא צולפנית מדי! אני מתחנן לסלוח לי על שנינותי הגסה! כדמי
ויתור, רציתי להציג לכם ריקוד. קהל נכבד! שׂימו לב! זָ'אנֵטָה המצודדת מוכנה לרקוד
בשבילכם!
ז'אנטה. איזה שטויות!
ויון. נשמה שלי, אין לי עור כה עבה לסבול לצון מקומי! די לך לבצע מחול של שלומית,
וייזל להם ריר מתאווה, בעוד שכספיהם יזרמו ישירות לכיס שלך...
אשבן. גודפרואה, תעצור את כל הכנופיה! תברר אֵילו ציפורים מצייצות פה בלי רשות.
גוטיה. נו, ויון, בישלת דייסה! סיבכת אותנו באי נעימויות! מה לעזאזל אתה מקניט לראש
העיר קבל עם?
ויון. האם אני אשם שהוא ראש כרוב?
ז'אנטה. דווקא על אי רגישוּת מגיעה לך מלקות! גוטיה, תנסה לשכנע שלטונות בעזרת
שוחד. זה יהיה בלתי מעשׂי ליפול בפח בגלל פיטפוטו של מסית אחד.
ויון. לְמה את מתכוונת, אחותי? המשמע שאני אשמש ככופר לכם? אזי את אכן שלומית עם
ראשי הכרות בקערה. (מצטט) "לשם עטרה עליונה, תתכוננו להיקצץ בנתחים!" ואחרי כן
סרצינים הורגים את כל הנוצריים... (מזנק לעבר קצה הבמה.)
דיורן (חוסם לו דרך). לא כל כך מהר, אחי! לאן אתה רץ?
ויון. פנה ת' דרך...
דיורן. אל תקרקר לשווא, גוזל.
ויון. ברצונך להישחט? (דיורן נרתע, אבל הבמה כבר מוקפת בהמון.) חרא! מה אתם
מצטופפים שם? צופים משועממים החליטו ללכוד ארנבון? לשקדנים שעסוקים כל הזמן במילוי
ארנקיהם, כמובן, יש צורך להשתעשע בשעות פנאי. מאוד משׂמח לרדוף אחרי ציד קל ובלתי
מסוכן! אתם תמיד מתקהלים על יד כל גרדום להסתכל בעינויים של טרף לכוד, כי מותו של
הזולת הוא בידור לכם, פושטי עור צמאי דם... טוב! עכשיו דם ישתפך בשפע! ארנבון רדוף
עלול לנשוך ציידים! (שולף סכין) נו, מי ראשון, אה? מי אמיץ?
אשבן. גוֹדֵפרוּאָה, עליך לתלות סכינאי זה. (לגוטיה) לך יש ברירה – או לכַסות את
ההוצאות על התלייה וללכת מכאן בשלום או להצטרף לחברך.
גוטיה. הוא רק שותף שלנו, ואינני אחראי עליו...
אשבן. אל תחשוב שהצטדקות יעזרו לך להיחלץ חינם ממצב ביש כזה. אחד מכם מתריס כנגד
שלטונות בפומבי, לפיכך כולכם נושֹאים באחריות על סכנה לתושבינו. אם מעשׂיו של
שולייה גורמים לנזק, בעלו חייב לפַצות על הפסדים.
גוטיה. נא לקבוע סכום הפיצוי, אדון אשבן.
אשבן. תן לי כל הפדיון שלכם, ואתם משוחררים.
ויון (מדקלם).
שתוּ יַיִן קַל שֶל מִיץ הֶסכֵּם
מִפּרִי אֲשֶר נִיתַן לָכֶם!
רַק הַפֵּרוֹת שֶאֲסוּרִים
הֵם כֵּן מלֵאֵי תסִיסַת חַיִים!
בּוֹאוּ קִטפוּ כָּל פּרִי נוֹרָא –
הַפִיקוּ דַעַת טוֹב וְרַע!
גודפרואה. לא רע! נראה, איזה סילסול פיך יפלוט בעניבת חנק...
ויון. הִנה גם הכלב המשוסה נובח עליי! יש לך גורים, מפלצת נוהמת?
גודפרואה. מה איכפת לך?
ויון. סתם ככה, מתוך סקרנות. חבל שיהיו יתומים.
גודפרואה. אתה ממשיך להתבדח? חכה שנייה... מִישֶל, זרוק לי חֶבֶל! מי זה?
גברתן לבוש מעיל קצר עשׂוי עור עב עם לוחיות מתכתיות פתאום קופץ על הבמה.
גברתן. אחורה, חבוב! (דוחף את גודפרואה מהבמה ותופס חנית מידיו של הנוטר העומד
למטה.) מי שייגע בלץ הזה ימות! (לויון) רוּץ אחריי, בחור. קדימה!
ויון. כהרף עין! (לקהל) מי חטפן? תפסו מטבעות! (זורק חופן פרוטות וקופץ מהבמה
בעקבות הגברתן.)
גיוּאָר
גברתן. לאט, בחור, לאט! הפעם חמקנו מהמצוד...
ויון. לעזאזל! אפילו רגליים כשלו מפחד!
גברתן. תיאחז בי ותצא שלם מכל סכנה.
ויון. תודה, אבל אני מרגיש הרבה יותר יציב, כשאני נאחז בסכין.
גברתן. כנראה אתה די משופשף וחי על חרבך בדומה לעצמי... מה שמך?
ויון. פרנסואה ויון. שׂחקן, פייטן וכל מה שתרצה. פעם כמעט שכרכו חבל על צווארי בגלל
רצח מקרי.
גברתן. זה מאפיין אותך בכי טוב. ראיתי במבט ראשון שאתה מתאים לי. אני גיוּאָר.
ויון. מי? גיואר אשר מנהיג ההתקוממות?
גיואר. שמעת עליי?
ויון. מובן מאליו. שמך מהולל ומזרה אימה בין גבירים בכל מקום. אך איפה לגיונות שלך?
גיואר. איכרים הם מורדים הפכפכים מאוד. איך שלא יהיה, הם צריכים לקצור תבואה.
ויון. מה, אתה נלחם רק בחורף?
גיואר. אני נלחם כאשר יש לי מצב רוח להילחם. (שורק, ומייד מופיעים שני איכרים עם
נשק.) ברוך יומך, בּוֹדוֹן! ברוך יומך, בֵּרטרַן! איך הדברים הולכים במחנה שלנו?
ברטרן. ברוך השם. מיהו הברנש הזה? מה טיבו?
גיואר. זה ברנש הגון, תאמין לי. הוא בן חיל – גם שנון וגם אמיץ. אלא שלעתים יש לו
פיק ברכיים. תוביל אותו למחנה, ואני אבוא אחרי סיור המשמרות. (יוצא עם בודון.)
במאהל של איכרים
דמדומי ערב קיציים. סביב למדורה, על עשׂב התמקמו איכרים, כולם חמושים ונשק אחר מונח
על ידם.
ויון. תגיד לי, חמודי, מי שם יושבת על יד המדורה?
ברטרן. הבחור ההוא? לֵקוֹק שם משפחתו. גם פרנסואה כמוך.
ויון. לא, אני מדבר על בחורה.
ברטרן. השד יודע מי זאת. התיישבה אצלנו לא מזמן, וקוראים לה מָריוֹן.
ויון. מָרוֹ! בואי הֵנה, בטלנית!
מריון. פֿרַנצִיא! מאין צפתָ כאן? (מחבקת אותו) למה רזיתָ כל כך, שֵדוֹן...
לֵקוֹק. רגע, רגע, יקירתי! מה, את כבר מעיפה אותי מלבך בגלל איזה משוטט? זה מעשׂה
שפל!
מריון. פרנציא, תגיד משהו לכעסן זה כדי להפיס אותו.
ויון. על נקלה! תהיה קשוב, ידידי, ותאזין לפזמון בקשב רב ולא בחצי אוזן, כי אני
אנסה לאלתר. יכול להיות, זה יועיל לך... "הַטָפַת מוּסָר"! (שר)
בַּמֶה כָּל אַהֲבָה טוֹבָה?
בְּכָך שֶיֵש חֵירוּת לְשנֵינוּ
לִברוֹר זוּגֵינוּ בְּקִרבָה!
אִם עוֹל מוֹצֵא חֵן בְּעֵינֵינוּ,
מִרמוּר עָלוּל לִפרוֹץ בִּפנֵינוּ!
אֵין טַעַם בְּעִינוּי אֵיבָה
אוֹ בִּצמִיתוּת שִׂנאָה בֵּינֵינוּ
לְשֵם דַקָה שֶל אַהֲבָה!
עוד קבוצת איכרים ניגשת למדורה.
ראשון. ברכה לכולכם!
שני. תראו, אפילו מוקיון שר אצלכם!
שלישי. תשיר גם לנו, מוקיון!
מריון. תשיר, פרנציא! תזכר בשיר ששרנו בפריז במסבאת "אצטרובל" של מר טיוּרזִ'י...
(שרה)
אִם לְךָ יֵש הוֹן אִישִי,
סוּר לִשתוֹת לְמַר טיוּרזִ'י!
ויון (שר).
אִם כּבָר סַרתָ לְטיוּרזִ'י,
תִשתַכֵּר, שַתייָן טִיפּשִי!
טוב, אין לי הרגל להשתמט מן הזִמרה... "בלדה של עצות טובות למי שחי חיים רעים"!
כלומר לכולנו. "בֵּית מַרזֵחַ"! (שר)
אוּלַי אַתָה סַגפָן-נָזִיר,
אוּלַי אַתָה רַמַאי-קַלפָן
שֶאַחֲרֵי זכִיָיה מָהִיר,
אוּלַי אַתָה גַנָב-גַזלָן,
שוּליָה זָרִיז אוֹ מִשפָּטָן,
פַּייטָן שֶמִמצִיאוּת בּוֹרֵחַ –
תִשכַּח כָּל מַה שֶאֵל נָתַן!
הַכֹּל נִשאַר בְּבֵית מַרזֵחַ!
בְּהוֹלֵלוּת תִהיֶה אַדִיר,
בְּהַצָגוֹת תִהיֶה שַׂחקָן,
תַזמִין קָהָל כְּמוֹ זָמִיר,
כְּגוֹן – "הֵי, מוֹתֶק, אַהֲלַן!",
וְאָז מֵעֲיָירָה בַּליָין
יָבִיא אַרנָק לְזָר שָׂמֵחַ...
מָה הַתוֹעֶלֶת לְשַתיָין?
הַכֹּל נִשאַר בְּבֵית מַרזֵחַ!
אוּלַי אַתָה עָמֵל מַחמִיר
אֲשֶר רָכַש מִגרָש קָטָן –
בְּרֶפֶת לֶאֱבוֹס חֲזִיר,
בְּרֶפֶש לְהַצמִיחַ גַן.
אֲבָל בְּחַג שָווִים קַרתָן
וּמֵעִיר הַבִּירָה פּוֹחֵחַ
שֶסָר לְהִתרוֹשֵש לְכָאן!
הַכֹּל נִשאַר בְּבֵית מַרזֵחַ!
בֵּין הַפַּטיש וְהַסַדָן
אֶת עַצמְךָ שִׂים עַל מִזבֵּחַ!
שוּב לְמִשתֶה לֵך, בַּזבְּזָן!
הַכֹּל נִשאַר בְּבֵית מַרזֵחַ!
הַכֹּל, הַכֹּל בְּבֵית מַרזֵחַ!
האיכרים מאזינים לבלדה בשתיקה.
ראשון. אתה אומר – "עָמֵל מַחמִיר"? נכון שכך, זה דווקא עלינו. כפי הנראה, מעולם לא
ראית איך ילדיך גוֹועים ברעב...
שני. פזמונים כאלה הולמים רק למסבאות! מי מבינינו לא רוצה שגביר פעור פה "יָבִיא
אַרנָק" לו? אבל משום מה אף אחד לא הביא מאומה עד כה...
שלישי. להיפך, כל נוגשׂ עושק אותנו ומנכה חלקו מִבַּז. פעם אפיפיור פעם מלך...
ראשון. פעם חנוונים פעם אצילים...
