Copyright© 2019 - 2020 Vasily
Poutcheglazov
סיפור אמיתי על חייו ומותו של ויליאם שייקספיר, בן אדם
בדיוק כמו ששֹוחקו בפני הקהל בליווי מחיאות כפיים סוערות
(פנטזיה בשני חלקים)
מאת: וסילי פּוצ'גלזוב
משתתפים
וִיליָאם שֵייקספִּיר.
רִיצַ'רד בֶּרבֶּייג' – שֹחקן. הוא גם "תיאטרון".
בֵּנגָ'מִין ג'וֹנסוֹן – מחזאי.
סר פרֵנסִיס בֵּייקוֹן – פילוסוף, אחר כך ברון וְרוּלָם, וויקונט של סיינט
אָלבַּנס, הלורד צ'נסלור של אנגליה.
סר הֶנרִי – רוזן סַאוּת'הֵמפּטוֹן, ברון טִיצ'פִילד, שוע.
אֵן הֶאת'וֶוי – אשתו של שייקספיר.
פילגש – נערה בהתחלה.
אָמֵלִיָה בָּסַּאנוֹ (או לָנִייַר) – משוררת אנגלית, יהודייה מומרת.
אליזבת הראשונה – מלכת אנגליה.
שֹחקני הלהקה של תיאטרון הגלוב
וִיליאָם קֵמפ – קומיקאי. לפני כן הוא גם רִיצַ'רד טָרלטוֹן.
רוֹבֵּרט אָרמִין – תפקידי גיבור-מאהב וליצן מעודן.
ג'וֹן הֶמִינגס – תפקידי אבות וגבירים חיוביים. הוא גם גזבר הלהקה.
ג'וֹן לוֹבִין – תפקידי ציניקנים ורשעים.
אָדמוּנד שֵייקספִּיר – אחיו של שייקספיר.
אנשי החיים של שייקספיר
מחזאים:
כּרִיסטוֹפֵר מָרלוֹ.
ג'וֹן פלֶצֵ'ר.
ג'וֹן מָרסטוֹן.
משוררים:
אֶדמוּנד ספֶּנסֶר.
מָייקל דרָייטוֹן – ידידו של שייקספיר.
וגם:
סר רוברט דבורוקס – רוזן אֶסֶקס, חצרן, פייבוריט של המלכה.
סר ווָלטֵר רֶאלִי – חצרן, מצביא דגול של המלכה.
מפקד הטאוור.
תליין.
מוֹנטִיז'וֹ –יצרן פאות צרפתי.
טוֹם מִבֶּדלאָם.
זקיף.
קצין.
חברה.
מלבד זאת: ימאים ורוצחים, עלמות ויצאניות, אצילים וגבירות, עירוניים וקבצנים.
כמות מבצעים משוערת – 20.
כל הציטוטים ניתנים אך ורק בתרגומיו של המחבר.
יסוד הפעולה – מוסיקלי: הנרי פרסל, מלחיני וירג'ינל, מנגינות ללאוטה וכד'.
*
חלק ראשון
באלומת אור על הבמה, איש בתלבושת של שֹחקן נודד עומד ליד עמוד הקריאה העתיק שעליו
מונח כתב יד הפוליו של חיי שייקספיר. אחר כך איש זה יהיה ריצ'רד ברבייג', אבל כרגע
הוא "תיאטרון".
תיאטרון (פותח את כתב היד). ה-23 באפריל 1616. סטרטפורד-על-נהר-אייבון. ביתו של
ויליאם שייקספיר, ג'נטלמן מוורקשייר. יום ההולדת של ויליאם שייקספיר. ויליאם
שייקספיר בכבודו ובעצמו וחבריו של המארח – מייקל דרייטון ובנג'מין ג'ונסון...
ומייד החברה הזאת מופיעה מאחורי שולחן חגיגי.
דרייטון. אתה שותה יותר מדי, ויליאם!
ג'ונסון. "כל איש בהומור שלו"! זה לא מקרה ששייקספיר התפרסם כשֹּחקן בקומדיה שלי עם
שם כזה. כרגיל הוא דבק בכללים שלו: בכל דבר הוא שואף להגיע לתחתית!
דרייטון. גם אני אָבֵל על מותו של פרֶנק, אבל לדאבוננו, אנו לא יכולים להחיות אף
אחד מהחברים שלנו...
שייקספיר. אני לא מחיה – אני קובר.
ג'ונסון (הטופח על בטנו של שייקספיר). יש לומר שהקבר די מרווח, מר ילוד! אך בית
הקברות שלך דומה למרתף יינות, בינתיים בעניין שתייה קברן ראשי זה אני! (מְרוֹקֵן את
הגביע שלו בלגימה אחת.) לפחות בתחרות כזה, ויל שייקספיר לעולם לא יוּכל לגבור על בן
ג'ונסון!
דרייטון. בעצם, אני יותר מבוגר ממך...
שייקספיר. עכשיו לא קשה לעקוף אותי. (שותה.)
ג'ונסון. הי, תתנער, אחי! מאין לך תסכול ודכדוך?
דרייטון. סטרטפורד שלך משפיעה עליך לרעה. מה אצלך היום – חג או...
שייקספיר. סעודת הבראה.
ג'ונסון. תכוון מדויק יותר, צייד מהולל! עד עתה, מעולם לא החטאת תַ' מטרה!
דרייטון. זאת הלצה מוזרה ביום הולדת, ויליאם...
שייקספיר. הפעמון מצלצל גם לי, ג'ון דאן צודק. גם לי... (המתבונן במה שרק הוא רואה
לפי שעה) תמזוג לה יין, בן...
ג'ונסון. למי? נראה שהגאון שלנו התחיל להזות בהקיץ... מה קרה, שייקספיר?
שייקספיר. היא רוצה לשתות אתנו, היא גם עם גביע בחג הזה. נשתה לכבודה לפני
פרידתנו... (אל חלל ריק) מה את מסתכלת, אהובתי? אני מוכן ללוות אותך, אני כבר
מוכן...
דרייטון. תרשה לי לעזור לך...
שייקספיר. לא, מייקל, לא, אני הולך לבדי... הפעם צפויה לי פגישה פרטית מאוד... (אל
ריקות) ניחא, ילדונת שלי, את יכולה להוליך אותי. אני שוב הולך אחרייך – לא חשוב
לאן. בואו נלך... (עושֹה צעד.)
לפתע שייקספיר מוצא את עצמו בריקות זכרונו הטובענית לפני עגלת הפגנת, ועליה הוא
רואה את "תיאטרון".
שייקספיר. גם אתה פה, ריצ'רד? בכל זאת, החלטת לבקר אצלי לפני עלייתי השמימה?
תיאטרון. לא לגמרי נכון, שייקספיר. היום אני לא רק שֹחקן, למרות שאני אמור לשֹחק
תפקיד מאוד מאתגר...
שייקספיר. מי אתה כעת?
תיאטרון. אני פרולוג – כמו שנקראה דמות זאת בגרוטאה ישנה שעשֹית מתאימה לבמה בלהקה
שלי כאשר עוד היית שֹחקן זוטר וניסית להשֹתכר כל פרוטה נוספת. במילים אחרות, אני
"תיאטרון".
שייקספיר. די, די, ריצ'רד, נמאס לי מתיאטרון! חסל!
תיאטרון. אבל אתה עדיין חי...
שייקספיר. לא, אני מת! אני כולי מת! לא נשאר מאומה בתוך תוכי! כבר אין לי כלום
בנפשי, אין אף ניצוץ של השראה שם!
תיאטרון. אף על פי כן, אתה חייב לסיים את המחזה האחרון שלך.
שייקספיר. למה אני חייב? לדעתי, פרעתי לך את כל חובותיי!
תיאטרון. אתה צריך לשֹים נקודה. על פי ההסכם שלנו, אתה לא רשאי לעזוב את הבמה, אם
תפקידך עוד לא בוּצע עד הסוף.
שייקספיר. אני כבר לא שֹחקן!
תיאטרון. מה טוב. ובכן, אני מחכה...
שייקספיר. מה שאתה מבקש ממני זאת גלימה עשֹויה מסמרטוטים ססגוניים...
תיאטרון. הקהל מצפה לעלילה. תציג לו את חייך בתיאטרון – הָחֵל מהבוא שלך לאחווה
שלנו וְכַלֵה בצאת שלך מאומנותנו. איך אתה מתכוון להתחיל?
שייקספיר. אם כן, באלתור כמו תמיד. אז הואל נא להכין תפאורות ותלבושות להצגה. (עולה
על עגלת הפגנת) היכון! התזמורת מנגנת, וכל הלהקה עולה על הבמה! אנחנו מתחילים!
תיאטרון. איזה וילון אחורי היום, שייקספיר?
שייקספיר. שחור. מחזה שאנחנו עומדים להציג הוא טרגדיה!
*
השתוללות של חג בלונדון בשנת 1588. חביות אייל עומדות ברחובות של העיר, ובין אנשים
צוהלים שרוקדים ושרים ליד החביות, קבוצה של נגני סַאתֶ'ק משלהבת את העם האנגלי
במנגינה של ג'יג מתהוללת
רוברט ארמין, צעיר ומקסים, קופץ על עגלת הפגנת.
ארמין.
גבִירוֹתַיי וְרַבּוֹתַיי!
בּוֹאוּ הֵנָה אֵלַיי!
יֵש פֹּה הַצָגָה
לְכָל דַרגָה!
"אֵיך ספָרַד-אֵם
הִתכּוֹנְנָה לְהִילָחֵם!"
הידד למלכה אליזבת!
המון. הידד! הידד למלכה! הידד לאנגליה! וכד'. (ג'יג.)
במקביל ללונדון, העיר סטרטפורד יוצאת לאור כחדר בביתו של ג'ון שייקספיר שבו משפחתו
של ויליאם שייקספיר משֹוחחת ליד העריסה.
אן האת'ווי. בגלל אילו עוונותיי, השמיים שלחו לי בעל כזה? בגלל מה נענשתי?
שייקספיר. קיבלת מה שרצית לקבל.
אן. מה עוד יכולתי לעשֹות עם תינוק שלך בבטן? מי גנב את הבתולים שלי?
שייקספיר. גונבים רק מה שמוסתר. תפסיקי, אן, אני זוכר כל התחבולות שלך. "הִרשוּ
לְגדִייָה לְטַייֵל... "
אן. אולי אתה גם זוכר שכבר יש לנו שלושה ילדים? אולי אפילו שֹמת לב שכולם מלגלגים
עלינו בעיר? כאילו לא די בכך שאנשים בזים לנו הודות לאביך החסר אחריות! נעל את עצמו
בבית כדי שלא ילכדו אותו הנושים שלו!
שייקספיר. אל תגעי באבי...
אן. מה אמרת?
שייקספיר. לא כדאי להקניט את האווזים, אן...
אן. הוי, איזה פחד! אריה שואג!
שייקספיר. אני מזהיר אותך, אן...
אן. באמת? הפלת מעמסה משפחתית על הצוואר שלי, ועוד יש לך חוצפה להזהיר!
שייקספיר. אל תוציאי אותי מן הכלים, אן, אחרת...
אן (משסעת). אחרת – מה? בזכותך אנחנו באביונות, קבצן!
שייקספיר. סתמי תַ' פה, זונה! (מניף יד להכות אותה.)
אן. הכה! וגם אותם הכה יחד עם אם שלהם! גם את ילדותינו החסרות נדוניה וגם את בנך
היחיד – הכה, אבא'לה הפושט רגל! (המצביעה על העריסה) הנה הוא מחמד לבך, הנה המלט
שלך, – בוא הכה אותו!
שייקספיר. את רוצה כסף? לו יהי כדברייך. אני אשֹיג פרנסה בשבילכם.
אן.
"בְּטֶרֶם הַעֵשֶֹב יִצמַח בַּחָצֵר,
סוּסָה רְעֵבָה כּבָר תִתפַּגֵר!"
שייקספיר. זאת היתה ברירה שלך, אן. אלוהים עדי שניסיתי להימנע מזאת.
אן. מה אתה שוב זומם?
שייקספיר. אופן להיחלץ מהמצוקה. מחר אני הולך מהעיר.
אן. לא הבנתי... לאן זה אתה הולך?
שייקספיר. ללונדון. למה אני צריך לבלות כל ימיי בחנות המטונפת הזו? בקיצור, אני
מצטרף ללהקה של אנשי לורד סטרנג.
אן. כשֹחקן?
שייקספיר. בלי מעמד מסוים לעת עתה.
אן. כמו אבא כמו בן. דווקא הוא הביא נגע זה לעיר שלנו! מי אז היה פקיד של בית
המשפט? מי חתם רשות למופעים כאן לשנוררים אלה? זה הוא, הוא, אב שלך!
שייקספיר. יש גבול לכל דבר, אן!
אן. ואתה נוטש אותי עם ילדים? אתה מפקיר אותנו בצרה? מובן שתמיד היינו עליך לטורח,
אבל תחשוב עליהם ,אם לא עליי!
שייקספיר. צריך להיות מוצא ממצב, ואני אמצא אותו. מה אם ליצנות תהיה יותר רווחית
מאשר עסק חנווני?
אן. טוב, אז אני לא מעכבת אותך. אתה יכול ללכת ללונדון או לעזאזל, רק שתצליח לחלץ
אותנו מעוני...
שייקספיר. אני אפרוץ דרך בחיים, תאמיני לי. יש לי די תושייה, כוחות והעזה לכל
הרפתקה – העיקר שיהיה לי סיכוי להתחיל, רק סיכוי...