שני. פעם צועניים כמוך.
ויון. מריון! מה ידידייך התנפלו עליי? לדעתי, לא גיביתי תשלומים על ההופעה מהם?
מריון. אל תשׂים לב על עם הארץ. עד כמה שאני זוכרת, בפריז זלזלת בתגובה של אספסוף
כזה.
ויון. בפריז אני עצמי השתייכתי לְצַמֶרֶת החברה, ואילו כעת כבר אין לי יומרות
מוגזמות, גם אם אני לא חמור גרם כמוהם.
איכרים אחרים מובילים אשה שלא מתנגדת להם. לפתע היא נזכרת במשהו ומתחילה לבכות בקול
רם.
אשה. אוי! הוא כל כך קטן! אל תרצחו אותו!
ויון. שנייה, בחורים! לאן אתם סוחבים תימהונית זו?
איכר. לשׂרוף אותה. היא מכשפה.
ויון. השתגעתם לגמרי? עזוב אותה, דחליל מזוקן!
איכר. אל תשלח ידיים! אתה יודע, מה היא עוללה? שׂמה עין רעה על בחורה אומללה! העלמה
ההיא כביכול פיתתה את המאהב שלה.
מכשפה. אוי! לפעוט יהיה כואב!
מריון. אל תתערב במעשׂיהם, פרנציא!
ויון. רדי ממני! זה לא בצדק לשׂרוף אשה הרה בעודה חיה! (פונה אל גיואר שעובר כרגע
על פניו) גיואר, תרגיע אותם!
גיואר. חדל לצרוח. מה מתרחש פה?
ויון. גיואר, הם הולכים לעשׂות זיקוקין דינור מהמפגרת הזו!
איכר. היא מכשפה, גיואר. עונש על כשפים נקבע מימים ימימה, ואין לפוחח זה זכות לבטל
את חוקינו או לטמא את מנהגינו.
גיואר. ברור. (לויון) מי אתה בכלל לפצות פיך במחנה שלי? (לאיכר) לך תמלא את חובתך,
האורח שלנו לא יפריע לכם. כן יהי רצון.
מכשפה (שרה בשׂמחה מטורפת).
בָּא אָבִיב! פּרָחִים פּוֹרחִים!
הֵי – יָה!
אֲנָשִים שוּב אָהוּבִים!
הֵי – יָה!
אוי! הוא פוחד מאֵש! אש! אש!.. (האיכרים מוציאים אותה.)
ויון (בקול נמוך). הרי אתה מנהיג שלהם. היית יכול להציל אותה...
גיואר. שתוק, רעשן! אילו פעלתי בלי להתחשב בדעתם, ספק שחורשים אלה היו תומכים בי.
כאשר אתה נמצא על גב הנחשול, אתה מוכרח לשקול כל מעלל שלך, אחרת מתירנות של קברניט
עלולה להביא לידי אי צייות המוני והתפוצצות...
ויון. מה, גם לך יש פיק ברכיים?
גיואר. בדרך כלל, פטפטנים כמוך בולעים דיבורים כאלה יחד עם שיניהם...
ויון. סליחה, סליחה, כבר בלעתי אותם, ונאלמתי מאימה!
גיואר. איזו חשיבות בשׂריפת משוגעת אחת? העיקר שהם מאמינים לי כמו קודם. ייתכן שמחר
אנו נצא לשׂדה קרב להילחם נגד הקלגסים של טִיבּוֹ דה אוֹסִינאִי, הבישוף של
אוֹרלֵיאַן ומֵן. מאז קוממתי עַם, הוא השחיז חרב עליי, ועכשיו הזעיק צבא של
לָנדסקנֶּחטִים שׂכירים לפתוח במלחמת חורמה. המאהל שלנו לא מוּקף בחוֹמה, לכן כל
דקה כל זקיף חייב להיות הכן ובדריכות ולִצפות בשבע עיניים. על מנת להפיג מתח, אני
מאפשר להם לאזן המתנתם על ידי אירועים מעין הריגת פורשים. בלי קנאות אין החלטיות,
ועל הדגל שהנפתי נכתבה סיסמה אחת – "כן יאבדו כל אויבינו!"
ויון. הַהֶגמוֹן טִיבּוֹ מכונה "קַצָב"? הוא מוּכר לי. פעם אני הזעמתי אותו במכתם
אחד ברוב חכמתי...
גיואר. האם ילכו אנשים אחריי למערכה בלי אמונה?
ויון. בלית ברירה, ילכו אפילו אחרי שׂטן, כי עוני יכריח אותם ללכת...
מופיע בּוֹדוֹן.
בודון. אזעקה! לָנדסקנֶּחטִים! (נופל – וכולם רואים חנית תקועה בגבו.)
גיואר. לא להיסוג, אחים! אף שעל! (שולף חרב.)
צווחותיהם של לוחמים. פה ושם לפידים מאירים בחושך את סצנות הטֶבח האיום של קרב מגה.
זעקות כגון "הרגו כולם! אל עליון יברור אשר משלו!"
ויון (עם שלח שלוף בידו). מריון! מה קרה לך? (מריון יושבת כפופה על אדמה וממשמשת את
הבטן.) אין לנו זמן לנוח!
מריון. אל תיגע בי, פרנציא. טיפש אחד תקע חרבו המחורבנת לבטן שלי, תיפח רוחו...
שיסף לי כל הקרביים... רוּץ מכאן, רוץ בלעדיי... (משתתקת.)
ויון. מה, מרו? למה נרדמת? תפסיקי להשתטות, מרו! קוּמי! (מנסה להרים אותה.)
לקוק (מופיע עם חרב מוכתמת בדם). מה איתה? כבר נפחה נפשה?
ויון. היא מתה... שחוטה... פרחה נשמתה של שפחתו, אֵל מלא רחמים... (בוכה.)
לקוק. אם יש בדעתך לחפור לה קבר, אז תכרה בוֹר לשלושה. אל תהיה בכיין! בוא קום!
לַנדסקנֵחט (מופיע עם חרב). מוות לשניכם! (עט על לקוק.)
ויון. רוצח! (קופץ על גבו של הלנדסקנחט וחונק אותו.) אני אחנוק אותך במו ידיי!
לקוק (נועץ חרבו בחזה של הלנדסקנחט). יש! מה, אין לך שלח? אלוהים אדירים! (מופיעה
קבוצת הלנדסקנחטים הנושׂאים כידונים.) זאת מלכודת! תחפה עליי מאחור!
הסרן של לנדסקנחטים. מוות למורדים! בַתקו! קדימה!
לנדסקנחטים (מתקיפים עם זעקת קרב). הַכּוּ! הַכּוּ! (הכידונים מפלחים את גופו של
לקוק.)
לקוק. כלבים!
ויון (שומט את השלח). לא, לא! אני נכנע! (נופל על הברכיים) רַחמוּ עליי!
בבור
ויון לבדו בחושך של בור הכלא. רק קרן אור מאירה אותו מלמעלה.
ויון (מדקלם).
שמִי פֿרַנסוּאָה. קִצִי מָחָר.
מֵאַיִן צחוֹק לָקַחַת
אִם בְּקָרוֹב יֵדַע צַווָאר
אֶת כָּל מִשקָל הַתַחַת!
נכון שהחיים דומים למִדרון תלול ומי שמעד פה מתגלגל מייד על פני מישור משופע למטה,
לגיהינום, ישירות ללוע של שׂטן. ובכן, היום נחלתי מפלה, ומוֹנסִיניוֹר חוגג
ניצחון...
נכנס נזיר פֿרַנצִיסקַנִי. (הערה. מסדרים נזיריים של פרנציסקאניים ודומיניקאניים
היו הכי משפיעים בזמנים ההם, ודווקא ברשותם היתה האינקוויזיציה.)
נזיר. איך אתה מרגיש אצלנו, חוטא? אתה כבר מתחרט על פשעיך?
ויון. אחרי הכאה במגפיים, החרטה הצורבת מכרסמת בי עד כדי כך שכבר טוהרתי עד תום. די
לי לצום!
נזיר. דבריך מוכיחים שרוחך עוד לא התעלתה מעל בשׂרך הבזוי. ככל שנפשך נכנסת לרגשות,
כן אתה נעשׂה דומה לחיה.
ויון. אתה צודק לחלוטין, אולם יש לציין שנבראנו כחיות למחצה. מה אני יכול לעשׂות עם
תכונה טבעית כזאת?
נזיר. אתה צריך להכניע חשקים חושניים. אתה צריך לרסן כל רצונות וכל תאווה בשׂרית
שנוגדת את צחות רוחך ושאיפתך לכל יכול...
ויון. טוב, אבל נניח שאני אמות מצום. כיצד לשאוף השמימה אחרי כן, ואיזה יעד אפשר
להשׂיג?
נזיר. מותו של צדיק הוא התמזגות עם זוהר האלוהוּת שבו אין שוני בין אור לבין
צלמוות.
ויון. כן, כן, למדתי חכמה זו בסורבון. אור אלוהי הוא בלתי נראה עקב בהירותו בעלטה
דמיונית של בינה אנושית...
נזיר. דווקא לכן, ניתן איסור על חדירה שרירותית לתעלומות דתיוֹת. "שלא ישתדלו
הנבערים לרכוש השׂכלה!" – כך לימד אותנו פֿרנציסקוס הקדוש. זיו החכמה העליונה מתקבל
רק בהתגלות.
ויון. גם אני שאבתי המון מובאות וביטויים שאוּלים ממעיין של חכמה ספרותית, וגם אני
אוהב להסתמך עליהם. כעין "יוֹסיף דעת יוֹסיף מַכאוֹב" וכדומה. אבל מי קובע, אל מי
ירדה התגלות? אולי זה אני אשר נשלח לעולם לשׂאת בסבל ולהושיע את המין האנושי
בבשׂורה שלי...
נזיר. הבטוח אתה שתוּכל לשׂאת? מר רוֹבֵּר נודע כבקיא גדול בגרימת סבל, ויש לו
אמצעים מיוחדים לכוון אפיקורסים לדרך צדיקות... (נעלם באפלה.)
ויון. מה נכנס בך, קשקשן! הִנה אתה כבר אפיקורוס, כאילו אתה לא איש כמורה לפי התואר
אלא כופר חילוני! "אם רוצים להרוג כלב, אומרים שהוא שוטה"... מי משך אותך בלשון?
האם כל כך קשה לזכור שאתה צריך לרעוד מפחד ולשתוק בפני בעלי שׂררה! תשתחווה לשועי
העולם ותצא מעורך כדי לרַצות אותם! אתה יודע, כמה תעלה לך הלצה אחת שפעם נפלטה מפיך
לעבר להוד קדושתו? לא? תדע בקרוב, צחקן... מוֹנסִיניוֹר דה אוֹסִינאִי כבר בא הֵנה
עם חבריו לנשק...
נכנסים בישוף, נזיר ותליין עם כלי עינויים.
בישוף (המכסה את אפו בממחטה). איזה אוויר מעופש בבור הזה!
ויון. אמת ויציב, מונסיניור! וחולדות שורצות כאן בכל פינה.
בישוף (לנזיר). תביא לי כורסה, אח פֿרָאנץ. (הנזיר מעמיד כורסה מאחורי גבו.)
בינתיים, אני אשׂוחח עם האסיר הידוע לשמצה אשר הואיל לבקר אצלנו היום. הוא אורח
מיוחל מאוד, ובטוב ליבי, הקציתי כמה דקות לפגישתנו פנים אל פנים. (הנזיר מצחקק.)
הנה כי כן, נפגשנו, ויון...
ויון. תרשה לי להביע כבוד רב לך, מונסיניור.
בישוף. נעים לראות אפיקורוס מנומס כזה. הבנת סוף סוף, שבן אדם נולד להיות צייתן?
נכון, יותר נבון להתנהג בצייות, במקום להשליך שיקוצים על כומר מכובד. אתה מציית לי,
ואילו אני מציית לאפיפיור. מצדו האפיפיור מציית לאל שדי, וכל אחד מהווה חוליה
בשרשרת הכנעה. אתה חש, איזו בינה תהומית סדר אלוהי מכיל?
ויון. אני תמיד השתוממתי שהעולם מסודר כל כך, מונסיניור.
בישוף. הרי כלל לא בהתגלמות גופנית יש לבן אדם דמיון עם שׂטן...
ויון. זה עתה, אמרתי לו אותו דבר! (לנזיר) תְאשר זאת, אחי!
בישוף (ממשיך). הדמיון הוא לא בגוף שניתן לבן אדם כחומר של צלמו הרוחני, כי אין גוף
לשׂטן, אלא בשרירות. (לנזיר) אח פֿראנץ, ברוב טובך, תעזור לאח רוֹבֵּר להכין
כלים... (לויון) במילים אחרות, כאשר בן אדם פועל לפי שיקול דעתו, הוא הופך לכלי שרת
של שׂטן. שכן במהותו הוא רק זוהמה ומוקד נלוזות, והוא מסוגל רק לחרוש רע על הזולת
ולבצע את זממיו. לדוגמה, להעליל על מי שעלה לגדוּלה, למרות חובתו הקדושה לחַוות
יראת כבוד כלפי הרועה שלו. בעצם, קבלת מרוּת שומרת את העולם מפני ערבוביה ומונעת
התמוטטות שלו... יכול להיון, אתה חולק על דעתי?
ויון. איך הייתי מעז להמרות את פיך, מונסיניור! אני סוגד לחכמה של הכנסייה הקתולית!
אך, למען האמת, ישנה אמרה אחת כהסתייגות. "איש לא יֵדַע ערכו של טוב, אם אין לו
מושׂג על רע".
בישוף. לאמרה הזו יש המשך. "בייחוד בזמן שתכונות מסוימות של רע דומות לתכונות
מסוימות של טוב".
ויון. מילה במילה, מונסיניור!
בישוף. למרבה הצער, האמרה שייכת לירושה של אָבֵּלַר שנוּדתה כמינות על ידי אבות
הכנסייה. כמובן, זה הגיוני שאפיקורוס מצטט אפיקורוס.
ויון. איזה בוּר אני! בושה וחרפה על ראשי על משגה! רשלנות בלימודיי עדיין מזיקה לי!
בישוף (בלגלוג). שוב "הַנָחָש הִשִיאַנִי"? מה, חשׂפתי את ערוותך, ידען של פלפול?
מילא, פרטים לא מעניינים אותי, באתי לעיין בך בחקירה ולהבין מי אתה בתור שכזה.
ויון. מי אני? אני ויון.
בישוף. כן, אתה ויון. אתה פשוט ויון, וזאת אבן נגף. אתה פשוט בן אדם, ואתה סובר
שמוּתר לך לחיות לפי רצונך. אבל אני טוען שכל אמת מלבד אמת אלוהית היא כפירה!
ויון. האם אי פעם התווכחתי עם הכנסייה הקדושה, מונסיניור?
בישוף. זה היה מגוחך, אילו חלאת אדם כמוך היתה מתיימרת להיות בר פלוגתא בהתנגחות
נגדנו... ברם לא! למעשה, אתה מתווכח ומנסה לסתור את דברי האמת! כי אתה רוצה לפעול
לפי ראות עיניך, בלי השגחה, כשם שפעל שׂטן כאשר התחיל לסרור ודחה השגחה אלוהית!
ויון. השמעתָ מילים נוראות, מונסיניור...
בישוף. אחריהן צפויים לך משהו הרבה יותר נורא. ברצוני לא רק להכריח אותך להתחרט.
היום אני מבקש לעקור שׂטן שמסתתר בנפשך כדי לשסות אותך נגד אל עליון...
ויון. אל תהרוג אותי! מדוע אני נידון למות בצעירותי בגלל פליטת פה מקרית?
בישוף. עכשיו אתה אחוז פחד ומתקשה להתפייס עם צדק ולקבל עונש כחסד מטיב. אני אשמיד
בשׂרך ואושיע נשמתך האלמותית, ויון!
נזיר. סבל בעולם הזה הוא ערבות האושר בעולם האמת. כבר מחר תתייצב לפני דין עליון.
ויון. מחר?
בישוף. למזלך, הוצאה להורג תהיה מחר. כולכם תמותו, וכל מורד יומת לפי דרכו. מה
לגביך, תתכונן להיתלות.
ויון. אין לי מנוס מתלייה! מונסיניור, אולי אין טעם לייסר יריב מנוצח על סף מותו?
בישוף. על מי, חוץ ממך עצמך, אתה יכול להתלונן? בסיכומו של דבר, הכל נעשׂה לטובת
חייך הנצחיים, ויחד עם זאת, תפיק לקח ביחס לעלילוֹת והשמצות. בא יומך לשלם על
הפטפוט, ויון, ואני מבטיח שהשילום יהיה מסמר שׂיער. אני נוהג להחזיר מנה אחת אפיים.
ויון. לא נאה לך לשׂמוח לאיד, מונסיניור. זה מעיב על הרושם המשׂמח מהסברת פניך.
בישוף. תצחק, ויון. לא יאוּחר מבעוד שעה, אני אשוּב להאזין לתחינוֹת ויללה שלך.
(מצטט בלגלוג) שכן בעיצבון יימשכו כל ימי חייך! גַש, אח רובר, בעזרת השם... (יוצא.)
רוֹבֶּר (המתקרב אל ויון). כבר אזרת כוח, גדי? אני מתכוון לענות אותך ברצינות...
ויון. מר רובר! למען השם, אל תשׂרוף לי עור! ברזל מלובן עלול לחרר אותו, ואילו הוא
כבר שחוק מאוד בלאו הכי... זהירות, מר רובר, אני פוחד מדגדוג... אוי! אוי! די, די,
די!
רובר (עם צבת מלובנת בידיו). מה, כואב לך?
ויון. נורא כואב, מר רובר! הכאב ממש בלתי נסבל!
רובר. זאת רק התחלה. תידרש לך סבלנות גדולה... (נוגע בגופו של ויון בצבת) איך?
ויון. אוי, אימא'לה! אוי, בתולת מרים! אתה אכן מומחה להכאיב לחוטאים, מר רובר!
מעולם לא חשתי כאב כזה, אפילו חשכו עיניים...
רובר (מרוצה). אל תמהר, בחור. אחרי שאני אעקור לך שיניים טוחנות, אני אתלה אותך על
צלע ואקלה את עקבותיך באש. אזי תחוש, מהו כאב של ממש ותיילל בקולי קולות...
ויון. רַחֵם עליי, מר רובר! בזמן שהעורב ההוא לא שׂם לב עלינו, תעמיד פנים שאתה
כביכול מענה אותי. תאמין שאני אצווח כהלכה, כאילו אני זועק לשמים מכאב... בבקשה, מר
רובר! בעולם הבא מלאכים יזקפו לזכותך את הסלחנות שלך!
רובר. קניתי מראש מחילה על עוונותיי לשנה. בעבודה שלי רחמנות נאסרת בהחלט, אחרת
תבונת הכפיים נאבדת לגמרי. אנחנו אנשים משועבדים, ומדי יום ביום עלינו להשׂתכר
למחייתנו. אל תפציר בי לשווא ותהיה מוכן לסבול כל ייסורי התופת שהכנתי עבורך. ובכן,
הָחֵל וְכַלֵה, בחור, עם חירוק שיניים ויבבה! (לנזיר) אח פראנץ, קח הצבת ותן לי
משפֵך נחושת זה. (לויון) בוא תגמע קצת מים. שתה מה שנקרא "קובעת התרעלה"...
ויון. מִשחר ילדותי, אני לא שותה מים, מר רובר! אני שׂונא מים! מר רובר, לא! מר
רובר!.. (נעלם באפלה.)
הוצאה להורג
כיכר מוארת בשמש זורחת למוחרת בבוקר. במרכזה, הבישוף וגברתו יושבים מתחת לשפריר,
ומאחוריהם, נציגי הפמליה עומדים בכל הרבגוניות, דהיינו מקורביהם, נזירים ואבירים
שמשרתים בחצר ההגמון. המולתם של המוני העם המקיפים את הגרדום נשמעת כרקע האפיזודה.
בכיכר נבנו עוד כמה במות עם כלי עונש מוות שונים, אבל צופים רואים רק אחת מהן – עם
עמוד תלייה שמיועד לויון.
בישוף (לגיואר שעומד לפניו). תגיד לנו, גיואר, איך ביליתָ הלילה. אני מקווה, שאתה
מרוצה מהכנסת האורחים שלי.
גיואר. הלילה היה נהדר. רק חבל שפשפשים שלך הטרידו אותי, הוד קלָלָתךָ.
גברת. חתיכת טינופת זו נועזת להתחצף אלינו!
בישוף. תרגעי, חמדת ליבי. מזיק לך להתרגז בחום כזה. תביט שמה, גיואר. נבלים נהיו
נבלה – תעריך משׂחק מילים! בעוד דקות ספורות תצטרף להם.
גברת. או ליתר דיוק, מה שיישאר ממך.
גיואר. אילו המצדדים שלי לכדו פרוצה כמוך, הייתי משפד אותך על יתד...
גברת. מפלצת זוועתית!
בישוף. תודה לאל, בצרפת יש אבירים להגן על גברות אצילות ולהשליט סדר. עם חיות בר
כאלה אני מתנהג כראוי – או משתמש בשוט להצליף בהן או מהדק עניבת חנק על צווארותיהן.
גיואר. עוד מעט וחיות טרף כאלה ירטשו כולכם, הוד קללתך.
בישוף. אתה יודע, איך תמות, גיואר? שתי סוסות ימשכו אותך בידיים ושתי סוסות אחרות –
ברגליים, עד שגופך יימתח וייקרע והמעיים ייפלו החוצה יחד עם חוצפה שלך... אתה יכול
לדמיין את זה?
גיואר. התיאור ציורי מאוד. אתה מצדיק הכינוי שלך "טִיבּוֹ קַצָב".
גברת. מונסיניור, אני מבקשת ממך לשׂים קץ להתנצחות זאת. המסריחן הזה נודף צחנה
מבחילה...
בישוף. סבלנות, נשמה שלי! לא בכל יום צידיי לוכדים זאב קשה עורף כזה, גם אם הוא
מצחין כמדמנה. תמשיך, גיואר. יש לך זמן קצר לגלות את כל צפונות לבך. לשם מה ניסית
להמריד את העם ולזרוע פירוד במדינה? אתה נזיר ולא אחד מהעדר שהולך אחרי התיש שלו
למפלה. בשונה מאיכרים, לא אכלתָ לחם בזעת אפיך, ולא היתה האדמה ארורה עבורך... מה
חסר לך?
גיואר. חירות.
בישוף. חירות? אַיֵה היא בעולם, גיואר? תצביע נא עליה! הכל בידי השמים, ואילו אנחנו
רק צעצועיו של גורל, ובשרירות של יד המקרה, כולנו דומים לגרגירי חול בסופות החיים.
כמשב רוח, כל נשיבה קלה של השמים מפילה בן אדם לתוך רתיחת המערבולת, ושיבולת גועשת
גורלית סוחפת אותו לקראת החידלון בתהום נשייה לעד. הִנה ייחלתָ להאדיר את עצמך
ולתקוע טריז בין המעמדות. אבל הפעם השמים היו על צדי, והמיטו אסון על ראשך. אילולא
כן, הייתי עומד, מובס ומושפל, מולך במקומך. אולם אני מחצתי את צבאותיך, ומיגרתי את
הפשע. וזה אתה אשר נידון להתענוּת כאן לפני להתבוסס בדם...
גיואר. האבן כבר ענקית, והיא תהרוס ממלכה חמישית!
גברת. הוא השתגע מפחד...
גיואר. היו חמש ממלכות. הראשונה היתה של זהב ונקראה "בָּבֶל". השנייה היתה של כסף,
והשלישית – של נחושת, ממלכת יווניים, שהיתה חכמה. הרביעית היא ממלכה רומאית, של
ברזל, שנבראה על ידי חֶרֶב וכפייה. אחריה נוצרה ממלכה חמישית שמתמשכת עד היום. היא
עשׂויה מברזל גם כן, והיא שואפת לכפות. היא מטונפת בזוהמה, מוּכתמת בדם נקי, וגדושה
בכזב ובצביעות שנפוצים בכל מקום. מי שלא רמאי נחשב לכסיל. אשרי המושחתים, כי רק אלה
מבורכים ומאושרים שחותרים למִשׂרות גבוהות בדרך התרפסות ושיחוד. מי מנצח בימינו?