ג'יג.
ארמין. הנה קומדיה מבריקה עם השתתפות הליצן האישי של המלכה בֶּטסִי! הנה לפניכם –
דיק טרלטון!
מאחורי הווילון מופיעים פניו המחייכים של הקומיקאי המפורסם – והקהל שואג מצחוק.
טרלטון. הנני, חברים!
תִתבּוֹנְנוּ בְּפַרצוּפוֹן!
אָיוֹם?
ארמין. כְּאִילוּ מִגַרדוֹם!
הֵידָד לְדִיק!
המון. הידד! הידד!
טרלטון. לִשתוֹק! מַספִּיק!
אֲנִי ספָרַד-אֵם
שֶמוּכָנָה לְהִילָחֵם!
(יוצא לבוש שריון חלוד וקסדה מבוקעת עם סנוורת מורמת. עליו תלויים הרבה חרבות
ופגיונות שבורים ובידו הוא נושֹא רומח עקום.) תראו איך אני הזדיינתי! תראו איזה
חימוש איום יש לי כדי להבעית אנגליים בזויים אלה! תראו איזה זין יש לי! (צחוק הקהל
הרם.) סוף סוף אני אוּכל להכניס להם! (מנופף ברומח) כמה ארוך הזין שלי! (שוב צחוק.)
בחיי, יש לי מה לתקוע להם! כעת אני די מזויינת לכסח להם את הצורה!
ארמין. איזו את זוועתית, ספרד! אך איפה השייטת שלך? איפה הארמדה? (נעלם מאחורי
הווילון.)
טרלטון.
אַרמָדָה זֹאת לְעֵת עַתָה
קצָת עֲסוּקָה בַּעֲבוֹדָה!
יָצאָה לְרֶגַע לְכַלוֹת
אֶת אַנגלִיָה בַּיָם...
ארמין (מופיע בתלבושת אנגליה עם כתר על ראשו ועם אַלָה גדולה בידו) מַה עוֹד?
טרלטון.
הוֹי, הוֹי, אֵיזֶה מַבָּט אָיוֹם!
נִראֶה שֶבָּא קִצִי הַיוֹם! (מכרכר העושֹה פרצופים)
רוֹעֵד לִי פּוּפִּיק כּבָר! הוֹי, הוֹי!
הַבַּיתָה לֹא אֶחְזוֹר, אֲבוֹי!
קול מהקהל. מה את קופצת, ספרד-אם?
טרלטון.
הָיָה קוֹפֵץ פֹּה כָּל אֶחָד
אִילוּ הוּא כֹּה הָיָה נִפחַד!
ארמין. עַם מְהוּלָל אַנגלִי הוּא חַי!
טרלטון. מַמָש סָמרוּ שְׂעַרוֹתַיי!
ארמין. אֲנִי שַלִיט בְּכָל יַמִים!
לִימדוּ לָה לֶקַח, אַנגלִייִם?
טרלטון. הֵפַקתִי לֶקַח טוֹב סוֹפִית!
ארמין. מַה לַעֲשֹוֹת לַחוּצפָּנִית?
המון. באלות! באלות! תרביץ לה!
טרלטון. לֹא, לֹא! עָברָה צמַרמוֹרֶת בִּי!
ארמין. אַף זִיק אַרמָדָה לֹא תָבִיא?
מַה לַספִינוֹת שֶלָה קָרָה?
טרלטון. אוֹתָן פִּיזרָה הַסְעָרָה!
כִּמעַט נִיצחוּ, תוֹדָה לָאֵל...
אֲבָל טָבעוּ לַעֲזָאזֵל! (צחוק רם.)
ארמין. מַה יֵש לַמֶלֶך הֶחָזָק?
טרלטון. לְסִיר הַלַילָה הוּא נִדבַּק! (צחוק רם.)
בּוֹכֶה פִלִּיפֶּה הַמִסכֵּן –
לָרִיק לְקרָב הוּא הִתכּוֹנֵן!
ארמין. אָז מִטַעַם עַם אַמִיץ
לְספָרַד אֲנִי אַרבִּיץ!
(מוסיקה. ארמין מכה את טרלטון להתפעלות הקהל.)
טרלטון. אוֹי וַאֲבוֹי לִי! כִּישָלוֹן!
הַצֵל אוֹתָנוּ, אֵל עֶליוֹן!
ארמין. מֵאֵל שַדַי ספָרַד נָחלָה
תבוּסָה גמוּרָה וּמַפָּלָה!
טרלטון (הקופץ) הוֹי, הוֹי, הוֹי!.. (פתאום מתכופף.)
ארמין (מכה אותו). כָּכָה זֶה! כָּכָה זֶה!
טרלטון. חכה, חוֹבּ... חכה רגע... נכנס לי משהו כאן, בחזה... תסיים בלעדיי... הוי,
הוי, הוי!.. (מעווה את פניו ונעלם מאחורי הווילון.)
ארמין.
אֲנִי גוֹמֵר
כּמוֹ מְשוֹרֵר:
עַל כָּל אוֹיֵב תָמִיד
וְעַל כָּל צַר
אָנוּ נִגבַּר
בַּחֶרֶב הָאַנגלִית!
מוסיקה חגיגית. מאחורי הווילון מופיע שייקספיר עם חרב גדולה ומוסר אותה לארמין.
ארמין (מנופף בחרב עם ארשת קרבית). תחי אנגליה! תהילה למלכה! הידד!
המון. הידד! הידד! וכו'
ארמין. ויל, תשיר משהו לקינוח בעוד שאני אברר מה קרה לדיק. (לקהל) תהילה לאנגליה!
(נעלם מאחורי הווילון.)
שייקספיר (לתזמורת). סנִיק, נַגֵן לי הבלדה שלי! (לקהל) נשיר ביחד! "בלדה על סר
פרנסיס דרייק"! (שר והקהל שר סופי הפזמונים יחדיו במקהלה)
שַייֶטֶת גדוֹלָה הִפלִיגָה מִשָם
וְרוּחַ מִילאָה מִפרָשִׂים!
הַמֶלֶך עַצמוֹ הֵרִים אֶת כּוֹסוֹ
לְחַיֵי קַלגַסִים מְנוּסִים!
וְאִילוּ בְּמִפרָשֵׂינוּ בַּיָם
הִצלִיפָה רוּחַ צפוֹנִית
וְלִקרָאתָם הִיא נָשֹאָה אֶת הַצִי
הַמוּנהָג עַל יְדֵי קַבַּרנִיט!
ספִינוֹת הָאוֹיֵב מְצוּפּוֹת בְּזָהָב,
הָמוֹן תוֹתָחִים עַל סִיפּוּן.
אֲבָל אַלוֹן מְזוּפָּת הוּא אֵיתָן
וְכָּבוֹד יַכרִיעַ זִיוּן!
בַּיָם הַפָּתוּחַ נִפגַשנוּ אִתָם,
"קָדִימָה!", סֵר דרֵייק אָמַר.
סֵר פרֵּנסִיס דרֵייק הָיָה שוֹדֵד-יָם,
הוּא כָּעֵת אַדמִירָל נִבחָר!
אִתָם הִתנַגַשנוּ וְהַתוֹתָחִים
פָּתחוּ בְּאֵש הֲדָדִית!
אִתָם הִתכַּתַשנוּ כּמוֹ אֶלֶף שֵדִים
לְשֵם הַמַלכָּה וְעֲתִיד!
וְרוּחַ צפוֹנִית קָרעָה מִפרָשִׂים
לְצִי שֶהִפלִיג מִדָרוֹם,
גַלִים הִתקִיפוּ אוֹתָם וְתָפסוּ
לִסחוֹף אוֹתָם לַתְהוֹם!
"הַשֵם אִתָנוּ!", אָמַר סֵר דרֵייק
וְצִיווָה מִיָד לְהִיסוֹג.
וְאָז הַסוּפָה גָמרָה בְּעַצמָה
תַ' קרָב בַּיָם הֶעָמוֹק.
הַמֶלֶך שָמַע בְּשׂוֹרָה אֲיוּמָה
שֶאַלוֹן אַנגלִי בַּיַמִים
יוֹתֵר חָזָק מֵאֲשֶר כָּל זָהָב
וְכָּבוֹד נִיצַח תוֹתָחִים!
המון. הידד! ניצחון! תהילה לאנגליה! וכו'
צהלה כללית.
שייקספיר. הי, יפהפייה! (קופץ מעגלת הפגנת ועוצר נערה בת כשלוש עשרה לבושה שׂמלה
ירוקה. צבע כזה הוא סימן המקצוע של זונה.)
נערה. כן, סר? (מייד בגסות כמבוגרת) הדוכן פתוח למכירה, חתיך!
שייקספיר. אני רואה שאת עדיין יונקת, יפה שלי.
נערה. אני כולי לרשותך, חבוב...
שייקספיר. יותר עדיף לקרוא לי "סר".
נערה. כן, סר. אני יכולה להזמין אותך...
שייקספיר. לאן? לבית בושת בְּאִיסטווִיק? או לְטוֹרנבּוּל סטרִיט, למאורה המסריחה
שלך, לאביך הנבל השיכור?
נערה. אני יתומה, סר.
שייקספיר. רק אל תנסי לסחוט דמעה ממני. לכל אחת מכן יש גלימה ליום סגריר.
נערה. אבל זאת אמת צרופה, סר. אין לי אף אדם בעולם הזה.
שייקספיר. זולת סרסור שלך, כמובן.
נערה. אני פוחדת ממנו, סר, אני מאוד פוחדת...
שייקספיר. וכמה זמן את עסוקה במשלח יד כזה? שנתיים לכל היותר?
נערה. לא, לא, סר, אני עדיין מתחילה!
שייקספיר. את אכן לא מרה מוֹל הידועה לשמצה שמצוירת ערומה בתמונות לשימוש פרטי. נו,
חתלתולה, מה אני יכול לומר... קל לנבא את גורלך אפילו בלי שום הורוסקופ. תחילה
צפויה לך הלקאה בְּברַידווֵל, אחר כך – שוט על הגרדום בְּטַייבֵּרן, ובסוף חייך –
מזרן-קש בבית מחסה של מנזר סנט מריה מגדלנה...
מההמון נפרדים שני ברנשים לבושים ירכיות עור מזופתות בלי שרוולים. מלחים.
ראשון. הי, מי שם על החרטום? שתי שנתות ימינה! ישירות בכיוון הספינה זזה מפרשׂית
יבשתית!
שני. איזו תפוסה בה?
ראשון. בואו נבדוק את זה. מה שלומך, סייחה?
שייקספיר. הרוח מנשבת לירכתיים, ידידיי! היום החתלתולה איתי.
ראשון. לא, בחור, היא לא חתולה. היא סוסה. סוסה להתעמלות ציבורית.
שייקספיר. אני לא אוהב להתרות פעמיים. התנדפו!
ראשון (לשני). לא תפסתי – מיהו? אולי הוא "סוחר דגים" מקומי? (לשייקספיר) אז תמכור
לנו דגיג זה, אם אתה סרסור.
שני. פשוט הוא היה ראשון אשר הצמיד תוֹרֶן לסירה זאת, לכן החליט לשוט בה לבדו.
ראשון. שמע, יַפיוף! גם אנו לא נסרב לתחוב כידון לטבעת!
שייקספיר (לנערה). בא זמן לברוח, חתיכה. כאן יהיה חם מדי... (מדקלם)
"הַכֹּל בָּרוּר!
תִשתוֹק, דִיבּוּר,
וְחֶרֶב תְדַבּרִי!"
(שולף מהנדן חרב קצרה ורחבה – נשק רגיל של עירוניים.)
ראשון. קדימה! אש מצד ימין! לתלות חוצפן על סְקַריָה! אני אעשֹה לו חור בתחתית!
(שולף את חרבו.)
שני. אחורה, רוֹבּ! מה אתה, מטורלל לגמרי אחרי יין קנרי? הרי בבטני האונייה של
הבחור הזה טמונים יותר אוצרות מאשר בכל הודו המערבית! (לשייקספיר) את השיר עלינו
חיברת כהוגן, מעומק הלב! שלא יהיה לך כאב ראש, בחור, למחרת. רוב, אנחנו מפליגים...
ראשון. אז להניף מפרשׂים! שישה פוּטִים מתחת השדרית! שתהיה לנו רק רוח גבית! (שר)
"שֶאַלוֹן אַנגלִי בַּיַמִים
יוֹתֵר חָזָק מֵאֲשֶר כָּל זָהָב
וְכָּבוֹד נִיצַח תוֹתָחִים!" (יוצא עם חברו.)
בצאת המלחים, נדמה שהסצנה מתרחקת מהמציאות מסביב, ושייקספיר עם הנערה נשארים מחוץ
לזמן במרחב אהבתנו.
שייקספיר. שבח לאל, לא כולם מטומטמים בלונדון! נבהלת?
נערה. אִילו בהמות אלה התנפלו עליך, הייתי... יש לי משהו, סר, להגנה. הנה... (על כף
היד שלה – פגיון סטילטו קטן.) לאף אחד לא ארשה להעליב אותך...
שייקספיר. תודה, חמודה. את אכן ליידי אנגלית אמיתית.
נערה. אתה מתלוצץ עליי, סר?
שייקספיר. לא ואלה.אף שאני מעדיף לא להיות רציני תכופות מדי, כרגע – לא. ויש לי
הזמנה עבורך, אם אין לך שום דבר נגד זה.
נערה. אתה רוצה ללכת איתי לשם?
שייקספיר. אני רוצה לפטור אותך מהכרח ללכת לשם – איתי או עם מישהו אחר.