הוא אשר מוכר כל מה שאפשר למכור – גם גוף וגם נפש! נחשים וצלופחים מתמכרים לפריצות
בערימה מסריחה על עֱנוּת העם! כנופיות של טפילים מתרוצצות בחיפושׂי שלל; נואפים
וגזלנים שודדים אנשי עמל בהסוואה של צדיקות! מתחסדים מקושטים בארגמן נהנים מהחיים
בפלטיני שיש וכדכוד! להקת זאבים – זוהי הכנסייה שלכם! אבל האבן כבר ענקית ותמוטט
עמוד כביר! מזמן העולם התיירא מִהרס זה, והוא יקרוס כשהאבן תנתץ אותו כמו כד חרס
ישן!
בישוף. תוליכו אותו לתליין. אני מוחל על עוונותיך, גיואר. השם רחום.
גיואר. הזעם עובר על גדותיו! (בחמה שפוכה) ביום הדין ייבקעו כל מעינות תהום רבה
וירבו מי המבול ויגברו ויכסו ממלכה חמישית! והאדמה תבלע אותה, כי מלאה הארץ חמס
והאבן כבר ענקית! (נוטרים מוציאים אותו.)
בישוף. עכשיו בא תורך, ויון. גם אתה רוצה לנאום?
ויון. בשֹמחה, מונסיניור. אף על פי שקשה למדי לדבר בלי שניים עקוּרות.
בישוף. ציפיתָ ליחס אחר? אין לכנסייה הקדושה מִנהג לחוס על אפיקורסים.
ויון. "ואהבת לרעך כמוך"... בתוּמי חשבתי שאנשי כמורה לא פטורים מאהבת הזולת ושהם
התחייבו למלא עשׂרת הדיברות...
בישוף. אילו התנהגת על פי הדיברות הללו, לא היה נופל בחלקך לזחול כיום בעפר לפניי.
ויון. אז הייתי זוחל במשך כל חיי. האם אני רמשׂ, מונסיניור?
בישוף. בוודאי! כולכם דווקא רמשׂים שורצים, מצאת מילה מדויקת! כי אתם פורים כמו
עוֹבש ורובים כמו אַרבֶּה. וכל בהמה כמוך מייחסת לעצמה טבע אנושי ומורדת בכל תואנה
ובלי שום עילה. כמעוז צדיקות, אני צריך להכריע אתכם ביד ברזל ולהדביר אתכם לבל
תפרקו עול ותציפו את כל הארץ! עלי אדמות, שליט אמיתי מחליף כוח עליון, ועליו לרסן
איתני הטבע בתקיפות ולגונן על נתינים הוגנים מפשוטי עם מתפרעים. רק אייום זה מאלץ
אותי להיות קשוח ואכזר, ורק שאיפה לשמור על אמונה ואנושיות היא מניע לאכזריות
וקשיחות שלי!
ויון. יֵשוּ נצלב למען בריוֹת, ואילו אתה ממית בריוֹת למען יֵשוּ...
בישוף. אֵלים דורשים זֶבַח, ויון. (נשמעת צווחתו של גיואר.) כגון מותו של חוטא סורר
זה. בוא תצעק, מטיף עממי, תקשיח את ליבי הרך! בֵּרטרַן דה בּוֹרן צודק – "אין דבר
יותר עָרֵב לאוזן מאשר צווחותיו של אויב". (צווחות.) בואו, סוסות, זוּזוּ! קדימה!
בואו, בואו! (גברתו, שמסתכלת בהריגתו של גיואר, פתאום צורחת, משולהבת, ברגע של
צווחתו האחרונה.) זהו! נפטר גיואר האיום; בא קץ לגיואר; איפה הוא, גיואר הבלתי
מנוצח? הושמד לנצח... איך , אדון משמיץ, אתה מוכן לשׂאת באחריות על לגלוגיך?
ויון. בטח שלא! אני רכרוכי מדי מכדי להבטיח שלא אוציא הגה. להפך, אני כורע ברך
ומבקש ממך הֶתֵר להביע הרגשות שעל ליבי בשירה. תסכים שיש לי פִתחון פֶה מעולה היום.
בישוף. ברצונך לשיר? מעל לכל ספק, בדעתך להרוויח זמן, ברם זה יהיה משעשע. תנו לו
לאוטה! (לגברת) זמרה על סף המוות היא הצגה מסקרנת. תגש, ויון. תענג את אוזנינו.
ויון. חן חן, מונסיניור. כנראה, זאת הבלדה האחרונה שלי, לכן אני אבקש סליחה
מכולכם... "בלדה שבה ויון מבקש סליחה מכולם"! (שר)
תַרשוּ לִי לְבַקֵש עַכשָיו
מִצַליָינִים, מִנוֹדְדִים,
מִטַבָּחִית עִם כַּד חָלָב,
מִבַּטלָנִים, מִוַכּחָנִים,
מִבָּחוּרוֹת לְאַצִילִים,
מִגַנדרָנִים לַחֲתִיכָה
אֲשֶר מִבֶּגֶד צַר גוֹנחִים –
תַרשוּ לִי לְבַקֵש סלִיחָה!
גַם מִפּרוּצוֹת שֶלְזָהָב
חוֹשׂפוֹת שָדַיִים עַד דַדִים,
גַם מִשִיכּוֹר מוּכָן לִשכַּב,
מִמוּקיוֹנִים, מֵאִיכָּרִים,
מִטִיפּשוֹנִים, מִגִיבּוֹרִים
שֶבְּקטָטָה מוֹצאִים שִׂמחָה,
מִמַמזֵרים, מִבַּכייָנִים –
תַרשוּ לִי לְבַקֵש סלִיחָה!
אֲבָל עַל כֶּבֶל וְרָעָב
בַּחוֹשֶך שֶל קִירוֹת קַרִים
הֵיכָן עִינוּ אוֹתִי לַשָווא
הָיִיתִי מַאֲכִיל בּוֹגדִים
בְּחָרָא! אַך אֲנִי, אַחִים,
חַלָש לִפשוֹט לַאֲרוּחָה
תַ' מִכנָסַיִים הַקרוּעִים...
תַרשוּ לִי לְבַקֵש סלִיחָה!
גברת. בהמה מגונה!
בישוף. משמר, מה אתם מפהקים? תתלו מחרחר זה!
ויון (שר בזמן שהמשמר סוחב אותו לעמוד התלייה).
תַרבִּיצוּ, חֶברֶ'ה, לַכּלָבִים!
תַכּוּ אוֹתָם כַּהֲלָכָה
בְּאֶגרוֹפִים! בְּעָקֵבִים!
תַרשוּ לִי לְבַקֵש סלִיחָה!
תַרשוּ לִי לְבַקֵש סלִיחָה!
תַרשוּ לִי לְבַקֵש סלִיחָה! (על צווארו כבר מוּטלת עניבת חנק.)
בישוף. אני מוחל על עוונותיך. השם רחום.
צלילי חצוצרות. על הבמה מופיע כרוז מלכותי.
כרוז. מוסיניור, הואל נא לצוות להפסיק הוצאה להורג!
בישוף. מי זה? של מי הסמל על בגדיו? השמש מסנוור את עיניי...
כרוז. תקשיבו לי כל הנוכחים פה! החצוצרות בישׂרו על התקרבות המלך! הוד מלכותו לוּאי
האחד עשׂר אשר נוסע להכתרתו לפריז, חָלַק כבוד לעיר שלכם בנוכחות הגבוהה שלו! המלך
קורב אל שער העיר, מונסיניור! לרגל הגעת המלך, כל עונשים בעיר מתבטלים וכל הפושעים
נחשבים כמשוּחררים, בלא תלוּת בחומרת עבירותיהם! צו מלכותי הוּכרז, מונסיניור. אנא
ממך תקיים את רצונו של המלך...
בישוף. תשחררו את כולם לאלתר! מהר, מהר, מטומטמים! אני מצווה לשחרר אותם!
ויון (מסיר את החבל מצווארו). מה אתם עומדים בתדהמה, כאילו אתם נטולי כושר דיבור?
למה אינני שומע תרוּעות וקריאות גיל? היכן "הידד" שלכם? יחי הוא אשר קרא לנו דרור!
יחי לואי האחד עשׂר! בואו ביחד! "יחי לואי האחד עשׂר!" במקהלה!
קהל (חוזר בקול רם יותר ויותר). יחי לואי האחד עשׂר! יחי לואי האחד עשׂר!..
ויון יוצא קדימה.
ויון. היא מתה! היא מתה, אהובתי! רוֹנדוֹ "מוות"... (שר לבדו באלומת אור)
פּטִירָה!
רַק חוֹשֶך בְּלִיבִּי...
נִשלַלתִי עַל יְדֵי מִרשַעַת
אֲשֶר תָמִיד פִּתאוֹם תוֹקַעַת
פִּגיוֹן בְּכוֹחַ מְרַבִּי!
חַיַי קוֹפאִים בְּקוֹר חוֹרפִּי
אִם גוּף שֶאוֹכֶל לְתוֹלַעַת
מֵת... מֵת... מֵת...
אַהֲבָתִי הָיתָה לֵב בִּי!
לִי מָווֶת – פּרִי מֵעֵץ הַדַעַת!
נַפשִי מֵאֵבֶל מִשתַגַעַת!
מַה עִם לִבּךָ? מַה, חָבִיבִי?
מֵת... מֵת... מֵת...
עורבים
ויון מוצא את עצמו במישור שומם שמשׂתרע מסביב ללא גבולות. כבר שלהי הסתיו, מזג
האוויר סגרירי, וגשמים שוטפים יורדים מדי יום ביום מהבוקר ועד הערב, לכן כל הדרכים
בלתי עבירות בגלל רפש ובוץ. מרחוק נשמע צלצול פעמון נוגה.
ויון. כמה שנאמר, "ארובות השמים נפתחו"... בחיי, הייתי מעדיף למצוא קורת גג בסגריר
כזה! אילולא הסכסכנות שלי, הייתי מסתגר עכשיו בקיטון חם של איזו ספרייה בטירה
מפוארת, על מנת לנבור במסכתות עתיקות ובמגילות קלף – בלי שום נחיצות לשוטט בשממה
הקודרת הזאת. איזה גיא צלמוות...
מופיע נזיר לבוש גלימה שחורה עם ברדס.
ויון. ברוך בואך! כמה אני שֹמח לראות נשמה חיה כאן!
נזיר (נרתע במבוהל). אל תקרב אליי!
ויון. מה ניתרת? פרעוש עקץ אותך?
נזיר. אל תזוז, אחרת אני אשקיט אותך בפגיון!
ויון. שמַע, אינני יודע, מאיזו סיבה אתה כזה פחדן, אבל אני זקוק לעזרה! נרטבתי עד
לשד העצמות, ונקפאתי כמו כלב משוטט. חוץ מזה, אני עייף עד מוות, ומזמן אני חולם
לחטוף משהו אכיל, מבלי לדבר על שתייה. כבר כיתתתי רגליי במקום השכוח אל הזה
בחיפושׂי פונדק או איזשהו מנזר לפחות. (מצטט) "כי אני נושׂא את נפשי הטרופה, ואין
לי כוח לשׂאת אותה כשם שאין לי מקום לשׂים המשׂא שלי – "
נזיר. אתה שומע תפילת האשכבה ההיא?
שוב נשמע אותו צלצול הפעמון.
ויון. אני לא רק שומע אלא גם רואה. זאת לוויה, עד כמה שאני יכול לשפוט. הם מובילים
מישהו לבית הקברות.
נזיר. במה עוד אתה מבחין? תביט על העגלה שלהם!
ויון. נכון, התמונה די מעיקה... הרבה גוויות נערמות, על העגלה... מה, בכפר מגפה?
נזיר. כן, דֶבֶר.
ויון. מן הפח אל הפחת! אבל על אף נֶגַע כזה, נחוצים אוכל ומחסה לְהֵּלֶך מותש. אני
מוכן להסתפק גם במסבאה, אם בה יתנו לי ארוחה תמורת זמרה. נתפלל שדֶבֶר לא ישׂיג
אותנו בחרמש שלו...
נזיר. תמתן זחיחות שלך, בן אדם! ייתכן שגלגל הגורל כבר עשׂה סיבוב קטלני...
ויון. חדל להפחיד! נובא לי מוות מחבל.
נזיר. אז תאר לי, מה אתה מרגיש עכשיו.
ויון. עכשיו אני סחוט ורצוץ עד כדי כך שהראש מתפקע, ומה בכך?
נזיר. וכל גופך שבור, נכון?
ויון. פשוט התקררתי, נזיר! גם אם אני יגע וחולה במקצת, אבל זאת הצטננות רגילה!
נזיר. אתה בטוח שמחלה פסחה עליך ושאבדון חלף על פני אחד מבני התמותה? לא, מסכן, לא,
אתה טועה. דֶבֶר תפס אותך, ואין לך ישועה!
ויון. אל תעזוב אותי, אח שלי!
נזיר. תיסוג אחורה!
ויון. הַצֵל אותי, אני מתחנן! הרי רק רחמן ראוי לכפרה!
נזיר. זה טבעי שבגוויעה שלך נכנס לנפשך חשק לגרור אחריך שאולה את העולם ומלואו.
אולם, ברוך השם, השגחה עליונה שׂוררת בתבל כמקודם, ולבדך תרד לעולם הבא. ואילו אני
עומד לָרֶשֶת את מטלטליך אחרי מותך.
ויון. אין לי כלום, פרט לבלואים שלי, אתה רואה במו עיניך. עורבים התכנסו לזלול
נבלה? טוב, תנסו! אף כי אני כמעט פֶגֶר, אני עדיין מסוגל להתנגד... (שולף סכין.)
נזיר. אז אני אקפד את חייך! בואו אליי, אחים!
ויון. קדחת עליכם, עורבים מגעילים! שדֶבֶר תיקח אתכם! הירגעו, עורבים, אני כבר מת.
אני כבר נעלם באי קיום... (צועד מתוך המציאות לעולם המדומה של הזייתו.)
הזיה
מרחב חרֵב וחרוך שבמרכזו עץ מסוקס מפוחם מחשיך לבדו. משב רוח נדנד אותו, ולפני ויון
מופיעות רגליה הצמוקות של גופה תלויה.
ויון. זה אתה, קוֹלֵן? הכדאי היה לטפס למעלה כדי להתנדנד שָם כמו אגס מיובש? תמיד
היית זהיר כל כך, ובכל זאת, לא ניצלת... מתי תלו אותך? על סמך פרצופך הצמוק והמצב
של סחבותיך, הייתי מסיק מסקנה שלפני שנה לכל הפחות...
קול. כמעט שניחשת.
ויון. מי פה? (פונה בתפנית חדה בכיוון הקול ורואה אשה ללא פנים שעטויה במעטפת
ערפילית. זאת "אֵלַת הגורל".)
אלת הגורל. אין לי שם קבוע. לעתים קרובות אנשים קוראים לי "אלת הגורל". אתה צודק –
אותו תלו דווקא לפני שנה.
ויון. כיצד נלכדת, קולן?
אלת הגורל. נתפס על חם בשעת המעשׂה. בעת החקירה הטיל עליך אשמה בפריצה ההיא
בסורבון, וטען שאתה מנהיג הכנופיה. (מדקלמת)
"אֲשֶר זוֹרֵעַ רַע
יִקצוֹר בּוּז וְצָרָה!"
על העץ מופיעות רגליה של גופה שנייה.
ויון. רֶניֶה? נלכדת גם כן, גאוותן? מתי עברת מן העולם?
אלת הגורל. לפני חמש שנים. הומת מייד אחרי בריחתך מפריז, בטרם הספיק לבזבז את השלל
שלו.
ויון. מזה נובע שלשווא נזהרת, רניה...
אלת הגורל. הכל התרחש באופן שגרתי. במשיכת קולמוס, ידידך שהַפּרֵבוֹ של פריז הפך
ידידך אחר מצעיר עליז לגופה רקובה. השופט לא הואיל לעיין ערעורו ולהמתיק את הדין,
ועל ידי כך, נחרץ גורלו של רֶניֶה דה מוֹנטִינאִי האציל. מצמרת החברה עבר לצמרת
העץ, וכל מה שנותר לו זה להירקב שם לעיני כול...
על העץ מופיעות רגליה של גופה שלישית.
ויון. ריבונו של עולם! הרי זה אִיטיֶה מָרשָן!
אלת הגורל. נכון, הוא בכבודו ובעצמו. אחד המקורבים של הדוכס בֵּרִי.
ויון. כמה גבוה התנשׂאת, הולל! איזה פשע הכביד על המצפון שלו? הסתבך בחובות או בקשר
עם רעיה של שוע נוקמני?
אלת הגורל. אכן הסתבך בקשר, אך בחוגים מדיניים. השתתף בקשר שהציב מטרה לחסל את המלך
לואי האחד עשׂר.
ויון. אפילו ככה? לפי דעתי, לואי ממש אחלה מלך. בשביל מה, אִיטיֶה, ניסית לקפוץ מעל
הראש? כאשר אריות מתקוטטים, הכי נבון לשוקי כמוך לא להתערב בתגרה. באיזה אופן אפשר
להפיק תועלת מכישרונותינו, אם כבר הפכנו לקישוט של עץ הדעת הזה? מתי נתלה?
אלת הגורל. בעוד שנה.
ויון. אחרי מה? בעוד שנה אחרי איזה תאריך?
אלת הגורל. אחרי היום. אותו יתלו בעוד שנה. הקשר רק מתבשל.
ויון. זה לא ייתכן... עוד אחד! מי זה?
על העץ מופיעות רגליה של גופה רביעית.
ויון. מי שם משתלשל מהעץ? אתה מוּכר או מה? מי אתה ומתי ירדת לגיהינום? הֵי, תענה
לי – מי אתה!
אלת הגורל. אתה לא מכיר אותו? תפקח עיניך, ויון! מיהו עוד שם אם לא אתה עצמך!
ויון. כלבה!
הוא צועד לתהום וגולש דרך חלל השאול בין רפאים משוועים מעלטה.
כורל "מתהום"
כָּל אֲנָשִים אַחֵיכֶם בָּעוֹלָם,
אֲפִילוּ קוֹרבָּנוֹת לְתַליָנִים!
כּוּלָם צרִיכִים לִשלוֹט גַם בְּעַצמָם,
אַך עַל גוֹרָל אֲנַחנוּ לֹא שלִיטִים!
צפוּייִם עָפָר וָאֵפֶר לַפוֹשעִים,
לָנֶצַח נִגמְרוּ דַרכֵּי חַיֶינוּ!
אַף כִּי רַק אֵל עֶליוֹן יָחוּס עָלֵינוּ,
אֲנַחנוּ מְבַקשִים מִכָּל אֶחָד
לִמחוֹל כָּמוֹהוּ עַל עֲווֹנוֹתֵינוּ,
לְהִתפַּלֵל עֲבוּר כָּל הַזוּלַת!
לְהִתפַּלֵל עֲבוּר כָּל הַזוּלַת...
עֲבוּר כָּל הַזוּלַת...
זָ'אנֶטָה
תחילת האביב. חדר בבית של ז'אנטה. כבר שינתה מקצוע, ובכך גילתה תבונה גדולה, כי
בתקופה ההיא אומנות הבמה נחשבה לעיסוק בזוי ולא היתה רווחית תכופות. (הערה. יש
להדגיש ששׂחקנות היתה אסורה בהחלט לאנשי הכמורה שויון משתייך להם לפי תוארו
האקדמי.) במילה אחת, חדר שבו ויון התאכסן בחורף בשנת 1461.
ז'אנטה. קמת סוף סוף? כבר התאוששת אחרי תרדמה חורפית שלך?
ויון. ככה ככה. לפחות הפסקתי להתעלף בלי שום סיבה. אגב, רציתי לשאול אותך,
זָ'אנֶטָה, מדוע הרמת אותי במישור ההוא, כאשר התפלשתי שם ברפש?
ז'אנטה. אין לי מושׂג. בדרך כלל, אני לא נוטה ללקט ידידיי השכובים בשולי הדרך, אבל
למזלך, עוררתָ רחמים בליבי משום מה. לומר את האמת, היית בעוכרינו אז בכיכר, והזקת
לנו מאוד. בגלל החוצפה שלך, האשבן השמן הזה גזל ממנו את כל כספינו עד פרוטה אחרונה.
טוב שנשמר לי מלאי קטן לשׂרוד בימי חסרון כיס. מובן שבמצוקה כזאת נאלצתי לחזור
למלאכה הקודמת שלי.
ויון. כתוצאה מכך, את עכשיו משׂגשׂגת! אפילו יש לך אמצעים לארח קבצן שלוי מהבוץ של
פרשת דרכים.
ז'אנטה. כן, עמלתי בכל כוחי, וצברתי משהו – גם בשקדנות וגם בחסכנות.
ויון. וגם בישבן חזק, נכון?
ז'אנטה. כל עָמֵלָה מנצלת מה שיש לה. העיקר, שלא ישבתי על התחת בחיבוק ידיים,
והצלחתי לקנות מסבאה זו לפרנס את עצמי כהוגן.
ויון. בקיצור, התעשרת והתמתנת. כנראה, כיום את מבקרת בכנסייה בסדירות כמו כל אישה
חסידה?
ז'אנטה. לא, לא, פֿרנציא, לעת עתה אין לי אפשרות להיות נוצריה ללא דופי, מפני שיש
לי חובות מסוימים. אף כי המסבאה מכניסה למדי, חסר לי כסף לפרוע אותם. לכן לעתים אני
מוכרחה להתחזות לפרוצה פוחזת ולמכור תינוי אהבים בחצי חינם. אחרי שנות צנע, אני
יודעת מהי אמידות.
ויון. צניעות תמיד אופיינית לצדקת, בבושת במיוחד. ללא ספק, מעלל כעין שי כזה למין
זכר יזכה תגמול ביום הדין. רק שלא תשכחי להוריש את העושר שלך לכמרים. צוואה כזו היא
סגולה בדוקה להיכנס לגן עדן.
ז'אנטה. אני רואה, שאתה מחלים בהדרגה...
ויון. הייתי בריא, אלמלא רגליי הכושלות. אני עדיין תשוש במידת מה, ובגלל שקשה לי
להזדקף, תאוותנותי מנמנמת זמנית. סלחי לי על ההתאפקות שלי בעל כורחי.
ז'אנטה. אבל ראשך עובד?
ויון. יחסית. כאילו יש עשתונות בתוכו, אולם כולם מטושטשים.
ז'אנטה. אני רוצה שתחבר לי שיר חדש. שיריך מוצאים חן בעיניהם של לקוחות, כגון "בלדה
של אֵשֶת הַנַשָק היפה". (מדקלמת)
בָּעַרנוּ פַּעַם נִלהָבִים
כּשֶהוּדלְקָה הָאֵש שֶלָנוּ,
אַך נִשׂרְפוּ כָּל הָעֵצִים,
שָנִים הִכשִילוּ אֶת כּוּלָנוּ...
תמציא לי שיר צובט לב בסגנון כזה, והוא ייחשב לפירעון החוב שלך. בין השאר, אתה בעל
החוב שלי. סהדי במרומים, אתה חייב לשלם לי על כל הזמן שהתארחת אצלי. במשך חורף שלם
התבטלת פה על הדרגש, ונזקקת למזון ותרופות, בעוד שאני טיפלתי בך במסירות נפש...
ויון. די, סירונית שלי! אין טעם לכַהות בי! תאמיני שהנזיפה שלך כבר עוררה נקיפות
מצפון בנפשי, ובעונג רב, אני מוכן להיעתר לכל בקשתך... אילו כל שיריי היו משולמים,
מזמן הייתי מלקק דבש וגומע יין בן מאה. אני אֶשָאֵר מחויב לך עד יום מותי, שכן באמת
הִצלת אותי, ולא נבהלת מִדֶבֶר!