נערה. הו, סר!
שייקספיר. הולך?
נערה. אם זאת לא מתיחה... אם זאת אמת...
שייקספיר. את מתלבטת? אין לך תשובה? תדברי כבר...
נערה. כן! כן! כן!
שייקספיר. נדברנו? אז בואו נשתעשע... "רוץ, שועל, וכולם אחריו!"
נערה.
"שוּעָל פָּעוֹט,
רוּץ לְשָֹדוֹת!"
שייקספיר. רדפי אחריי!
נערה (רצה אחריו).
"שוּעָל פָּעוֹט,
רוּץ לְשָֹדוֹת!"
(מתרוצצים זו אחרי זה בשיכרון חושים הדדי. היא לוכדת אותו.)
נערה. יש, לכדתי! אתה שלי!
שייקספיר. יש, תפסתי! את שלי! (מרים אותה) שנינו נכבוש את כל העולם!
נערה. רוץ, שועל!
שייקספיר. כאן, בליבי, כל היקום!
נערה. ואתה נותן אותו לי?
שייקספיר. התבל לא יכול להשתייך למישהי – אי אפשר לתת אותו.
נערה. אזי אני לוקחת אותך! מסכים?
שייקספיר. אין לך כוח להרים כה הרבה...
נערה. לא חשוב, אני חזקה. מעכשיו אתה שלי, נכון?
שייקספיר. מכאן ואילך? מילא, אם את רוצה...
נערה. ואתה מבטיח לאהוב אותי?
שייקספיר. בכל מאודי.
נערה. מבטיח בהן צדק? תמיד?
שייקספיר. תמיד. חיי נפשי!
נערה. כלומר, זאת אהבת נצח, כן?
שייקספיר. כן, ילדונת שלי, כן, חתלתולה. זאת כן אהבת נצח. לעד...
חליל.
*
המולה של אלף צופים. חדר ההלבשה בתיאטרון ניוּאִינגטוֹן בָּאטס. הצגת הבכורה של
"ריצ'רד השלישי". חבורת השֹחקנים המחוממים מתפרצת לחדר מהבמה, ותוך כדי הסצנה הבאה
הם מסירים איפור ופאות נוכריות ומחליפים את בגדיהם.
ריצ'רד ברבייג' (טרגיקון ראשי). אני נשבע בדם של ישו, ויל, קלעת למטרה! הצופים ממש
שואגים מהתפעלות!
ויליאם קמפ. העיבוד הזה יצא לך מעולה, ויליאם!
שייקספיר. איך נראיתי בתפקידי, ריצ'רד?
ברבייג'. לא רע. לדעתי קלעת בול גם כן.
ג'ון לובין. ככה ככה, אם אתה רוצה ביקורת סבירה. התנפחת כמו נֹאד נפוח.
שייקספיר. שֹיחקתי תפקיד המלך, בכל זאת...
לובין. כן, אפילו הילכת על בהונות – כדי להיות דומה להוד מלכותו!
קמפ. אל תשמע אותו, ויל! ג'ון פשוט מצוברח כדרכו.
ברבייג'. מה, לּוֹבִין, שוב הפסדת ב"פּרִימֵּרוֹ"? לא לשווא אומרים שקלפים מזיקים
לבריאות.
לובין. לא הייתי אומר שתיאטרון מאוד מועיל. איזה פדיון היום, הֶּמִינגס?
ג'ון המינגס. משגע! מר הֶּנסלוֹ יהיה מאושר.
ברבייג'. ספק אם יצליח להרוויח על חשבוננו הפעם.
המינגס. מה, הוא כבר יודע שאנחנו נפרדים ממנו?
ברבייג'. קשה היה לי להתאפק כאשר לבסוף קבצנו די כסף לבניית תיאטרון עצמאי.
המינגס. קצת נחפזת, דיק. כמתחרה הנסלו מסוכן למיזם שלנו.
ברבייג'. אין דבר. עם ממציא כמו ויל בלהקה, אנו מסוגלים לשֹים אותו בכיס הקטן.
שייקספיר. על נקלה!
לובין. אכן כן. קלפים מנצחים בידינו עכשיו.
המינגס. הכל יחסית. אנחנו עדיין שֹוכרים את התיאטרונים שלו להצגות.
ברבייג'. שיישֹרף בגיהינום! קודם כל הנסלו בעל ביתי זונות, ונשבר לי שהוא משווה
אותי לשרמוטה! לא אכפת לו אם זה תיאטרון או מסבאה – רק שיפיק רווח מזה!
קמפ.
אִם מְשַמֵש כּבָר כְּפּרוּצָה,
עָלֶיךָ לְהָבִיא פּרוּטָה!
שייקספיר. אגב, דיק, אולי הוא מוּכר לך, הברנש ההוא שהסתובב היום על הבמה?
המינגס. לא כדאי להמשיך ברוח כזו, ויל, כי הברנש שלך הוא ידידו הקרוב של הוד מעלתו
רוזן אֶּסֶקס.
לובין. ואילו סר רוברט ידוע כחבר של המלכה, וחבר קרוב מאוד-מאוד... (צוחק.)
ברבייג'. ברנש זה הוא מצנט חדש, ויל.
שייקספיר. מן הסתם, זאת הסיבה שהוא שחצן כזה. בא לו במהלך ההצגה לחוות את דעתו על
מעלות ומגרעות של המחזה. הוא חושב שבעד שילינג מחורבן שלו הוא כבר רשאי...
המינגס. הנה הוא עצמו כמדומני.
ברבייג'. שקט, ג'נטלמנים! תסדרו את בגדיכם!
רוזן סַאוּת'הֵמפּטוֹן נכנס בצעד נמרץ לחדר. ללא ספק, הוא יפה תמיר ועדין, אלא שיש
לו נטייה לגנדרנות מסוימת: גלימת הַשָנִי הקצרה מכסה את כתפיו; אבזמי נעליו עשויים
מיהלומים בצורת ורדים; נוצות לבנות מפוארות מתנפנפות על מגבעתו; וטבעות ענוּדות עם
אבני חן מבריקות על אצבעות כפפותיו של עור רך.
המינגס. לורד הנרי, רוזן סאות'המפטון, ברון טיצ'פילד! אני מקווה שלא התבלבלתי
בתארים שלך, הוד מעלתך?
רוזן. לא, יקירי, אתה מדויק כמו הכרונומטר שלי. אבל פה כל רשמיות תהיה מיותרת
לחלוטין. לידידיי אני תמיד פשוט "סר תומס", ללא גינונים. (לנער אשר עדיין במחוך
השֹמלה של גיבורתו) אה! הנה היא גבירה ותרנית שלנו! משֹחק נהדר, סר, לְעֵּילָא
וּלְעֵּילָא! (לברבייג') הו, ריצ'רד הצמא-דם האיום! הו, רשע מרושע! הו, גיבן גאוני!
אתה גדלת מאוד אחרי הפגישה האחרונה שלנו, גדלת במידה ניכרת! למשל בקטע הזה...
(מדקלם)
"בַּשבִיל הַהֲפַכפַּך אֲנִי רָחוֹק בְּדָם
עַד כּדֵי כָּך שֶרַק חֵטא יִתלוֹש חֵטא שָם!"
אפילו עברה בי צמרמורת ממליציות כזאת!
ברבייג'. אני עצמי התלהבתי, הוד מעלתך.
רוזן. ברם תַראו לי את המנצח שלכם! הרי למעריץ אומנות אמיתי חשוב איך נכתב המחזה!
המינגס. שייקספיר!
שייקספיר. אני מאושר עד מאוד שהוצגתי להוד מעלתך...
רוזן. כן, כן, ויליאם שייקספיר, אני זוכר... (מדקלם)
"לִראוֹת אֵיך הַבּוֹרֵא פּוֹעֵל בְּכָל יְצוּר!
גַם אִיש גַם צִיפּוֹרִים כֹּה שוֹאֲפִים אֶל עַל!"
שייקספיר. מדהים! זה מ"המלך הרי" שלי!
רוזן. אהיה שֹמח לראות אותך ליד האח שלי, שייקספיר. (להמינגס) קבל נא שי צנוע,
יקירי, לתמיכה לאומנות המושלמת שלכם. (נותן לו שֹקית קטיפה מלא מטבעות.) וקחו
בחשבון, רבותיי, שאני מחכה לניצחונות חדשים...
קמפ. הידד לכבוד הוד מעלתו!
שחקנים. הידד! הידד! הידד!
רוזן. די, די, אני שומע... אני מאחל לכם בילוי נעים, ידידיי! (קצת מרים יד לשלום
ויוצא בליווי קריאות-הגיל של הלהקה.)
שייקספיר. איזה ילדון נחמד...
ברבייג'. זה עתה שֹיחק לך מזל, שייקספיר.
קמפ. בחיי, ויל, בא גד לך!
לובין. הולך לך קלף, ויל! חטוף! אל תרשה לסלמון לקפוץ מהוו!
שייקספיר. אנסה לעמוד בציפיות שלכם, בלי עין הרע...
המינגס (מראה את השֹקית). אפוא, רבותיי, מה צפוי לנו היום?
שֹחקנים. משתה!
שייקספיר (לעצמו). נראה איך סיפור זה יתפתח, נראה אחר כך...
*
כאשר שייקספיר חוצה את הבמה הריקה, הוא רואה אישה שחומת עור צעירה, בת אצולה למראה,
שיושבת בכס המלכות של ההצגה הגמורה. זאת אמליה בסאנו.
אמליה. אל תזדרז, שייקספיר! לי יש שאלה אליך. אתה יודע מי אני?
שייקספיר. מובן מאליו. מי בין אנשי תיאטרון לא יודע גברת אָמֵּלִיָה בָּסַּאנוֹ,
הידועה בציבור של הנרי קֵּארִי, ברון הָּאדסוֹן, לורד צ'מברליין של חצר המלוכה! מה
הביא גברת מיוחסת כזאת אלינו?
אמליה. התמוטטות של המעמד הנזכר.
שייקספיר. סליחה, לא הבנתי.
אמליה. הריתי מהפטרון שלי, ואילו זה לא הולם לברון להיות אב של נצר שנולד לאם
יהודייה, גם אם ליהודייה מומרת. אני מהמשפחה של נגנים-ילידי וונציה, ואני לא אצילה.
שייקספיר. במילה אחת, את מפוטרת?
אמליה. במילה אחת, אני מחותנת. אני מקבלת סיוע זעום לילוד ממנו, אבל בעלי-הנגן סוחט
את כל כספיי ממני ומבזבז אותם בלי לחשוב על מחר.
שייקספיר. ומה את מבקשת משֹחקן חלש כמוני?
אמליה. משֹחקן – שום דבר. אבל למחזאי רציתי להציע עסקה.
שייקספיר. הלאה.
אמליה. אולי לך ידוע שגם אני כותבת מחזות ונחשבת למשוררת בחברה הגבוהה. לרוע המזל,
באנגליה אישה לא רשאית להיות פייטן או סופר, ולא הצלחתי לביים את מחזותיי בחצר.
שייקספיר. מה לגבי ההצעה, גבירתי? במה עצם העניין?
אמליה. אני מציעה לך כל המיומנות שלי בכתיבה. בעילום שם, כמובן.
שייקספיר. זאת הפתעה – באמת. שמעתי שיש לך יחסי ידידות עם כּרִיסטוֹפֵר מָּרלוֹ אשר
מחזאי הכי טוב בימינו. למה לא לשטף פעולה אתו?
אמליה. מרלו לא זקוק לעזרה שלי, כי הוא כבר משורר בלעדיי.
שייקספיר. יוצא שאני לא, לדעתך? לא משורר?
אמליה. בדיוק כך. אתה מספר סיפורים גאוני על הבמה, ואתה בעל הדמיון העשיר ביותר,
אולם משורר זה אני.
שייקספיר. נו, נניח. אך בשביל מה לי עזרה בכלל? איזה טעם לחלוק הכנסה עם מישהי?
אמליה. אני חושבת שאתם מעוניינים בצופים לא רק מאספסוף ופשוטי עם אלא גם מקרב
גבירים ואצילים. הבטוח אתה שתוכל לכתוב לאנשים תרבותיים משֹכילים ומעודנים? מהי
השֹכלתך?
שייקספיר. בית ספר לטיני בעיירה שלנו.
אמליה. מרלו בוגר אוניברסיטת קיימברידג', בין השאר. בינתיים אני התחנכתי באחוזה של
סּוּזָן בֵּרטִי רוזנת קֵנט, וגדלתי בעצם בחצר המלוכה. אני בקיאה בתחומים שונים של
מדעים ואוֹמנויות, שלא לדבר על ידע במספר שֹפות זרות. האם זה לא ייתרון בשבילך?
שייקספיר. ייתכן שבאיחוד כזה יש גרעין השֹכל הישר... ואני נשאר מחבר יחיד כמו קודם?
אמליה. אני צריכה כסף ולא בעיות. אישה שתרהיב עוז להיכנס לתיאטרון כמחזאית תהיה
מנודה מהכנסייה כמו כל אישה-שֹחקנית. בניגוד לי, פרסומך כמשורר יהיה מועיל לך
כמחזאי למשיכת הקהל. בתור התחלה, זממתי עסק אחד כדי להרוויח כסף על בטוח. רוזן
סאות'המפטון התפעל מהעיבוד האחרון שלך, נכון?
שייקספיר. תמשיכי.
אמליה. תנצל את ההזדמנות על מנת להגיש לרוזן הצעיר פואמה שלך עם הקדשה לו. בחוגים
של אצולה חצרונית, למשורר מגיע גמול נאה על הקדשה כזו.