ז'אנטה. לא ידעתי שדֶבֶר הופץ שם.
ויון. הבנתי בלי שום המשך! זה היה נס גדול שהנזירים נגעלו מהסמרטוטים שלי, והתירו
לי להשׂתרך הלאה לקראת פגישתנו!
ז'אנטה. אי אפשר לקרוא למציאה כזאת "פגישה", כי שכבת פרקדן בעילפון.
ויון. והנה לפתע הופיעה גברת ליבי להושיט לי יד! הודות לך, לא הופקרתי לגווע בנכר
כמשוטט מגורש מחוגו ומעירו! משום כך, דווקא לך אני מקדיש שיר מובטח.
ז'אנטה. האם הוא כבר כתוב?
ויון. לא מזמן גמרתי איתו. מרוב בטלה, שרבטתי שורות שעלו על דעתי, ופתאום נוצרה
בלדה.
ז'אנטה. אכן כן? אז בוא תפרושֹ כנפיך...
ויון. "בלדת הַצַווָאָה של אֵשֶת הַנַשָק ליצאניות צעירות"! או "מטבע שחוק". (שר)
שִמעִי, אוֹרֶגֶת גִייוֹמֵּטָה,
הִנֶנָה לָך עֵצָה טוֹבָה!
מוֹכֶרֶת נַקנִיקִים פֶּרֵּטָה
שֶמְעוֹרֶרֶת תַאֲווָה,
תוּכלִי לִמכּוֹר כָּל אַהֲבָה
וְכָּל לָקוֹחַ לְשַכנֵעַ
שֶאֵין בִּילוּי לְלֺא קִרבָה!
מָה שֶנִשחַק – כּבָר לֺא מַטבֵּעַ!
ז'אנטה. ההתחלה מתאימה. תמשיך.
ויון (שר).
תַחשִיבִי, כּוֹבעַנִית זָ'אנֵּטָה,
גַם הַכנָסָה גַם מְשוּבָה!
כָּל עוֹד בְּאִיש תשוּקָה לֺא מֵתָה,
נַצלִי גבָרִים שֶשִילהְבָה!
הֲרֵי לֺא תְפַתֶה שֵׂיבָה!
מָה לְהוֹסִיף עוֹד בְּנוֹגֵעַ
לַנְעוּרִים שֶל כָל רִיבָה?
מָה שֶנִשחַק – כּבָר לֺא מַטבֵּעַ!
ז'אנטה. איזה ממזר אתה! מקובל לחלוטין! תשיר!
ויון (שר).
תַצִיגִי, גַנדרָנִית נִינֵּטָה,
לִיבלוּב גוּפֵך לְרַאֲווָה!
זִקנָה תַשִׂיג אוֹתָך לְפֶתַע,
וּמִתַזנוּת תִצמַח אֵיבָה.
אֲבוֹי, בְּסתָיו תִנשוֹר עַלווָה!
צָפוּי אִי צֶדֶק מְשַווֵעַ
לְכָל נוֹאֶפֶת עֲלוּבָה...
מָה שֶנִשחַק – כּבָר לֺא מַטבֵּעַ!
הֵי, חֲתִיכָה, אֵין לָך תִקווָה!
בּוֹאי תַעֲשִׂי כָּל יוֹם שָׂבֵעַ!
בְּמִי זִקנָה זֺאת הִתחַשבָה?
מָה שֶנִשחַק – כּבָר לֺא מַטבֵּעַ!
ז'אנטה. נהדר! אתה ממש גאון!
ויון. נכון מאוד! אז תגמלי אותי בכוסית יין, יען כי ניחר גרונו של גאון.
ז'אנטה. כישרונך ראוי לחבית יין, פֿרנציא! (מוזגת יין לכוס) אני חושבת, שעם מלאכת
מחשבת שובת לב כזו היית נוחל ניצחון אפילו על אָלֵן שָרטיֶה!
ויון. מצאת לי יריב, תודה! איך את יכולה להשוות עילוי נשמה לדלות מוחין של שבלול
תָפֵל!
ז'אנטה. כל משורר סובר שהוא יחיד במינו. שתה יין ולֵך לְךָ.
ויון. סליחה, לאן זה אני צריך ללכת?
ז'אנטה. באותו כיוון שהלכת לפני נפילתך. בקרוב אני מחכה לאורחים, לכן תזדרז.
ויון. את מרמזת על מישהו ממשי?
ז'אנטה. מה איכפת לך? הלא התכוונת להיות אורח שלי עוד פעם?
ויון. חדרת בדיוק למהות רחשֵי ליבי. נפשי אכן מלאה עֶרגה וכמיהה, ואני חולם על
עלייתי למשכב של אשפית אהבה כמוך. כיוון שאת מנוסה בדברים אלה, את, כמובן, לא תסרבי
למחזר ממולח כמוני. חרף כושר גופני והעדר אתנן, אני עדיין ענק כמאהב בדודים...
ז'אנטה. אל תטפח חלומות שווא! תראה, איזה גל של עצמות אתה למראה, ובקושי אתה גורר
רגליים, אבל שוב בא לך עליי! בחייך, אין שום תועלת לך ללטוש עיניים על חמוקיי
המדולדלים ועל החמד הצפוד שלי. אתה חסר אונים ומייד תמות ממאמץ ראשון.
ויון. את מגזימה תשישות שלי. עוד ידי נטויה ושרביטי זקוף...
ז'אנטה. ובעצם, מי אתה? אורח פורח ופוחח נטול תקווה. ואילו באורח חיי חלו שינויים
חשובים...
ויון (מדקלם).
"אִשָה לְאִיש נֶאֱמָנָה
רַק אִם לָה אֶבֶן חֵן נִיתנָה!"
הצדק איתך, מפרנסת שלי, זאת בושה וחרפה שהדרדרתי עד מכירת גופי. לפי גדוּלתי
מפלתי...
ז'אנטה. חכה! חכה רגע, טיפש רגזן! קח שמץ מָעות כדי שלא תסתובב בקרבת מקום ותוּכל
להגיע לפריז. אתה חמוד מאוד, אבל איתך אני עלולה לרדת מנכסיי. איתך ליבי נמס כמו
שעווה, ואני מתחילה לבזבז חסכונותיי במלוא החופן. בינתיים, אסור לי להיות יפת נפש
ובלתי מעשׂית פן אתרושש בפזרנות. אל תיעלב ממני...
ויון. אז למה את משתעממת פה בבדידות? מה, אי אפשר להינשׂא ולגדל נֶצֶר למשל?
ז'אנטה. מאוחר לי ללדת תינוקות, ומזמן נמאס לי מגברים. עם יד על הלב, אתוודה לך,
שהכל שדוף בתוכי. הבט, איך הזדקנתי ולאיזו באר יבשה על אדמה צחיחה הפכתי. אם מישהו
פוזל על יפהפייה דהויה שלך עכשיו, אני יודעת לבטח, מה הוא מחפשׂ בזקנה גרומה כזו.
מוטב למות ערירית, אך בלי לתת לאיש זכות לנהל מֶשֶק שלי.
ויון. גם לי אין זכות, אבל מה לגבי נשיקה?
ז'אנטה. רק אחת וזהו.
ויון. אולי אני אפילו יכול לחבק אותך? בקלות ובעדינות.
ז'אנטה. בלתי אם בלי מזמוז... (ויון מחבק ונושק אותה.) די, פֿרנציא! בלאו הכי,אני
על הסף, ואם אתייפח, אמרח פוּך מעפעפיים על פני הפרצופון שלי. חבל על החיצוניות
החיננית...
ויון. אני נכון להתעכב אצלך, קטינא שלי...
ז'אנטה. לא, לא, אל תפתה אותי בקולך הקטיפתי! עוּף מפה, בטלן! (יוצאת במהרה.)
ויון. תודה, ציפורת! בחוץ אין רעם וברק, ורק רביבים יורדים במקום גשם... בוא, נודד,
תשליך העבר אחרי גַוךָ ותצא לדרך! (הולך לקראת המולתה של פריז.)
שוב בפריז
קרנבל חגיגי. זיקוקי דינור, הצטופפות, אנשים מחופשׂים רוקדים ברחובות.
שיר אביב
בָּא אָבִיב! פּרָחִים פּוֹרחִים!
הֵּי – יָה!
אֲנָשִים שוּב אָהוּבִים!
הֵי – יָה!
בָּאָה גַם מַלכָּה עַצמָה,
לְאַפּרִיל זוֹהֵר דוֹמָה,
בּלִי מְקַנֵא קֵרֵחַ!
אוֹר הַיוֹם – לְיוֹפִי!
הוֹ, בָּחוּרִים!
תִשׂמְחִי וְשִירִי,
יְפֵהפִייָה!
לָנוּ תַקָנָה נִיתנָה!
הֵי – יָה!
לְאָדָם, לַמְדִינָה!
הֵי – יָה!
מֵהָרִים עַד סַף גַלִים
אָנוּ בְּמָחוֹל יוֹצאִים
אִיתָה בְּחַג שָׂמֵחַ!
אוֹר הַיוֹם – לְיוֹפִי!
הוֹ, בָּחוּרִים!
תִשׂמְחִי וְשִירִי,
יְפֵהפִייָה!
קטטה פורצת לפתע, ואחד המתקוטטים נופל. מישהו דוחף את ויון שרוקד יחד עם משתתפי
הקרנבל, והוא נתקל בסרן של המשמר זָ'אק רוּ.
רו. יש! תפסתי אותו! רוץ הֵנה, מָסֶה! תאחוז אותו! משמר, תעכבו תַ' נותרים! קדימה!
ויון. מה עשׂיתי, דוד? איזו סיבה יש לך לעוט עליי כמו נמר פראי?
רו. רגע שנייה, פרצופך מוּכר לי... תביט לכאן, מָסֶה! חי נפשי, זה ויון!
מָסֶה. האומנם? נוכל זה עדיין משוטט על פני האדמה?
רו. הננו לפניך! למה אתה מתמהמה כל כך, ויון? כל שותפיך מכבר מסרוּ את עצמם לידי
שלטונות, וכעת כולם מתענגים באש הגיהינום! (צוחק בקול רם.) תיזהר, מָסֶה, כי בן
זונה זה חמקני כמו שד משחת. יפה שנתקלת בי, ויון! אם אתה במלכודת, אין ספק שבעזרתך
אנו נלכוד כל הכנופיה.
ויון. סליחה, סרן, קצת טעית. באתי לפריז רק היום, ועד אז נדדתי בעיירות נידחות רחוק
מכאן.
רו. אתה, כמובן, חף מפשע! לא שדדת ולא דקרת בסכין, סתם נקלעת למקום הזה לרוע המזל!
ויון. נכון, איני יודע בגלל מה כל המהומה פה. נעצרתי על לא עוול בכפי...
רו. אל תנסה להתחמק מאחריות, ענוותן! תראה, מָסֶה, הוא ממש טלה ביישני! איך הטלה
הזה כינה אותך בשיר שלו? "מָסֶה זַנזוֹנֶת"?
מסה. תרשה לי, סרן, להבהיר לו עצם העניין?
רו. בהכרח! הוא כולו ברשותך, סגן. בא עת לגמול אותו מהרגל להצטנע. אני אשלח לך עוד
שני עוזרים, ואַל תפנקו יותר מדי את ידיד הנפש שלנו. רק שיישאר די שלם לחקירה, שכן
הוא, בכל זאת, מנהיג הכנופיה... (יוצא לקראת הסרן טיוּסקָה שממהר לדבר עם ויון גם
כן.)
טיוּסקָה. שוב אתה, ויון! היכן שאתה מופיע, מייד פורצת שערורייה! בשום פנים ואופן
לא אחמיץ הזדמנות להיפגש איתך!
ויון. גם ברצונך לגמול לי על גרוטאה פיוטית ישנה, סרן טיוּסקָה?
טיוסקה. תהיה בטוח, רכלן, שאני אכריח אותך לכרכר תחת שוט! מאז נעלמתָ, אני חיכיתי
לך לחסל איתך חשבונות בגלל ההלעזה ההיא.
ויון. ירשתָ מהוריך זיכרון נדיר, אם נטרת איבה עד עתה. דומה לי שאף אחד מהנפגעים לא
יַרפה ממני. (מצטט) "סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח"... הִנה תיאור
תמציתי של חיי. לדעתך, זה עניין של כבוד לאציל לרמוס פייטן מסכן שׂרוע בעפר, מָסֶה
דה אוֹרלֵאַן?
מסה. אני שׂם קצוץ על כל נימוסים, ליצן מחורבן! כן, כן, בכוונתי להרביץ לך כדי
שתזוב דם, ואני עומד להלקות אותך עד שתתמוטט מחוסר הכרה!
ויון. תודה מראש. בא גד לי היום, ולבסוף אני אתכבד לספוג מכות מידי שוֹעַ אמיתי.
טיוסקה. אחרי כן, יבוא התור של מר אָנרִי לענות אותך, ואז תקלל יום שבו נולדתָ.
ויון. מפיך לאוזני השם! כעת העתיד שלי מצטייר בבירור מוחלט.
מסה. מה, נסתתמו טענותיך, נבל מנוול? אני מתחיל, סרן... (סוטר לויון על הפנים.)
טיוסקה. גם אני, סגן... (מכה גם כן.)
התפרצות הצהלה של הקרנבל.
אוֹר הַיוֹם – לְיוֹפִי!
הוֹ, בָּחוּרִים!
תִשׂמְחִי וְשִירִי,
יְפֵהפִייָה!
שוב בבית כלא
ויון חוזר לעצמו בתא הכלא. נשמעת חריקת הצירים, ודלתו של התא נפתחת. נכנסים הסוהר
גָרניֶה והפקיד זָ'אק רָגיֵר, רעו של ויון בימי נעוריהם.
רָגיֵר. ברוך יומך, פֿרנציא! שוב נתפסת בקלקלתך...
ויון. זָ'אק? מה אתה עושֹה בכלא?
רגיר. אני פקיד פה בבית הדין. בזמן שנעדרתָ, הצלחתי להשׂיג מעמד מסוים.
ויון. זה הגיוני. בניגוד לי, תמיד היתה לך יכולת להישֹגים אדירים.
רגיר. נכון, החטאתָ מטרה כל פעם כאשר יידיתָ אבן לעבר לשלטונות המלכות. בעצם,
מנעורים היית קנטרן שהיה נידון לכישלון.
ויון. לעומתי, אכן הצטיינת כדוגמה מחכימה! מה הביא אותך אליי? סרתָ להעיף מבט על
אסיר מוזנח?
רגיר. לא, ויון, אנחנו הבאנו לך פסק דין.
ויון. אנחנו? אבל אני לא רואה אף אחד זולתך...
רגיר. יש עת לכל דבר. לא כדאי לזרז אישים כאלו ולהחיש נוהל מקובל. החלטה של בית
הדין תוקרא לך במעמד התובע מר פֿוּרניֶה והחוקר שלך פֿרַנסוּאָה דה לָה וָוקֵרִי,
בלוויית מר דה בֵּילִי, זָ'אן לוֹרָן, זָ'אן מוֹנטֵן וכולֵי...
ויון. מורגש שאתה מכיר כל אחד מקרב המשפטנים.
רגיר. המִשׂרה שלי מחייבת אותי להתיידד עם כולם ולא לאבד תושייה בכל פרשה. אני פקיד
בכיר, וממילא, אני צריך להתבלט מבין דגי רקק.
נכנסים חברי בית הדין של פריז.
פֿוּרניֶה. הנה כי כן, נעבור לתיק הבא. נא להקריא לנו את גזר הדין, רגיר.
ויון. אני עצרתי את נשמתי...
רגיר. עזוב ארסיות, ויון. אין לך שום סיבה לעלוץ היום. (מקריא) "לפי גזר הדין של
העיר פריז, על כל העבירות של ויון פֿרנסואה, הוא נידון ל –"
ויון (קוטע אותו). די, זָ'אק! רק תמצית!
רגיר. ברצון. עמוד תלייה למרבה הצער.
פֿורניה. השם רחום.
ויון. יכול להיות. מאוד חבל שרחמנות כזו לא חלה על מקרה של שׂעיר לעזאזל כמוני. יש
לי זכות להגיש ערעור?
פֿורניה. כאוות נפשך. בית הדין של הוד מלכותו רשאי לבטל כל החלטה. אבל אני משוכנע
שבמקרה הנדון הוא יימנע מביטול. שכן כאמור "מוטב להמית מאה החפים מפשע מאשר להתיר
לשׂרוד אפילו לאחד האשמים". גרניה, תן לעזפּן זה כל מה שנדרש לכתיבה. בואו נתקדם
הלאה, רבותיי. היום עלינו לבקר אצל פושעים רבים ולסלק פסולת זו מהעיר שלנו... (יוצא
יחד עם חברי בית הדין.)
גָרניֶה. אל תלכלך נייר לשווא, בחור. תפסיק להתמרמר ותשלים עם גורלך.
ויון. זה לא גורל, גרניה, זה אי צדק!
גרניה. מה אתה שֹח! על מה עוד, לדעתך, העולם יוסד, בחור? דווקא על עוול משווע! בן
אדם חלש מדי לנגוד מהלך הדברים, בינתיים כזה הוא מנהג אנושי מקדמת דנה... (מדקלם)
"בַּעוֹלָם נִבזִים שוֹלטִים!
רַע וְשֶקֶר מְשוּסִים
נֶגֶד חוֹק, אֱמֶת, מַצפּוּן
וְחָטפוּ סַמכוּת לָדוּן!
בְּיָמֵינוּ מַה חָכמָה?
הַשמָצָה, גנֵבָה, מִרמָה!
אִילוּ יֵשוּ בָּא בְּקרָב,
שוּב וָשוּב הָיָה נִצלַב!"
ככה זה בתבל מששת ימי בראשית, בחור, ואין לבן אדם מנוס מגורלו! הכל הבל ורעות רוח,
ואין מה להוסיף על חכמה מקראי זאת. במוקדם או במאוחר, אותך יתלו בהכרח. הִנה אתה
נאחז בחייך עכשיו, אבל האם אתה נהנה מהחיים האלה? בעבר התענית כל הזמן, ובעתיד
צפויות לך אותן תלאות... באיזו מטרה, עבריין מושבע כמוך רוצה להאריך קיום כזה, אם
אתה משׂתרך אחרי צרותיך מדחי אל דחי בלי זיק של תקווה?
ויון. כבשׂ אתה, גרניה, כבשׂ טיפשי. אני חושב שגם כאשר יובילו אותך כצאן לטבח,
תמשיך ללקק ידיהם של רוצחיך כמו שׂה.
גרניה. ומה בכך? מי יודע, איך ישתנו נסיבות עקב לקיקה שלי. לשוני לא תישחק מלקיקה,
ותמיד יש לי סיכוי שמישהו יעריך צייתנותי. תראה, בחור, בחסד עליון, אני בן שישים
ועדיין רענן ובריא. לֵך בתלם כאחד מן השורה, אז תהיה מאושר ולא מוכה גורל.
ויון. אין לי טעם להתאים את עצמי לשפלות שלכם, מאחר שבעתיד הנראה לעין אני אמור
לרחף ברקיע השביעי. יש לומר שאתה מסוגל לרומם אותי אל השמים כבר במאסר המעיק הזה.
תביא לי פת לחם וכד מים גרידא, בנוסף לנייר וחרט. בדרכי הביתה לא היה לי פירור בפה,
ומרעב ממושך הגעתי לאפיסת כוחות קיצונית...
גרניה. אל תחלום על אוכל בכלל. בית כלא הוא לא מסבאה להוללים, ואני לא פונדקאי
להגיש מאכל לכל שנורר. (יוצא.)
ויון (בזעם). שק לי בתחת, רשע מרושע!
חזונות
שוב משום מקום מופיעה אלת הגורל.
ויון. מִי מִתדַפֵק?
אלת הגורל. אֲנִי.
ויון. מִי זֶה "אֲנִי"?
אלת הגורל. אֲנִי – לִבּוֹ שֶל פֿרַנסוּאָה מִסכֵּן
שֶבּלִי מָזוֹן וּבלִי שתִייָה, עָנִי,
שוּב מְייַבֵּב כּמוֹ כֶּלֶב מִתלוֹנֵן,
וְעַל מְנָת חֶלקוֹ הוּא מְקוֹנֵן...
ויון. מָה הַסִיבָּה?
אלת הגורל. שָטוּף בְּחֵטא מַסרִיחַ.
ויון. מַספִּיק לִנזוֹף!
אלת הגורל. רָצִיתִי שֶתַצלִיחַ...
ויון. לְדַעֲתִי, מוּטָב לְהִתעוֹפֵף.
אלת הגורל. עַד אָנָה כָּך?
ויון. עַד שֶיָבוֹא מָשִיחַ.
אלת הגורל. נָדַמתִי...
ויון. גַם עַל מָווֶת אֲצַפצֵף!
אלת הגורל. מַה רְצוֹנךָ?
ויון. רַק אוֹשֶר הֲמוֹנִי.
אלת הגורל. בְּגִיל כָּזֶה?
ויון. אֲנִי עוֹד לֺא זָקֵן!
אלת הגורל. וְכּבָר לֺא יֶלֶד בִּלתִי רוּחָנִי
לָשִיר בְּמִסבָּאוֹת, נוֹדָע בָּהֶן!
בַּמֶה אַתָה בָּקִיא?
ויון. מָה מְעַנייֵן?
בֵּין לֶבֶּן לְבֵין זבוּב אַבדִיל, נַנִיחַ...
אלת הגורל. וְזֶה הַכֹּל?
ויון. מוּמחָה אַת לְהַטרִיחַ!
מֵחֲקִירוֹת מִזמַן אֲנִי עָייֵף!
אלת הגורל. אַתָה אָבוּד...
ויון. בּוֹאוּ נַפסִיק תַ' שִׂיחַ.
אלת הגורל. נָדַמתִי...
ויון. גַם עַל מָווֶת אֲצַפצֵף!
אלת הגורל נעלמת. הדלת חורקת, ונכנס זָ'אק רָגיֵר.
ויון. הִננו הערעור שלי. תִמסור נא בקשה זו לחוגים גבוהים, ותנסה לשכנע את בית הדין
של הוד מלכותו לחון אותי. תפנה אל אב ויון, כדי שינדב וישלם לך שׂכר טִרחה. אולי
יוכל לגאול אותי בפעם האחרונה. וגם תפשפש בחוקים – אולי תמצא לי פרצה להסתנן החוצה.
בקיצור, אני כולי ציפייה... (מוסר דף נייר לרגיר.)
רגיר. טוב, אני מבטיח להשקיע כל המאמצים – לשם ידידותנו בנעורים. אבל, כמובן, אך
ורק במסגרת החוק. אני לא מחפה על פושעים. (יוצא.)
ויון. מובן שפקיד זוטר לעולם לא יחרוג ממסגרת שגרה. אך לא נשאר לי ברירה מלבד
חמדנות של שתדלן כמוך. מה זה?
בזיכרונו שוב צף לוֹרֵנצוֹ וָּאלָה בכורסה. כעת הוא זקן ושמן, עם אף בשׂרני ועיניים
נפוחות, והוא מרים גביע גדול בידו השׂעירה .
ויון. שוב אתה, הוגה? מוזר שזיכרוני החיה אותך לעלעל הצהרותיה של המסכת המיושן
ששוות כקליפת השום כרגע, כשאני נמצא במצב ללא מוצא...
ואלה. לשתייה, הכי עדיף להשתמש בגביעים גדולים ורחבים. שכן רק במקרה כזה, אפשר לחוש
את כל המגוון של טעם היין במלואו.
ויון. תודה על עצה מועילה! במיוחד כאשר בעוד כמה ימים פלוני אלמוני יעשׂה קוּבעת
מהגולגולת שלי.
ואלה. בכל נסיבות, אתה חייב להיות אמיץ לב ולקוות.