שייקספיר. לא הייתי מסרב, אבל אורח החיים שלי לא מותיר לי זמן אפילו להפוגה קצרה.
כיוון שלעת עתה אין לי שום פואמה...
אמליה (שולפת מגילה של כתב היד). כבר יש, שייקספיר, יחד עם הקדשה. השם יהיה שלך
וחצי הזהב – שלי. הולך?
שייקספיר (קורא). "ונוס ואדוניס"? לא רע. אם הכל אכן יֵצֵא ברווח עם קלף מיקוח כזה,
אז אני אוּכל לצבור סכום דרוש למניה בתיאטרון ולהפוך לאחד מבעליו.
אמליה. שֹים לבך שהפואמה השנייה שלך בשלב השלמתה. כדאי לחשוב מתי להגיש אותה לרוזן
אחרי מלאכת המחשבת הראשונה.
שייקספיר. אמליה, את ממש מציאה! מה הנושֹא הפעם?
אמליה. שמה "אונס לוקרציה".
שייקספיר. כנראה, נכתבה על יסוד ניסיון אישי, הלא כן? הנקמה שלך לברון?
אמליה. כיצד היא קשורה לחיי? זאת יצירה מאת ויליאם שייקספיר. ובאשר לניסיון שלי יש
לציין שבהיותי בת שלוש עשֹרה נעשֹיתי לשגלונה של הברון שהיה בן כמעט שישים. טבעי
שקשה לי לשכוח חסדו דאז.
שייקספיר (הקורא את הטקסט). לעולם לא הייתי מוצא זמן בפעלתנות שלי כדי לכתוב כה
הרבה חרוזים ,מלבד זאת באוקטבות ובלי שום תשלום! דומני, בסגנון נשקפת נשיות ניכרת.
הגוונים שלה עשֹויים לתת לי אפשרויות נוספות במחזות.
אמליה. ויתנו. שכן אני חלק של כישרונך ולא מתיימרת להפרדת מחברות.
שייקספיר (הקורא). טוב, שכנעת אותי. היית צודקת שלא פנית אל מרלו והשלכת את יהבך
עליי.
אמליה. כריסטופר הוא ידיד מסוכן למדי. פעם היה בשירות החשאי של המלכה בספרד, ומאז
הוא סובר שהוא זכאי להביע כל דעתו בריש גלי, בפרט האתאיזם שלו. הוכיח שהברית החדשה
היא מיסטיפיקציה ספרותית, ובקרוב הוא עומד להוציא לאור מסכת בנושא זה. רק האשמה
באפיקורסות חסרה לי!
שייקספיר (הקורא). ללא ספק, מוטב להתרועע איתי. (לאמליה) "ונוס ואדוניס" שלך כתובה
כאילו עלינו. גבירה שחומה ובחור נועז בלתי מושֹכל – ממש ברבור ובז כצמד חמד.
אמליה. זה ניחוש מוזר, שייקספיר. לפי שם המשפחתי השני, אני "לַנייֵר", ובצרפתית
משמעו דווקא "בז".
שייקספיר. מכאן שאני ברבור? ברבור של איבון? בדיחה טובה, שותפה שלי! בקיצור, כרתנו
ברית? הלאה נלך ברתמה אחת?
אמליה. בעונג רב! אני שֹמחה שבאנו לידי הסכם. (מסתלקת.)
שייקספיר. גם אני שמח, אמליה! הלוואי ששיתוף פעולה כזה יישֹא פרי...
*
ברבייג', שוב בתפקיד "תיאטרון", יוצא קדימה אל עמוד הקריאה והופך דף בספר של חיי
שייקספיר.
תיאטרון (מקריא). ה-30 במאי 1593. בית המרזח של אֵלִינוֹר בּוּל בדפטפורד, ידוע
כמקום הפגישות של סוכני הממשלה. אלה שיושבים מאחורי השולחן הם כּרִיסטוֹפֵר
מָּרלוֹ, המחזאי המפורסם ביותר בזמן הזה, וגם ריצ'רד בֵּינז, אִּינגרָם פרִּיזֵר
וניקולס סקֵּרז, סוכנים של רמות שונות. הוא שיושב לבד זה רוברט פּוֹלִי, הסוכן של
המועצה המלכותית, ומרלו לא מכיר אותו. למותר לומר כי שייקספיר לא היה נוכח כאן
ועיניו לא יכלו לראות מה שיקרה עכשיו – אִילו שייקספיר ראה רק בעיניים.
בינז. בואו נשתה, מרלו, לחיי הצלחתנו!
מרלו. העיקר שתהיה לנו שתייה. (שותה.) כפי הנראה, התאספתם פה לא סתם ככה, אלא כדי
לשחר לטרף? לפי מיטב שיפוטי, אתם עסוקים ב"לכידת שפנים".
בינז. נכון, כיום שעת כושר ללכידת פתיים. בזמן מגפת דֶבֶר, הרבה כאלה נסים על נפשם
מלונדון.
פריזר. בשביל להיתפס במלכודת. למה לא לסבן אותם?
סקרז. גם אתה בבהלה מחמת המגפה, כריסטופר? או שמא היתה לך סיבה אחרת לברוח?
מרלו. רק חפץ אחד מפחיד אותי בחיי – סוסה בעלת שתי רגליים. היא עלולה לזרוק כל אחד
גבוה מדי.
בינז. האם אתה כה אשם עד שמגיע לך עמוד תלייה?
מרלו. מי ללא רבב בימינו?
סקרז. מעניין בגלל איזה רבב החלטת לחמוק מלונדון יחד עם הנותרים?
מרלו. סקרנות מקצועית כזאת ראויה לשבח, ניק, אבל אני לא אוהב מרגלים ומלשינים. יש
לי הרגל ישן להיות תמיד ברשות עצמי.
פריזר. מבלי להסביר התנהגות שלך?
מרלו. הייתי מייעץ לך, פריזר, לשנות את הטון. איני נוטה לסלוח למישהו על חוסר
אדיבות...
בינז. חה! נזכרתי בשמועה אחת משום מה... תגיד, כריס, התקרית הזו קרתה בממשות או זאת
בדיה?
מרלו. דַבֵּר במפורש במקום להפיץ שמועות שכבר עייפתי להפריך. בלונדון יש ריבוי
משמיצים עויינים שמוציאים דיבה עליי.
בינז. זה קשור למפיסטופלס במחזה שלך. אתה זוכר, אינגרם?
פריזר. לא. (בהדגשה) אפילו לא שמעתי כלום.
בינז. נוּ, יש אומרים שבזמן אחת ההצגות, כאשר דוקטור פַאוּסטוּס שלך מצהיר "שיתייצב
בפנינו מפיסטופלס הקרוא!", מפיסטופלס אכן הופיע...
סקרז. כמו בכל הצגה?
בינז. נכון, כרגיל. ובכן, ההצגה הולך כמו תמיד, כאילו בלי שום תקלה...
סקרז. מדוע "כאילו"?
בינז. מדוע? מפני שאחר כך, כאשר המחזה נגמר, פתאום מתברר ש...
סקרז. מה מתברר?
בינז. שיש בכל זה מוזרות בלתי מוסברת. היא בכך שאחרי ההצגה בא משרתו השיכור של
אָלָן ומודיע שאדונו חולה ולא מסוגל לשֹחק היום.
סקרז. חכה, חכה... הרי ההצגה כבר עברה...
בינז. כן, עברה.
סקרז. אז מי ביצע תפקיד מפיסטופלס?
בינז. זאת שאלה עיקרית – "מי". אך כאשר התחילו לחפשֹ את המבצע מאחורי הקלעים, לא
מצאו שם שום שֹחקן. ובאוויר כולם חשו בסירחון הגופרית...
(אתנחתא.)
מרלו. מעולם לא היה לך מוח בולט, בינז, אבל היום התעלית על עצמך. נבערות היא באמת
חטא יחיד!
פריזר (מאחורי גבו של מרלו). אין עשן בלי אש, מרלו...
מרלו. שמור על לשונך, פריזר...
פריזר. או מה?
מרלו. או אני אקפד אותה.
פריזר. אתה מאיים עליי? לא כדאי, כריס, לא כדאי להתנשֹא... (פתאום) תפסו אותו!
בינז וסקרז תופסים את מרלו, ופריזר שולף סכין מהנדן.
פריזר. נו, מרלו, כמו שאומרים בפתגם, "דַבֵּר אמת – ותבייש שֹטן"...
מרלו (בקול נמוך). אתם מגעילים יותר מישועיים ספרדיים...
פריזר. זהו, מרלו, כעת אין טעם להתחבט כמו אריה בכלוב. לוח המתיחה של מר
פוֹרטֵסקיוּ תשפיל את היהירות שלך ותכריח אותך להיות צנוע. ידידך טוֹם קִיד קלט
הטפה זאת בִּן רגע ומייד סיפר בכנות איך זממתם במחזותיכם לנאץ כתבי הקודש ולהשליך
שיקוצים על השלטון העליון שלנו...
מרלו. קנוניה, כמובן קנוניה... אין לוח מתיחה בלי קנוניה... כמה חבל שטום נספה.
(מפזם בהירהורים)
"הַאִם הוּא לֹא שֶלָך הָיָה?
חִזרִי לִהיוֹת לוֹ רַעֲיָה!"
(לעצמו) טוב, אנסה... מִכרע! (דוחף את השולחן ברגליים ונופל יחד עם הרוצחים שאוחזים
בו.)
קטטה סוערת. נשמעות החבטות הכבדות של מכות רצח. בתוך כל המהומה של הקטטה מישהו מניף
סכין – וברגע הנחתת המכה, שייקספיר פתאום מכסה את העין שלו בידיו עם צעקה קצרה.
פריזר. יש! ככה! (צועד הצידה, והצופים רואים גם בינז וסקרז שאוחזים בידי קורבנם
התלוי וגם הסכין התקוע בעין של מרלו.)
פולי (מעיף מבט מקצועי על שֹדה הקרב). לא רע, פריזר, די משוכנע. "כל יכול שיפד כלב
נובח על אנקול הנקם". בוא תסרוט לעצמך יד בפגיון, ומעתה זה ייחשב כהריגה בקטטת
שיכורים...
חושך פתאומי, ובאלומת אור שייקספיר מכסה את פניו בידיו.
*
רוזן. הלאה, שייקספיר, הלאה!
טרקלין קטן בארמון של הוד מעלתו. על יד האח, בכורסאות מוזהבות, בתנוחות מעודנות
התמקמו צעירים מגונדרים ומהורהרים שמחטטים בשיניהם בקיסמים מוזהבים ושולחים מבטים
מפעם לפעם לעלמות מקסימות שנהנות מצלילי ההרמוניה האלוהית.
שייקספיר (חוזר למציאות וממשיך לדקלם).
"אַת אֲשֵמָה בְּשוֹחַד וּגנֵיבָה,
אַת אֲשֵמָה בִּשבוּעַת שֶקֶר, רֶצַח,
אַת אֲשֵמָה בַּמַּעַל, תוֹעֵבָה –
גִילוּי הָעֲרָיוֹת שֶל זוּג עַז מֶצַח!
אַת שוּתָפָה בִּנטִייָתֵך לָנֶצַח
לְכָל הַחֲטָאִים: בָּך חֵטא מַמתִין
לְאִיש מִבְּרֵאשִית עַד יוֹם הַדִין!"
(סוגר את מגילת כתב היד ומשתחווה לקהל.)
רוזן. נהדר, שייקספיר! איפייון ההזדמנות מדוייק ומבריק!
ליידי ראשונה. אלוהי!
אציל ראשון. זה שווה ערך ליצירה האחרונה מאת אדמונד ספנסר! ורד ראוי להשוואה לורד!
ליידי שנייה. הו, שייקספיר העָרֵב לאוזן! דבש וחלב תחת לשונך!
ליידי שלישית. אוֹרפֶיאוּס! אוֹרפֶיאוּס!
שייקספיר (הקד קידות). רב תודות, גבירותיי ורבותיי, אני מודה לכם מעומק לבי...
הזוטה שלי לא ראויה לשבחים מפוארים כאלה...
רוזן. תרשה לבקיאים לחַוות דעה על ערך הפואמה שלך, ידידי...
שייקספיר. בטח, בטח, הוד מעלתך, אני כולי אוזן... הרי אני רק משורר, והשראה שלי היא
רק צירוף המקרים כעין מאורע מעציבה שקרתה ללוקרציה האצילה בעטיו של אנס נבזה...
רוזן. סבורני שהשראה בכלל לא עוזבת אותך.
שייקספיר. אלף תודות, הוד מעלתך! מי עוד מסוגל לחדור לנפש האומן כה עמוק!
ליידי שנייה. חדגוניות מעייפת עלמות צעירות, הנרי! בגלל עינוגי הפיוט, רגליי הקטנות
משוללות כל חדווה, ואתה חייב לפַצות אותן על הבלגה ממושכת...
רוזן. מה את בוחרת – לָה ווֹלטָה או חדר השינה שלי?
ליידי שנייה. ללא ספק, הייתי מעדיפה חלומות פז על יצוע, הנרי, אבל אני אוהבת
ניגודים. לכן – לה וולטה!
רוזן. אז תרשי לי להמתיק את שֹפתייך בנשיקה, סֵמִירָמִיס שלי...
צלילי המוסיקה של וירג'ינל ולאוטה – מנגינתו של ריקוד איטי. כל החברה הגבוהה הולכת
לאולם מצרני.
אציל ראשון. למרבה הצער, מיחושים כאלה הניתנים לריפוי רק על ידי סיבותיהם...
ליידי ראשונה. לגבר יש כל כך הרבה תחבולות כמו שיש מילים בפיו...
ליידי שנייה. אהבה לוהטת היא דומה לקדחת הרסנית. "טיפת אושר בים של עצב"...
ליידי שלישית (לאחד האצילים). ידוע שגפן צעיר נותן יין שופע, אבל גפן ישן נותן יין
חריף יותר...
רוזן (לשייקספיר). אל תשכח לסור לגזבר שלי, ידידי. פלוֹרִיוֹ תמסור לך ארנק עם כל
מה שמגיע לך על מלאכת מחשבת כזאת. אני מקווה שיספיקו לך כוחות להביא זהב זה
הביתה...
שייקספיר (המשתחווה לו). הנדיבות של הוד מעלתך היא באמת בלתי נדלית! רוחב ידך המחזק
את כוחותיי דומה לקרני השמש שמאירות אדמה שוממת ובלתי פורייה! ורק בזכותו אדמה זו
הופכת לעתים לגן שושנים ופרחים נפלאים צומחים עליה! יחד עם זאת, מתנות יקרות אלה
דומות לגשם שוטף שמשקה קרקע צחיחה בעיצומו של חום הקיץ ומפיח רוח חיים בטבע יגע!..
רוזן. די, די, חנפן! הקדשותיך לפואמות אכן מקסימות, והאומנות הפייוטית שלך מדברת
בעד עצמה... (יוצא.)
איש מסודר למראה ואירוניה מופיע מאחורי בליטת האח. שמו של האיש פרנסיס בייקון.
בייקון. אני רואה, כבר הסתגלת לגמרי בצמרת החברה, שייקספיר...
שייקספיר. סליחה, האם אנחנו מכירים?
בייקון. סר פרנסיס בייקון, לרשותך.
שייקספיר. נעים מאוד להכיר אותך, סר. נאומך האחרון בפרלמנט היה מרשים בהחלט!
"בהיסטוריה יש לשֹים לב שבין כל האומות אנגליים נוטים לא להיות משועבדים, מושפלים
וחייבים במס". נאום מצויין, סר!
בייקון. כן, כאלה זיקוקין דינור. בדרך כלל, אנחנו מאמינים במה שאנחנו מעדיפים, אף
על פי שאופן חשיבה כזה הוא די מפוקפק. וזיקוקי דינור לא תמיד מועילים בזמננו.
שייקספיר. האמת אינה יכולה להיות חסרת תועלת.
בייקון. דווקא לכן לא כדאי להשתמש באמת כל פעם.
שייקספיר. "לא ראוי ללב אצילי להפריך את המחשבות שלו – הוא רוצה לחשֹוף את עצמו
אפילו עד העומקים הפנימיים ביותר"...
בייקון. אני לא מאוד מעריך ציטטות, שייקספיר, גם אם מאת מִישֵל דֶה מוֹנטֵן. ועל
איזו אצילות אתה מדבר? להיות עצמך זה לא אומר שאתה צריך להציע את עצמך לכל עובר
אורח. אתה זוכר את מרלו?
שייקספיר. כמובן. אני בן גילו.
בייקון. מרלו היה משורר משכמו ומעלה, ולאיש דגול כזה היתה מגרעת יחידה – היה נוהג
לתת יותר מדי חירות לשֹכלו בלי להגביל חופש הדברנות שלו.
שייקספיר. אני מסכים ששתקנות מועילה תכופות, סר, אך היא עקרה.
בייקון. טעות נפוצה, שייקספיר. כל הסודות עשֹויים להיחשֹף למי שיכול לעבור עליהם
בשתיקה. חוץ מזה, יכולת להידום בזמן נכון מונעת מריבוי אי הבנות.
שייקספיר. מידידות למשל.
בייקון. ידידות היא נדירות גדולה בימינו. שכן אנשים שונים רודפים מטרות שונות. אני
מניח שאין צורך להסביר לך את מנגנון הפעולה הזה...
שייקספיר. נכון, שֹחקן חייב להתמצא בטבע אנושי.
בייקון. לא, שייקספיר, לא, כאן אתה לא שֹחקן – כאן אתה משורר! אם אתה מוזמן לארמון
הזה, תאמין לי, אתה כבר נמנה עם משוררים. תעקוב אחר מהלך האירועים – ועתיד מזהיר
שֹרוע לפניך!
שייקספיר. יכול להיות, סר, אבל מי יודע מה צופן העתיד. לפיכך אני ממשיך להתקדם בכל
הכיוונים במקביל. הרי אני אוּמן, ואני נאלץ מכורח נסיבות להיות מומחה בכמה מלאכות.
יש לי רק תיאטרון במקום אוקספורד.
בייקון. במילים אחרות, במה ציבורית תהיה זירת הפעולה היחידה שלך?
שייקספיר. במילים אחרות, קריירה של משורר מבריקה מדי לזהב, ואילו אני איש מעשֹי, אם
שֹמת לבך...
בייקון. אתה מוכן להתרצות מהיותך מחזאי של אחת הלהקות?
שייקספיר. אני גם אחד מבעלי המניות העיקריים הודות לשי הקודם של הוד מעלתו. כפרנסה
פיוט לא מתאים לי, סר, בינתיים מחזות הם כמו ממזרים – מאוד נעים לעשֹות אותם. בנוסף
לכך, יחד עם מרלו הלך לעולמו גם טום קיד, ואחר כך נפטרו עוד שני מחזאים נודעים.
עכשיו הבמה האנגלית בעצם פנויה...
בייקון. פנויה בשבילך? אכן כן, בכך יד הגורל שֹיחקה לטובת בר מזל כמוך. אתה אפוא
מהמר מושבע, שייקספיר...
שייקספיר. נכון, אני אוהב לרכוב על סוסות פראיות.
בייקון. אז אני מאחל לך תמיד להישאר באוּכף בתוך דהירה.
שייקספיר. בהכרח, סר. הכל בידינו לפי שעה.
בייקון. במידת מה, שייקספיר, במידת מה... (נעלם.)
*
ברבייג'-תיאטרון (מופיע ליד עמוד הקריאה). אחד הרחובות בלונדון! בדרך זורמים מי
שופכין עם ערימות אשפה. חולדות מתרוצצות בבוץ בלתי עביר, צחנה, צפיפות, המולה, צהלת
סוסים, ומדרכות העץ נמתחות לאורך הקירות. בקיצור, לפנינו עיר הבירה האמיתית, ובשנים
בלי רעב ומגפות דבר אוכלוסיית לונדון אפילו מגיעה עד מאתיים אלף תושבים. המדרכות
צרות, לכן הולכי רגל מעדיפים ללכת ליד הקיר. אין תמה שנסיבה זאת מולידה מריבות
פתאומיות.
גברתן בעל מבנה הגוף של הרקולס הולך לקראת שייקספיר. בקרוב יתברר שזה בנג'מין
ג'ונסון.
ג'ונסון (הדוחף את שייקספיר). הצידה! קיר לי!
שייקספיר. הֵי, בחור!
ג'ונסון. "הֵי"? אתה סיראי מִתמזה?
שייקספיר. כן, כעין מעבוראי. ושמי כארון. והנה נהר סטיקס לעזפנים.
ג'ונסון. זאת הערה שנונה להפליא. אם אתה חד לשון כל כך, בוא תשלוף חברך הקטן לראות
עד כמה הוא חד.
שייקספיר. הוא די חד לנקוב מגופת החבית של הֶיידֵלבֵּרג שממול או לפרוס קתָלִים מבן
תערובת של גלית וחזיר-בר מִתְסַלָיה או לקצוץ בשֹר בקר של מְנִינגטרִי כמוך
לקציצות!
ג'ונסון. מה שנקרא "אלוהים נתן טלפיים לחמור". בטרם אני אקצץ לך אוזניים...
שייקספיר. רסן זעמך, אדון רברבן! ג'נטלמנים אינם מזלזלים במוסכמות...
ג'ונסון. אני לא משתייך למעמד של ג'נטלמנים. ואני מצפצף על כל מוסכמות, גינונים
וכללים. שלוף חרבך, כי אני ממהר!
שייקספיר. זה חטא למות בחיפזון, אבל מילא, אני מוחל לך על חטא זה. תציג את עצמך כדי
שאני אדע למי להדליק נר למען מנוחת הנשמה מחר בוסטמינסטר.
ג'ונסון. אלוהים אדירים! שככה יהיה לי טוב אם תוכל לבעוט מחר! (שולף את חרבו.) היום
הצלחת להקציף את בן ג'ונסון עצמו!
שייקספיר. בן ג'ונסון? יופי! ויליאם שייקספיר לרשותך! (שולף את חרבו.) תַראה לי מהי
חמת הזעם שלך למעשֹה...
ג'ונסון. איך אמרת? "שייקספיר"?
שייקספיר. מה, אדון "לא ג'נטלמן", זה נשמע לוחמני מדי? לא חשבתי שיש לי שם מזרה
אימה, גם אם כשמי כן אני.
ג'ונסון. שייקספיר מהלהקה של ברבייג'?
שייקספיר. אתה משתנה כמו רוח אביבית, מר הרקולס ההססני...
ג'ונסון. אני במצב מביך, שייקספיר. והמצב מביך עד כדי כך שאני מעז להציע לך לצחוק
על סכסוך מגוחך שלנו, וכך לשֹים קץ לו.
שייקספיר. מה, אתה מוכן להתנצל בפניי?
ג'ונסון. מכל הלב. וגם לתת לך עצה טובה לא להתחיל ריבים כאלה ברחוב.
שייקספיר. עד עכשיו רק אני עצמי הייתי מסוכן לי בכל ריב.
ג'ונסון. שמע, שייקספיר, לא מזמן שירתי כחייל בצבא שלנו בהולנד. ושם שלחתי לעולם
הבא לוחם הכי טוב מצבא ספרדי.
שייקספיר. אתה מתכוון שזה אתה הגיבור האגדי ההוא? אני מסוקרן לדעת כיצד מצאת אותו
בין ספרדיים.
ג'ונסון. פשוט קראתי תיגר על כולם כמו הֶקטוֹר. דו קרב בפני שני צבאות זה הצגה
מרתקת, תסכים. כמעט שהתפגרתי שם משיעמום, בינתיים לי נחוצים זעזועים וחוויות עם
מבנה הגוף שלי, אחרת כל הדם בעורקים שלי יהפוך ליין שרי.
שייקספיר. אז במה אתה עסוק בלונדון? שמעתי שיש בן ג'ונסון אשר שֹחקן כמוני.
ג'ונסון. נכון, כיום אני שֹחקן. אני אפילו מנסה להתחרות אתך בכתיבת מחזות.
שייקספיר. מן הסתם, אתה משרת את מר הנסלו?
ג'ונסון. האם אני דומה למשרת? לא, לא, כל זה עדיין טיוטות ותרשימים...
שייקספיר. אם יש לך השֹכלה מספקת לכתוב מחזה הגון, תביא אותו לתיאטרון שלנו.
ג'ונסון. תודה על הזמנה. דרך אגב, אני בוגר בית ספר וסטמינסטר, ולמדתי אצל ויליאם
קֶמדֶן, ההיסטוריון המהולל ביותר באנגליה. איך לדעתך, זאת השֹכלה מספקת?
שייקספיר. די והותר לבמה. ובכן, אתה מחזאי.
ג'ונסון. רק לפרקים. בעיקר אני מחפשֹ הרפתקאות כמו קודם.
שייקספיר. ואתה מוצא אותן...
ג'ונסון. נכון, מעת לעת. "רומיאו ויוליה" שלך אחת מהן לדוגמה.
שייקספיר. הרפתקה כזו עולה שילינג אחד בלבד.
ג'ונסון. אם כך, אתה סוחר במחירי הפסד.
שייקספיר. אולי אתה יודע איזה מחיר אמיתי?
ג'ונסון. גם אתה יודע אותו.
שייקספיר. ומה המחיר לפי דעתך?
ג'ונסון. חיים, שייקספיר, חיים. אל נא תגחך כמו ציניקן – לעולם לא אאמין שאתה לא
משורר אחרי שראיתי את הסצנה המרגשת ההיא כאשר הם נפרדים בעלות השחר, רומיאו
והילדונת הנחמדה שלך. (מדקלם) "זֶה מְבַשֵֹר הַבּוֹקֶר – עֶפרוֹנִי, וְלֹא
זָמִיר..." דמעות שוב זולגות לי בגללך, שייקספיר! על מה להתווכח באומנות אמיתית? אם
אנחנו יוצרים, זאת אומרת שהמחיר הוא כל חיינו, האם זה לא כן? כל חיינו בלי שארית...
*
פילגש. ויליאם! תראה מה אני קניתי! (מראה לו מטפחת.)
ברבייג'-תיאטרון (ליד עמוד הקריאה). יריד בְּפִינסבֵּרִי! בעננים של עשן טבק נשמעים
צווחות חזירים ורעם תופים. בכל מקום ,בהתגודדות של הקונים, דוכנים מלאים וביתנים
קטנים עשֹויים מקרשים עם שלטים מעליהם, כגון ספל וחוטם החזיר, צרורות גפנים, שני
ראשי חמורים תחת הכותרת "אתה – שלישי!". רוכלים עם מגשים מהלכים בהמון של ימאים,
איכרים, פוחחים, יצאניות ושוליות עם חברותיהם. אלה שמתבלטים על הרקע הססגוני הזה הם
סוחרים נכבדים במגבעות עגולות –"פוריטנים", ובעלי אחוזות קרתניים – "ג'נטרי". פה
ושם אתם יכולים לראות את נוצותיהם של האצילים שבאו הנה להתבדר בקרב פשוטי העם...