ויון. הרגעת אותי, ומייד התנחמתי! אז מה לגבי התעוזה המהוללת שלך? לפי השמועה,
בשנים מתקדמות הלכת לשרת לאפיפיור. הייתכן שמרדן נחשוני כזה הפך לפשרן חנפני
והתפייס עם שפיות עולמית?
ואלה. מאחורי הבית, בסלע תת קרקעי שגובל באחוזה שלי, יש לי מרתף קטן. ולי מאוד משׂמח
לדעת, שמראש טרחתי למלא אותו בכל מיני יינות שונים של טעמים מגוונים, כך שבתוך
המרתף האוויר תמיד ספוג בניחוחים נעימים גם לחוש הריח וגם לנפשו של הוגה דעות.
אפיפיורים וחשמנים, מלכים ונסיכים – זה היינו הך מבחינתי, כי אין שום הבדל ביניהם!
מדורי דורות, כולם נובחים זה על זה כמו כלבים, כולם פותחים במלחמות בכל תואנה,
ושׂנאה כבושה מכרסמת בכולם בלי הרף במשך כל חייהם... מה לי ולכל אלה עם נבערות
שחצנית וכסל יהיר? נמאס עליי מריצוי מתמיד, נשבר לי מכל זה! לאף אחד אין זמן להרהר
קצת, וחוסר טעם שׂורר בציבור שלהם בשעת דמדומים. במקום למלא חמת מחוררת, אני יורד
למרתף ושם, ביקב השקט שלי, אני מוצא את האמת. כי אמת היא ביין לידיעתך. זכוֹר את זה
לעד – ביין! בינינו לבין עצמנו, חיוויתי משאלה להיקבר במרתף, יחדיהם עם הבקבוקים
שלי, מפני ששם גיליתי גן עדן ונכסי צאן ברזל של ממש. בעצם, העולם הזה הוא תועבה
ואות קלון רציף, לפיכך חכם מפוכח מתגבר עליו באמצעות חזירות. אחשׂוף לך סוד בסתר,
שלמעשׂה, גם אני עצמי חזיר כזה, חזיר שמן וזקן, ונעים לי להיות חזיר, גרגרן וסובא
גמור...
ויון. זאת אכן נחמה פורתא. אחרי ההטפה שלך, אני אהיה תלוי בעניבת חנק עם ראש מוּרם.
ואלה. עקב שתכלית החיים מהווה עונג לכל הדעות, כדאי להסכים עם נימוק משכנע, שאין
תענוג אחר תחת השמים אשר שווה עונג להיות כחזיר! סליחה, יקירי, אני כבר מתגעגע
למרתף שלי, לכן אני מותיר לך זכות להיחלץ כאן בלעדיי... ואל תשכח שצריך לשתות מגביע
גדול. תמיד מגביע גדול! תמיד! (נעלם.)
הדלת נפתחת ונכנסים רגיר והנוטרים.
רגיר. צא, ויון. קיבלנו תגובה לערעור שלך.
ויון. מה? ציפיתי בכיליון עיניים, ומאוד התעייפתי מהמתנה...
רגיר. תדע בשעתך. תמתין לגזר דין זמן מה.
בבית המשפט
אולמו של בית המשפט. בקצהו, על בימה נמוכה, נמצא שולחן ארוך, ומאחוריו – השופטים,
דהיינו אדון סֶנֶשָל, היועץ מָרטִין בֶּלפֶא, היועץ המלכותי סִיר גִייוֹם
קוֹלוֹמבֵּל. למטה מהשולחן התמקמו משתתפיהם האחרים של ההליכים המשפטיים, בפרט הרואה
חשבון זָ'אן ריוּאֵל, התובע פֿוּרניֶה, חוקרים, פקידים וכתבנים. מובן מאליו, כולם
התכנסו לא רק בגלל ויון.
פֿוּרניֶה. תעמוד שם, ויון! רגיר, אתה יכול להתחיל...
רגיר (מקריא). "התיק של פרנסואה ויון, קוֹרדִיליָר. לפי פסק הדין של העיר פריז,
נידון לעונש מוות. הפושע הגיש ערעור לבית הדין של הוד מלכותו –"
בֶּלפֶא (פונה אל אדון סנשל). הוד מעלתך, הנה החלטת הדין של הוד מלכותו.
סֶנֶשָל. אל תאט מהלך של הליכים משפטיים, בֶּלפֶא! הגיעה שעת כושר למנת צלי בקר
וכוס יין...
בלפא. אני כבר מקריא אותה, הוד מעלתך. רבותיי, אנא מכולכם תשמרו על שקט! (מקריא)
"בית הדין של הוד מלכותו בהרכב –"
סנשל. בלי סחבת, בלפא!
בלפא. אסיים בן רגע. "אחרי ששקל את בקשתו של ויון הנ''ל אשר נאשם ב –" אני משמיט
פרטים מיותרים... "הסעיף הראשון. העונש שנקבע הוא נחשב כחמור יותר מדי".
ויון. חנינה!
פֿורניה (המגחך). לא כדאי להקדים את המאוחר.
בלפא. "הסעיף השני. בהתחשב בחייו הנפסדים של ויון, הוא נידון לגירוש מהעיר פריז ומן
המחוז הפריזאי לעשׂר שנים. הפרוטוקול של בית הדין המלכותי, חמישה בינואר בשנת
1463." גמרתי, הוד מעלתך.
סנשל. אני מודה לך מקרב ליבי. (קם) אני מכריז על הפסקה בישיבת המשפט.
פֿורניה (לסרן המשמר). תשחרר אותו, סרן, ושׂים עין עליו! (לויון) תמתן שׂשׂון,
פורש. כך או אחרת, תירקב עם חבל על צווארך. אתה חי על זמן שאול, וזה רק דיחוי קצר.
הסרן רוּ. תסתלק מפה, כלבלב!
גרניה. אם תיתפס עוד פעם, אז כבר לא תצא בזול. אז אני ארעיב אותך עד מוות.
רגיר. תברח, פרנציא, כל עוד נפשך בך!
ויון צועד קדימה לקדמת הבמה.
ויון. שנייה, גבירותיי ורבותיי! אני מבקש מכם להתעכב פה עוד קצת! הצטברו כה הרבה
רגשות בנפשי, שאני פשוא חייב להביע אותם. תרשו למטיף מדופלם לשֹאת נאום סופי –
"הוידוי של פֿרנסואה ויון"!
לא, לא, אין בדעתי להכות על חטא ולבקש מחילה על חיי. כי אני אשם רק בחטא הטבוע בכל
המין האנושי, דהיינו בטבע שלי. מה לעשׂות, אני זה אני ולא אחר ממני. אני ויון,
ידידיי, בן אדם כמוכם. ייתכן שזה עוון, אבל מי אני בלי חירות להיות בן אדם? אפילו
בעד כל הון שבעולם לא אוותר על הזכות להיות את עצמי, כמה שלא תהיו לכפות צביעות
שלכם עליי! אם אי פעם חשתם, מה זאת אומרת "להיות בן אדם" במלוא מובן המילה, אז
תבינו לְמה אני מתכוון. אם לא איכפת לכם ממושׂגים מופשטים כאלה, כה לחי! השׂכל הישר
הממוצע תקל על חייכם, מפני שתמיד הכי קל לשׂחות עם הזרם. ודאי שאני לא שׂיא השלמות
כשׂחיין, אולם אני מורגל לבחור כיוון השׂחייה בעצמי...
אני בן אדם, וזאת נקודת המשען שלי באינסוף היקום. מובן שהייתם רוצים לקשור אותי
בשרשרת אל עמוד הקלון, כדי שאני ארקוד בשבילכם כמו דוב מאולף בכיכר העיר. אך עוד לא
פגשתי שום מאלף חיות שיכול לחדור לתוך העולם הפנימי שלי, ולמרות הכל, אני נשאר
עצמי, גם אם בעור הדוב!
כעת בא הזמן לומר שלום לכולכם. קודם כל, שלום וברכה לָך, פריז, העיר שלי, שכל כך
מלוכלכת ואכזרית, ואף על פי כן, כל כך אהובה משום מה. ברכה גם לך, הסורבון,
האוניברסיטה המתהוללת שלי ,וגם לכם, חבריי במשתים של נעורינו, אף כי הפניתם לי עורף
כשנקלעתי לצרה. ברכה לבבית גם לכן, חברות קלות דעת שלי, ואני לא רשאי לגנות אתכן על
אי נאמנות ובגידות שגרמו לי לפעמים שיברון לב ועוגמת נפש כזו...
כמו כן, יש לומר שלום גם לכל שליטים, עריצים ורודנים שחינכו אותי פעם במאסר פעם
בעינויים, וגם לשתלטנים ששואפים לעריצות, שרירות ומתירנות דומות. תנהלו מלחמה למען
קומץ עפר, אם אין לכם להיטות אחרת מלבד כפייה ושליטה. אֵילו עדיפויות עליונות
מושלות עלי אדמות? גדוּלה, תהילה וממון, הלא כן? טוב, תחטפו אותם, אתם מוזמנים!
תתקוטטו לשם עליונות, עושר ומוניטין כדי לרדת כרָקָב למעמקי האדמה יחד עם אדנות,
גבהות ואוצר שלכם...
לפני להיפרד לנצח, אני אומר שלום גם לך, בינוניות ששרויה בשגרה רדודה מהולדת ועד
שעת המוות. ברכות רבות לכולכם שמגרשים אותי להתפגר בארץ שוממה! המון תודות לכם על
קשיחות לבבותיכם!
רק תזכרו שתולעת נשארת אותה תולעת גם אם היא זוללת נשמה חיה. בתוך תוכי קיימת ישות
שלא תוכלו לכבוש ולשעבד. למהות הזו קוראים "נפש" או "כישרון", אבל ישנו מונח יותר
מדויק וזה "חיים". אני חי, והסיבה הממשית של התרה סופית נעוצה דווקא ברוח החיים
שלי, מכיוון שכל חיים הם אלמותיים ברבגוניות שלהם! בבוא העת, כל בובות שחצניות של
טיפשות אנושית ירקבו בקבריהן, והזיכרון עליהן יימחק כמו שהשמות החרוטים על מצבות
שַיִש על מנת להנציח אותם. בסופו של דבר, כל הבלי העולם הזה יחלפו ויישכחו, ואז עפר
ישוב אל עפר, ובכל זאת, אני לא אמות! אני אצליח לצלוח נהר השכחה ולעבור לאלמוות! כי
אני משורר, ולכן אני ניצוץ של אש נצחית שמהבהב כמו גחלילית בתבל! שכן חייו של בן
אדם הם שמש, וזאת לא אשמתה של השמש שהיא מאירה זבל.
לפיכך, אין לי שום חשק להתחרט על החיים שלי, שבוזבזו לריק מבחינת אנשים מעשׂיים.
אני לא תולעת, אני ציפור דרור, ונולדתי לעוף למרום ולצפצף בשֹמחה אפילו בתופת! ברכה
כללית לכל התולעים של העולם. חבל לי על חייהן, מאוד חבל... (שר)
אֵת כּוּלָנוּ בַּחַײִם
רַק שָמַיִם דָנוּ!
כָּל מַעֲמָדוֹת – שָװִים
בָּאַחװָה שֶלָנוּ!
בּלִי לָחוּס עַל הַזוּלַת
אֵיך אֶל עָל תַרקִיעַ?
אִם לִבּךָ בִּלתִי מוּשחָת,
בּוֹא הַרֵם גָבִיעַ!
מקהלת הקרנבל מקיפה את ויון.
מקהלה (שרה).
עִם חֵירוּת מִבְּרֵאשִית
נוֹעַר חַי כִּפלַייִם!
רַק לְנֶפֶש שֶחוֹפשִית
חֶסֶד הַשָמַיִם!
תמיד לבדו, ויון הולך דרך התהוללות הקרנבל של אנשים שרוקדים בדרכו או מתפלשים
בשוליים, וכך הוא הולך הלאה והלאה דרך כל הזמנים והדורות, הממשיך לשיר את המנון
החירות שלו יחד עם כולם בקרנבל החיים שאין לו סוף...
מ ס ך
אביב 2019
***