כבר כשֹחקן, ברבייג' מצטרף לחבורה מורכבת מחברתו הצעירה, ויליאם קמפ והפילגש של
שייקספיר שהיתה נערה לפני כן וכעת הפכה לבחורה מקסימה.
חברה. איזה יופי, ריצ'רד!
ברבייג'. אל תתחנפי אליי לשווא, אני קמצן. (לשייקספיר) בקצרה, לדעתך, לא כדאי
להמשיך עם המחזה הזה?
שייקספיר. לדעתי, לא כדאי למשוך טיגריס בשֹפם. ידוע שרמזים על המלכה נגמרים רע
מאוד.
ברבייג'. אחרי הכל, אנחנו כבר "אנשי הלורד צ'מברליין" ולהקה הכי מועדפת על ידי
המלכה, ואילו בהצגה ישנה הדחת המלך...
שייקספיר. הכל הולך ללא סיבוכים, ודיינו. כאמור "כולם צריכים להיות שווים במדינה".
ברבייג'. ולמען האמת, המחזה כשלעצמו לא שֹיא השלמות...
שייקספיר. אתה משדל את עצמך כאילו אתה פִּיטֵר השיכור שמשדל את סוסו דוֹבִּין. אם
לא, אז לא. עליו השלום.
קמפ (לפילגש). תני לי את זה, חמודה... (קושר את המטפחת על ראשו ומייד הופך
לזקנה-סרסורית.) יאללה, רבותיי! הנה הסחורה שלי! (המצביע על הבחורות) מובן שהבשֹר
כבר לא טרי ומקולקל במקצת, יכול להיות, מה שנכון נכון... אבל בשידה אפילו מטבע זהב
עלול לעבוש!
בחורות (הקוטעות זו את זו). ויליאם! דיק! תסתכלו, תסתכלו עליו! הוא בדיוק כמו
הכלבתא ההיא בדוכן עם חזרזירים!
קמפ. בואו, בואו אליי, שובבים שלי! חִטפו חתיכות עסיסיות! אצלנו כולן חמות בשבילכם
– גם חזירה וגם בחורה!
פילגש (הצוחקת). וילי! וילי! אני אמות מצחוק!
קמפ.
אִם הִיא מֵּתָה, מָה אִתָה
אֶעֱשֶֹה שוּב בַּמִיטָה?
שייקספיר. אל תביא אותן לידי הפלה, ויל. הן ממש מתפוצצות מצחוק, שתי צחקניות אלה...
קמפ. סליחה, מה אמרת? דַבּרוּ בקול רם יותר, יפהפיים, כי אני קצת חירשת ועיוורת.
יתרה מזאת – גיבנת וצולעת בשתי רגליים.
ברבייג'. קמפ תמיד בתפקידו!
שייקספיר (לפילגש). נו, די, די, חתלתולונת... לכי תשתעשעי בקרבת מקום בזמן שגברים
דנים בעסקים שלהם.
פילגש. ומתי הוד מלכותך לא תהיה עסוק?
שייקספיר. קרוב לוודאי שבגן עדן.
פילגש. אני משתעממת בלעדיך...
שייקספיר. זה יהיה טוב עבורך להתגעגע לי קצת. בלאו הכי, אני ממלא את כל הגחמות שלך
בלי שאלות.
פילגש. כולן? ראיתי שֹמלה אחת שם, אתה אוהב כאלה...
שייקספיר. בזבזנית! (נותן לה כסף.) תקני כבר אותה, מסכנה...
פילגש. וילי! לוּ רק היית יודע כמה אני אוהבת אותך!
שייקספיר. אני יודע, נשמה שלי. לצערי. ואל תסתבכו בשום הרפתקה...
פילגש. לא נורא. לחתלתולונת שלך יש טפרים. (מראה לו פגיון סטילטו שהיא נושֹאת
איתה.) אחת שתיים שֹרטה – ומייד חמקה אחורה... (לחברתו של ברבייג') אצו רצו, אחותי!
קדימה!
חברה. קדימה, חתיכה! (שניהן נעלמות בתוך ההמון.)
קמפ (המסיר את המטפחת). "ואחרי שצלבו אותו ישבו לחלק את בגדיו"...
שייקספיר. היום פוצצתָ אחת הסצנות של דיק.
ברבייג'. למה לעזאזל התחלתָ לעשֹות פרצופים מאחורי גבי!
קמפ. הייתכן שזוטות כאלה היו יכולות למוטט ענק כזה?
שייקספיר. "זוטות" שלך מנפצות ראי כמו אבן – לרסיסים.
קמפ. מעניין אותי לדעת מה היה משתקף בראי שלך בלי זוטות שלי? תפוחים רקובים?
שייקספיר. על הבמה יש משמעות לכל דבר, קמפ. התיאטרון שלנו הוא כבר לא מופע ביריד.
ברבייג'. כמו כן, המשֹחק שלנו הוא לא העוויות בפונדק. מתי תבין לבסוף שחשובה לנו
הצגה בשלמותה?
קמפ. מה אתה שֹח! כמה חבל שבשונה מכם לי חשובים הצופים! הקהל רוצה לצחוק! משום כך
אני אגיש לו את כל המבוקש כמו רוכל ביריד! כן, כן, דווקא כמו רוכל! איכשהו נהייתם
צדיקים מדי למקצוע שֹחקן – זה הקטע! בקרוב כולכם תהפכו לנציגי הקהילה בכנסייה כמו
המינגס! איך זה אפשרי – שֹחקן בתפקיד נציג הקהילה בכנסייה? אולי יהיה כומר בכלל?
ברבייג'. לדעתך, מוטב לו להיות ליצן בכיכר?
שייקספיר. או משוטט עם אות צרוב על המצח?
קמפ. הקהל רוצה לעלוץ! לדעתכם המלאכה שלי גסה, אבל לדעתי היא מה שצריך! אני יודע
שכאשר אני יוצא במחול ומפזז בג'יג, הם מקדמים את פניי בתשואות! וברגע שאני עושֹה
להם אצבע משולשת, הצופים מתגלגלים מצחוק! ואם זה יהיה לא מספיק, אני אראה להם...
שייקספיר. תחת.
קמפ. כן, תחת! כן, אני אעשֹה כל מה שהם רוצים כדי להצחיק אותם! אחרת קפדנים אחרים
יבואו בעקבותיכם, והממשיכים שלכם יגרסו שגם אומנותכם גסה! ואחריהם יבוא עוד מישהו
ואחריו עוד ועוד – ואז תיאטרון יתנוון עד הטפת מוסר ודקלום! ככה! (פתאום מתחיל
לכרכר ונעלם בהמון בריקוד.)
ברבייג'. כל עוד שיש לנו בלהקה שני בדחנים כאלה, הקהל לעולם לא ישתעמם...
שייקספיר. הוא צודק, דיק, לעתים די קשה להתלוצץ. משום מה, לא רציתי שהם ימותו...
ברבייג'. על מי אתה מדבר?
שייקספיר. על ילדים אלה. נו, רומיאו, מרקוציו, ילדונת... הילדונת – בייחוד.
ברבייג'. אולם קיפדת את חייהם במיומנות מדהימה והפקת המון פעלולים ממותם. אתה ממית
את גיבוריך עם רבגוניות אינסופית, לכן אל תיקח כל מוות ללב.
שייקספיר. כאן לא אני הייתי רוצח, דיק, והם נהרגו לא על ידיי.
ברבייג'. סלח לי, ויל, איני רואה היגיון בזה...
שייקספיר. במותם יש היגיון, ריצ'רד, וזה היגיון ברזל. רק הם עצמם בלתי הגיוניים, רק
הם עצמם...
לפתע מופיע קמפ שדוהר על מקל עם ראש סוס, ושתי הבחורות הצוחקות רצות אחריו.
קמפ. יוהוהו! יוהוהו! עצור, סייח!
עַל הַבָּמָה, מוּתַז בְּבּוֹץ,
דָהַר אֲלֵיכֶם סוּס מֵרוֹץ!
יוהוהו! אל נא תגחך, סייח שלי, – הם סולדים מצחוק!
שייקספיר (צוחק). לך לכל הרוחות, פטפטן!
ברבייג' (מדקלם). " הרי לב קל הוא מאריך חיים!"
בחורות. ריצ'רד! ויל! שם בובנאי עם מוקיונים!
קמפ. הי, חתיכות, נשיר ביחד! (מתחיל לשיר ולרקוד)
זוּג אָהוּבִים יוֹצֵא תכוּפוֹת –
הֵי-הוֹ, הֵי-הוֹ, הֵי-נוֹ-נִי-נוֹ! –
לָשֹוּחַ בְּמֶרחָב שָֹדוֹת! –
הֵי-הוֹ, הֵי-הוֹ, הֵי-נוֹ-נִי-נוֹ!
(לכולם) בואו נעלוז, חכמים! בואו במקהלה!
כולם (שרים).
אָבִיב, אָבִיב! זמַן אַהֲבָה! –
הֵי-הוֹ, הֵי-הוֹ, הֵי-נוֹ-נִי-נוֹ! –
לְכָל זוּג – בְּשָעָה טוֹבָה! –
הֵי-הוֹ, הֵי-הוֹ, הֵי-נוֹ-נִי-נוֹ!
כולם רוקדים ביחד עם הקהל.
*
אמליה. שייקספיר! רצית לראות אותי?
שייקספיר. רציתי ומאוד שֹמח לראות. שוב הסתמנה לי סיבה להרחיב את שיתוף הפעולה שלנו
עוד קצת. הודות לך, כבר נעשֹיתי למומחה למציאות איטלקית, והרווחתי הון קטן על שלושה
מחזות אודות איטליה.
אמליה. למזלך, הקהל באנגליה אוהב אקזוטיקה.
שייקספיר. יתר על כן, כאשר נפגשת איתי, בלהקה שלנו הופיעו שני נערים חינניים
לתפקידי נשים, ויכולתי לכתוב במלוא עוצמתי.
אמליה. לדעתי, אתה לא כותב אחרת.
שייקספיר. במיוחד אם התגלמות של קסם פיוטי ואנינות טעם כמוך היתה לי תחת היד, תמיד
מוכנה להקנות לגיבורים והגיבורות שלי את כל המיומנות שלה איך להיות מעודנים בערגה
בלי תשוקה ולפלרטט עם הומור דק ללא עקיצות ארסיות.
אמליה. אני פשוט יודעת להתבונן בסביבה שלי, ואילו התחנחנות מסוימת מאוד נפוצה בקרב
אצולה היום. אבל אל תעזוב אותי בחושך, כי אני בוערת מסקרנות. תגיד לי מה הסיבה.
שייקספיר. הסיבה היא נושֹא יהודי. אני מתכוון לפרשת לוֹפֵּז, רופא המלכה.
אמליה. זאת פרשה ישנה למדי. לופז נתלה כמעט שלפני שנתיים.
שייקספיר. נכון, אבל הקהל עדיין זוכר אותו. אחרי שמר הנסלו חידש הצגות של "היהודי
ממלטה" מאת ידידך מרלו, הנוכל הזה התעשר מעל ומעבר.
אמליה. עד כמה שאני מבינה, החלטת לנצל את הנושֹא ולחבר מחזה ברוח הזמן?
שייקספיר. כבעלת פיקחות נדירה, מייד ניחשת לאן אני מכוון. אך שיילוק שלי יהיה דמות
קומית ולא טרגית.
אמליה. כבר יש לך רעיון העלילה?
שייקספיר. מובן שיש. פעם שמעתי סיפור אחד על מלווה בריבית אכזרי באיטליה, ועלה על
דעתי שהוא חייב להיות יהודי.
אמליה. אני יודע סיפור זה, ובו הוא איטלקי.
שייקספיר. לא משנה. העיקר שהוא דורש לשלם את החוב בליטרת בשֹר. אני המצאתי את התרת
העלילה, אבל אני זקוק לעזרתך בפרטים.
אמליה. אם מי בקי בעניין הלוואות משנינו זה אתה, שייקספיר. אומרים שאתה לא רק מלווה
בריבית בחשאי, אלא גם סוחר תבואה בפומבי ושלא מזמן קנית הבית הגדול ביותר בעיירה
שלך.
שייקספיר. אמת לאמיתה, אמליה! ועכשיו אני על הסף של קניית תואר האצולה לבן שלי.
אולם אני מחפשֹ פרטים אחרים. הרי את יודעת עברית?
אמליה. כן, בין היתר. ברם זאת שאלה בלתי זהירה באנגליה.
שייקספיר. בינינו לבין עצמנו, אין לי שום תועלת בהלשנה עלייך. ראשית, זה לא לטעמי,
שנית, לא שוחטים תרנגולת שמטילה ביצי זהב. אני בטוח שמחמת השאיפה לדעת אפילו העזת
לקרוא את המקרא, הלא כן?
אמליה. לעתים גילוי לב מריח כמו מדורה למכשפה, שייקספיר. עם זאת, אני חושבת שכפי
הנראה, גדלתי בחצר המלוכה דווקא בגלל הידענות הכמוסה שלי. למלכה לא היתה אף אשת
שֹיחה להתאמן בשֹפה העברית.
שייקספיר. המלכה כל כך משֹכילה?
אמליה. מעבר לכל דמיון. אבל נושֹא זה עוד יותר מסוכן. בואו נעבור למחזה כדי למנוע
כפירה. ובכן, מקום הפעולה יימצא, נומר, בוונציה.
שייקספיר. אז רציתי לשאול מייד – מה מגיע על פי חוק העיר ליהודי שניסה להתנקש בחייו
של נוצרי?
אמליה. מוות. וגם החרמת נכסיו.
שייקספיר. מעולה! ההתרה שלי מתאימה בדיוק! יתירו לשיילוק לחתוך ליטרת בשֹר, אך בלי
טיפת דם!
אמליה. אתה מסוגל להתחכם מעל לכל משפטנים, שייקספיר!
שייקספיר. אני אמור לעלות על מרלו, וזה מעשֹה לא כל כך קל. היהודי שלו היה מאוד
מרשים בנאומים נמלצים, לפיכך אני חייב ליצור ברנש מסקרן לא פחות. למשל, יש לו בת
והיא בורחת עם בחור נוצרי, אז תהיה לו עילה לנקמה והקהל יבין אותו. או נניח
שהַלוֹוֶה הוא עצמו מלווה בריבית בסתר, לנוכח איסור לעסוק במשלח יד זה לנוצרים.
והיריב חותר תחת שֹגשֹוגו של שיילוק באופן בלתי הוגן... בקיצור, התהווה צירוף
נסיבות משפיל עד כדי כך שהוא שֹונא כל האנושות ומאושר לתפוס הזדמנות פז לנקום באויב
אחד לכל הפחות.
אמליה. במקרה כזה, בת שלו עוזרת למצוא פתרון עם טיפת דם.
שייקספיר. נכון, היא מתחפשֹת ללבלר בבית המשפט, מפני שחבר שלה הוא מכירו של בעל
החוב! וכיוון שיש לנו בלהקה עוד נער לתפקיד בחורה, בראש התחבולה תהיה עלמה נוצרית
וחבר שלה יהיה ידיד הנפש של בעל החוב. זהו, אמליה, העלילה לי ברורה! נותר רק לכתוב
מחזה.
אמליה. בקלות הכתיבה אתה דומה למרלו, שייקספיר. גם הוא כתב "על התוף" מאחורי הקלעים
במהירות הקולמוס שהיתה שווה מעוף דמיונו.
שייקספיר. אבל היהודי שלנו צריך לשפוך את נפשו בשֹיא הפעולה. תחילה הקהל מרגיש חמלה
כלפיו ואחר כך צוהל לרגל העונש שלו. ומה לגביי ניסוח החוזה – איך זה מבחינת חוק
יהודי?
אמליה. זאת הפרת חוק. ליטרת בשֹר היתה תנאי הסכם ברומא העתיקה, ובמרוצת הזמן הפכה
למשל עם נמשל.
שייקספיר. טוב שהוא מפר כל החוקים, כי הצופים צריכים לחוש צדק במה שמתרחש. ויש לי
עוד בקשה קטנה לפני עבודתנו המשותפת. תוכלי לבטא לאלתר מה שצפוּן בתוך תוכו של בן
ארצך?
אמליה. אתה מדבר ברצינות, שייקספיר?
שייקספיר. בוודאי. מה מפריע לך? הרי זה יהיה רשע במחזה מאת ויליאם שייקספיר, ורשע
קומי בנוסף. יש לך סיכוי נדיר להביע כל ההשקפות שלך בלי שום חרדה ופחד. ידוע שעל
הבמה לרשע מותר לדבר כל מה שירצה.
אמליה. "כל מה שירצה" – פשוטו כמשמעו?
שייקספיר. כמובן! בבקשה, אמליה, תפתחי נאומו של שיילוק. אני אזכור את הכל, ואנו
נתקן אותו אם יהיה צורך. בואי, אני מאזין לך.
אמליה. אז אני אנסה. נו, בערך ככה... "אני יהודי. האם אין ליהודי עיניים? אין
ליהודי ידיים, קרביים, איברי גוף, חושים, רגשות, מאווים? הלא שֹבע יהודי מאותו
מזון, הלא פגוע באותו נשק, הלא כפוף לאותן מחלות ונרפא על ידי אותן תרופות, הלא
מחומם ומצונן באותו חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, האם אנחנו לא
מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, האם אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, האם
אנחנו לא מתים? ואם אתם עושֹים רע לנו, הלא ננקום בכם? אם אנחנו כמוכם בכל השאר, אז
אנחנו צריכים לדמות לכם גם בזה. כשיהודי עושֹה רע לנוצרי, מה תהיה ענווה נוצרית?
נקמה. כשנוצרי עושֹה רע ליהודי, מה צריך להיות סובלנותו לפי מופת נוצרי? נכון,
נקמה. נבזות שאתם מלמדים אותי אני אבצע, ולמרות שזה יהיה קשה, אני אעלה על ההוראות
שלכם..."
שייקספיר. נפלא. ממש נפלא, אמליה. בעצם, תפסת מהות האופי שלו. הוא מצדיק את עצמו על
ידי הדגמה של נבל מופתי, וזאת ליבת אישיותו. אני מציע לך לדון בכל סצנה של צביון
יהודי עם שיילוק. את מסכימה?
אמליה. בטח שכן. מי ממאן להשֹתכר במה שיש לו?
שייקספיר. בעזרתך אני אעשֹה יהודי שיהיה תאווה לעיניים! כל הצופים של לונדון יתקהלו
אצלנו, והקופה שלנו תהיה מלאה וגדושה! תמורת זה, אני אפילו אציין את מחברותך במחזה.
אמליה. הא כיצד תציין?
שייקספיר. שמו של חבר העלמה-יוזמת יהיה בסניו. בסופו של דבר, כל זה משֹחק, אמליה,
כמו סונטות שלך שכתובות לעצמך כביכול על ידיי.
אמליה. על ידי כך, אני תומכת במוניטין שלך כמשורר בחוג הנוצץ שלנו.
שייקספיר. נכון, תמיד יש לי מה לדקלם בארמונות. ועל מנת להמשיך את המשֹחק, אני עומד
לכתוב סונטות כאילו לך, כלומר ל"גברת כהה" לפי דברייך.
אמליה. מה, מחזאי רוצה להתמודד עם משורר? ניחא, אני אמשיך את המשֹחק גם כן. נראה מי
יהיה ויליאם שייקספיר אמיתי.
שייקספיר. ברצון! רק קחי בחשבון, "האני האחר שלי", שאני מוכשר במידה מספקת כדי
להשתלט על כל השפעות חדשות חיש מהר, ואני תופס כל תיחכום כהרף עין. אני אחכה לך מחר
בתיאטרון אחרי ההצגה.
אמליה. עד מחר, המסכה התיאטרלית שלי. עד המשך המשֹחק... (נעלמת.)
*
אן. ויליאם!
סטרטפורד שוב צפה בזכרונו של שייקספיר.
שייקספיר. מה קרה לו? איזו מחלה?
אן. לא ידוע. אבל המרפא שלנו אמר... הוא אמר ש... (בוכה.)
שייקספיר. די, די, אן, תפסיקי...
אן. הוא כל כך חיכה לך כל הזמן...
שייקספיר. לא יכולתי להיעדר מלונדון. אני הייתי עסוק.
אן. כן, היית עסוק כמו תמיד, עסוק בתיאטרון שלך!
שייקספיר. תיאטרון נתן לך כל מה שיש לנו, אן.
אן. ולקח אותך.
שייקספיר. לא, לא, אל תפצירי בי מחדש... תחפושֹת זו התבלתה מדי בכדי להטליא בלואים
כאלה.
אן. מדוע, ויליאם? עכשיו אנחנו די אמידים לבסוף...
שייקספיר. אבל עוד לא די עשירים. ובשביל מה אני כאן?
אן. אל תאמר ככה, ויליאם. אתה בעלי, בכל זאת...
שייקספיר. אני? לא, אן, לא אני, אלא מה שהיית רוצה לעשֹות ממני. אל תקווי, אני לא
אחזור אלייך – עד שלא אסיים עבודה בתיאטרון לפחות. איני יכול לדחוס את עצמי לאהבה
שלך...
אן. אני מבינה, ויל, גם אם אני טיפשה אנאלפביתית. משהו מחזיק אותך שם בלונדון. ומה?
או מי? היא?
שייקספיר. נכון, היא. תקווה.
אן. כן, שם תקווה, ואילו פה... פה... (שוב בוכה.)
שייקספיר. אל תקרעי לי תַ' לב, אן! איפה הוא?
אן. בחדר השינה. המרפא אמר שזאת מחלה חשוכת מרפא... אל רחום וחנון, שמע תפילותי!
תושיע אותו, אלוהים! תושיע אותו!.. (מתפללת ומתייפחת.)
שייקספיר נשאר לבדו ליד מיטתו של בנו.
שייקספיר. הי, חמודי, מה פתאום בא לך לחלות? זה אני, פרחח שלי, זה אבא שלך ,כבר
באתי אליך והבאתי משהו בשבילך... תביט הנה, חמוד, זה אני בכבודי ובעצמי... אני
מיהרתי, מאוד מיהרתי, תאמין לי, אבל שם היה עניין זה עם שלט אצולה משפחתי, והייתי
צריך ליישב אותו... תראה, כעת אתה בן אצולה, המלט! אתה שומע? גם סמל וגם נוצות יש
לך מעתה ואילך, הכל כראוי... נו, שובב, אל תצער אותנו, הרי אתה בן יחיד להוריך, אתה
יורש שלי, בנות הן לא אני עצמי... בשביל מי אז השתדלתי, אם אתה... אם בלעדיך... אם
בלי בני האהוב, בלי המלט שלי... בוא תנשום, ילדון, אל תפסיק לנשום... עוד שאיפה
ונשיפה, המלט, עוד שאיפה אחת! עכשיו אני אפתח חלונות לרווחה, חכה! תראה כמה הרבה
אור היום! תראה, זאטוט שלי, מבט אחד וזהו... ותנשום, תנשום, אני מבקש ממך... רק אל
תשתוק, רק אל תשתוק... עוד שאיפה, המלט... לא. לא, זה פשוט מדי. לא – לא – לא...
אלוהים!..
"טיוטות"
כאילו מהבזק של דמיונו, מופיעים שני חבריו-שֹחקנים: לובין בתפקיד שיילוק וקמפ
בתפקיד פלסטף.
שיילוק. כן, כן, כן... "אלוהים אדירים, זה לא נכון", "אל שדי, אתה לא צודק" ונאצה
כנגד "ריבונו של עולם" כתוספת... כן, כן, כן...
שייקספיר. שיילוק?
שיילוק. מונולוג טרגי, כן, כן... מליצי ומוצלח כרגיל... כגון "כל העולם הוא במה"
ועוד "לכל אחד יש תפקידו ותפקידי עצוב"... כן, כן, כן... זה מנופח ומסולסל, אבל
סגנון נשֹגב תמיד עושֹה רושם...
שייקספיר. מאיפה צצת, כילי? עזוב אותי!
שיילוק. בוא, בוא, תגיד שתמות מן היגון, תזעק לשמים בפתוס... בדקלום אתה בקיא
ידוע...
פלסטף. אל תאכל את עצמך, יקירי! הרי אתה עדיין חי, אתה חי למרות הכל! בית החזה שלך
שואף ונושף, לבך מכרכר כמו קבצן בחתונה, והמעיים שלך מנגנים שיר לכת בציפייה לסעודת
הבראה!
שייקספיר. בני מת, פלסטף. בני היחיד מת, תבין! עולם חשך בעדי!
שיילוק. עליו השלום. במקום להצטער על בנך לשווא, תחשב כמה מטבעות תוכל לחסוך בעתיד
בלי ריחיים על צווארך. כמו שאומרים, הכנסות קטנות ממלאות ארנק גדול.
פלסטף. בכל צער צק עוד גלון של יין שרי לבטן בנוסף על מכסה רגילה – ותחוש איך נשמתך
נפרדת מגופך באושר עילאי שאין לבטאו במילים!
שייקספיר. ברק פוגע בעץ הכי גבוה... הוא היה לי תקווה יחידה בחיים האלה!
שיילוק. ברור, ברור, אתה בייאוש שכל הרכוש שלך יישאר ללא השגחה הגונה אחרי מותו. זה
כל כך מובן לבעל הון עתק כמוך, אבל סמוך על ניסיוני – זה לא הדבר הנורא ביותר. סיוט
אמיתי הוא לחוות אבדת הממון.
פלסטף. הקוף המיובש הזה מעצבן אותי בקטנוניות כזאת! בינתיים, זה מאמץ שווא ועבודה
חסרת תועלת לנסות לִמרוט עצביו של סר ג'ון פלסטף דרך השמן שלו... חדל קיטורים,
חבוב! אין לך שום סיבה מהותית להתייפח! כך או כך, סוף כזה צפוי לכל בן תמותה...
שייקספיר. אבל מדוע? מדוע מוות בחר אותו? מדוע דווקא את הגוזל שלי?
פלסטף. אני מפקפק שהיית מסכים למות במקומו. תענה על שאלה זו לעצמך בכנות – ומייד
תבין כי איך שלא יהיה, הכל לטובה בעולם הכי טוב שלנו!
שיילוק. למה אתה לא קורע את בגדיך? למה אתה לא שֹם אפר על ראשך? למה אתה לא מכה על
החזה, לא מרעיד את האדמה בהתייפחות ולא פולט קללות השמימה? איפה חירוק שיניים ולבך
השבור, ליצן צבוע עם דמעות תנין? אתה אכן רשאי לבצע מלכים, שכן אתה המלך הורדוס
ותמיד מוכן כמוהו לשחוט עוד אלף-אלפיים נתיניך, רק שתוכל עצמך להתעכב לשבריר השנייה
בעולם שלך שמזמן פושט-רגל גמור! ולשם אלמוות אתה מסוגל בלי היסוסים לחתוך גרונו של
אל עליון!
שייקספיר. לא, שיילוק, לא, אל תגזים... אבל הייתי רוצה להשאיר משהו אחריי.
שיילוק. בילד שלך היית נשאר כמו שאתה קיים.
שייקספיר. לצערי, אני עצמי כלל לא מה שאני במהותי...
פלסטף. תישך לי אוזן! אם החלטת לחוד חידות, תמציא נא שטויות פשוטות יותר! אתה לא
אתה! אז מי? אולי אני?
שיילוק. או אולי אני?
שייקספיר. כן, ייתכן. ייתכן ששניכם. בתיאטרון אני אחר מאשר אני כשלעצמי...
שיילוק. יהי מבורך כל רווח שלא נגנב! כי בימינו זהב יוצר בן אדם.
שייקספיר. מכאן נובע שהוא אשר יוצר זהב, יוצר את עצמו?
שיילוק. סליחה, זאת מחשבה שלי, שייקספיר...
פלסטף. לכל הרוחות! להתחתן או להתאלמן – כל גורל בידי השמים! העיקר שבתופת כבר לא
תצליח עוד פעם לבתק בתולים של חביונת! אתה צריך להיות מפוכח בהשקפותיך, מותק!
"לָקוּם מוּקדָם זֹאת עוֹרמָה פּשוּטָה,
לִשתוֹת מוּקדָם זֶהוּ מַדָע!"
הכל עובר והכל יעבור, ואין מעשֹה יותר טיפשי מאשר געגועים למה שאי אפשר לקבל בחזרה!
שייקספיר. תבינו שאין לי זמן להביט לאחור!
שיילוק. כי רדיפת-בצע מדרבנת אותך.
פלסטף. כי גאות הים נושֹאת אותך! אתה דוהר על גב הנחשול ונפשך המאושרת צוהלת שאתה
חי! אתה עדיין חי, חי, חי! (שר ורוקד)
"לֹא מְשַנֶה לְמִי שֶחַי –
שָֹטָן יִיקַח אוֹ אָדוֹנַיי
וּמָה שָם לְאַחַר מִכֵּן,
הוּא עִם מָגֵן אוֹ עַל מָגֵן!"
שיילוק. לאביונות חיים דומים למוות. הידוע לך, מדוע אתה כל כך קשור לסטרטפורד שלך?
שייקספיר. אני שֹונא אותה.
שיילוק. "לא בלי זכות", שייקספיר, "לא בלי זכות" – הרי כך כתוב בשלט האצולה שלך
שרכשת לריק? אתה אפס בלי העיר הזו: בלי הקרקעות הקנויות שלך, בלי הנוצות האלה, בלי
כל התיבות המפורזלות הנעולות שמלאות מטבעות הזהב החבויים מעין רואה מתחת למיטה שלך!
בלי העושר הזה אתה לא שווה כלום, שייקספיר! אתה רק רש, רק פרוטה שחוקה...
שייקספיר. אתם צודקים, אני לא מכחיש, שניכם צודקים... אבל אני לא אעזוב תיאטרון.
שיילוק. עד שהוא יהיה פרה חולבת שלך.
פלסטף. עד שהוא יהיה חג ממשי שלך!
שייקספיר. עד שהוא יהיה אני עצמי...
*
בייקון. שייקספיר!
טירת וִינדזוֹר, אולם בארמון המלכותי אחרי ההצגה.
שייקספיר (המסיר איפור מפניו). נעים לראות אותך כאן, סר. מה אתה יכול לומר על הָרִי
ההולל שלנו?
בייקון. המחזה מעבר לכל השבחים. אבל אחד מן הדמויות בולט במיוחד בין כל הנותרים.
זה, כמובן, הזוללן השמן שלך, סר ג'ון פלסטף שהאפיל על כולם! הוא יחיד במינו ועלה על
כל הציפיות!
שייקספיר. אכן, קמפ היה במיטבו היום.
בייקון. דרך אגב, שייקספיר, אני ממליץ לך להזדרז. הוד מלכותה הביעה את רצונה להכיר
אותך. ואני אבקש להסתיר את הראי שלך, כי טבעיות אינה באופנה בחצר המלוכה. עבור הוד
מלכותה קיימים ראיים יותר אדיבים וקשובים מאשר זכוכית חסרת-לב.
שייקספיר. האומנם המלכה עצמה רוצה לראות אותי?
אליזבת. תסחב אותו הנה, פרנסיס! תסחב אותו בצווארון!
זקנה כחושה בפאה נוכרית ג'ינג'ית יושבת בכס המלכות. אלה שעומדים על יד המלכה הם סר
רוברט דבורוקס רוזן אֶסֶקס וסר ווָלטֵר רֶאלִי – שני מתחרים מבריקים שנאבקים על
חסדי הוד מלכותה. במרחק מה – סר הֶנרִי רוזן סאות'המפטון.
אליזבת. הרי אתה עצמך מלך, שייקספיר! אתה צריך להתנהג כיאות בנוכחות המלכה.
שייקספיר. חיינו שכובים לרגליה של הוד מלכותך...
אליזבת. פוי, שייקספיר! בלעדיך, יש לי מספיק מתרפסים! מה דעתך על כניעות כזאת,
פרנסיס?
בייקון. נטל של דאגות ארציות מכופף בן אדם ארצה, הוד מלכותך.
אליזבת. תראה, שייקספיר, מאיזה שועל ערמומי אני מבקשת עצה! אפילו אני עם כל השֹכל
והידענות שלי מתגמדת לעומת חוכמתו! מי יודע, ייתכן שדווקא מַקְיַאוֶולִי וספקן
מושבע כזה יהיה תהילת המלכות שלי בהיסטוריה...
בייקון. אני רק החזר האור של גדולתך, הוד מלכותך...
אסקס. אנו כולנו לא נחוס על חיינו למען התהילה של מלכת אנגליה! (בנימה אינטימית)
למען המלכה שלי...
אליזבת. אתם באמת לא חסים על אף אחד. סר וולטר, מה אתה שותק? למה אני לא שומעת את
קולו הרועם של המצביא המהולל?
ראלי. אני רגיל להוכיח את אהבתי על ידי מעשֹי גבורה.
אליזבת. יפה אמרת, סר וולטר! ואילו סר רוברט נוהג לגעור בי על פי רוב...
אסקס. הוד מלכותך! באמונה!
אליזבת. סר רוברט, הנימוסיות שלך דורשת שיפור!
אסקס. אבל הוד מלכותך! סהדי במרומים שאינני...
אליזבת. קנס, קנס, סר רוברט! שלם קנס כדי שלא תישֹא את שם ה' לשווא! נו, שייקספיר,
איך אני מרטתי את נוצותיו? מה אתה קודר, אפרוח שלי? הי! לא להעז להיעלב!
אסקס. הוד מלכותך! אל תנסי את סבלנותי! (פונה את גבו למלכה – למרות שזה אסור בהחלט
לפי כללי התנהגות בחצר המלוכה.)
אליזבת. מה? להמרות את רצוני? קבל במקום נשיקה! (מורידה לו סטירה.) תסתלק מפה ואל
תופיע לנגד עיניי עד שלא אסלח לך! (לשייקספיר) רוברט כזה רגזן לעתים... גם אתה, סר
וולטר, לֵך אחריו לבל ייפגע אף אחד מכם... עליי לרסן את השחצנות שלהם במקצת,
פרנסיס. אני מקווה שאתה לא מגנה אותי על גחמניות.
בייקון. בשום פנים ואופן, הוד מלכותך.
אליזבת. הם צריכים לדעת שאף אחד לא חסין תרעומת שלי. על מנת להחזיק להקת כלבים כזו
ברצועה, נדרשים לי יד חזקה ושוט טוב. אולי אני מפונקת מדי מבחינתך...
בייקון. אני לא יכול שלא לסגוד לראיית הנולד החכמה של הוד מלכותך שראויה אך ורק
להערצה.
אליזבת. אבל בלעדיי שוחרי ריב ומדון כאלה היו מתקוטטים זה עם זה בלי הרף! מלבד זאת,
אני רשאית להרשות לעצמי גחמות קטנות – אני אישה או לא?
בייקון. "חושֹך שבטו שֹונא בנו", הוד מלכותך.
אליזבת. אתה תמיד מצליח להצדיק אותי, פרנסיס... בואו ניגש לעניין, שייקספיר. פלסטף
שלך עורר לי תיאבון, ואני חושקת להשֹביע את הרעב שלי.
שייקספיר. איך להגיש אותו להוד מלכותך?
אליזבת. מה השאלה, שייקספיר! מי אם לא אתה, יודע מה הכי רצוי למין היפה...
שייקספיר. כל רצון של הוד מלכותך הוא חוק לכל נתין שלך.
אליזבת. תאלץ אותו להתאהב, שייקספיר! תאלץ שבר כלי זה להזיע מתשוקה ולחרחר תועבה על
אהבה – ואני מבטיחה לך שזאת תהיה הצלחה מסחררת! פרנסיס, על איזה זמן יחולו לנו
חגיגות בְּגרִינִיץ'?
בייקון. החגיגות נקבעו בדיוק בעוד שבועיים, הוד מלכותך.
אליזבת. יש לך די זמן ליצור מלאכת מחשבת, שייקספיר. רק שזה יהיה משובח למעשֹה וערב
לאוזן. כאן אצלי הצופים מחמירים ובררניים עד מאוד. ועכשיו לכו מכאן שניכם...
שייקספיר (הנסוג). האושר של נתינייך נשמר בידייך, הוד מלכותך...
בייקון. בוא, בוא, שייקספיר, לא כדאי להתמהמה...
אליזבת. הנרי! תביא לי סיר הלילה שלי, הנרי! (יוצאת.)
רוזן. כבוד רב לי, הוד מלכותך... (הולך אחריה עם סיר הלילה.)
בייקון ושייקספיר.
בייקון. כל שלטון עליון הוענק לנו בחסד עליון!
שייקספיר. נו, בא קצך, זוללן זקן! המגפיים של אזרחים מכובדים ירמסו את הכרס השמן
שלך! הוד מלכותה רוצה לטעום את פלסטף? מצויין! אני אבשל אותו עבורה! אני מוכן לערום
בפניה כל תכונותיו של בשׂרו שספוּג כוהל עד לשד העצמות! אני אציג לה את האביר
המרופט הזה במלוא הדרו, ואני נשבע שאוּכל לבדר אותה בתעלולים של נאד יין מחורר זה
שפולט הלצות מגונות! אני אנגן לה את ההמנון שלה על התוף המטונף הזה על ידי הפרסות
של גיבורינו היצוקים מארד!
בייקון. מאוד מביך לשסע את השתפכות הנפש הנלהבת שלך, אבל יש לי הצעה אחת בשבילך...
שייקספיר. אני עבדך הנאמן, סר.
בייקון. כבר שׂמתי לב לנאמנות שלך.
שייקספיר. מן הסתם, נולדתי לתפקיד פּרוֹטֶאוּס, סר.
בייקון. אכן כן. בעצם, בשביל מה שׂחקן צריך אילו פנים?
שייקספיר. אם זה לא פרצופון של נער לתפקידי עלמות, זה מיותר בהחלט, סר, ואפילו
מפריע לעשׂות קריירה מוצלחת.
בייקון. מתגבשת אצלי תחושה שאתה ברנש עוקצני מדי להיות מלחך פנכה, שייקספיר. רק
תזכור שלעתים על היתולים כאלה משלמים ביוקר...בקיצור, אני עומד להזמין לך ליצור
סיסמה לסר רוברט. בקרוב אני עורך טורניר באחוזה שלי...
שייקספיר. סלח לי, סר, באיזו אחוזה?
בייקון. טווִיקנהֵאם פרק. קיבלתי אותה כשי של סר רוברט. אילו היית יודע, שייקספיר,
עד כמה דגול איש מופת זה!
שייקספיר. מבחינתי, זה די מסוכן לכלול אותו במספר בעלי החסות...
בייקון. במספר הידידים, שייקספיר!
שייקספיר. כבר ככה?
בייקון. אתן לך עצה טובה, שייקספיר: תתרגל לשכוח. כל שאפתן אמיתי חייב להיות מנוסה
בשכחנות.
שייקספיר. אם מלכת אנגליה מקשיבה לעצות שלך, סר, איך אני יכול להתעלם מהן?
בייקון. זאת ועוד. אל תשלה את עצמך לגבי ערך כישרונותיך. אם אתה מתכוון להתרומם, אל
תתבייש בהשפלות. (מסתלק.)
שייקספיר (לבד). תודה, סר, תודה על הלקח. בתמצית, זה עיקרון כללי לא לבחול באמצעים,
ואי אפשר לשֹרוד בלי לנהוג על פי העיקרון הזה... למה תזמורת לא מנגנת? זוזו,
ג'נטלמנים! איפה הרעננות לשעבר? הרי אנחנו לא במסע הלוויה, נכון? בבקשה, גברתי, את
מוזמנת! אני מוחנף, תני לי יד ונתחיל לרקוד... אנא בלי עצבת ותוגה! שתהיה רק צהלה
ורינה! החג מתמשך! (רוקד)
בְּאֲסוֹנוֹת
נָשִיר לַמרוֹת
כָּל עֶצֶב וְצָרוֹת!
בואו נחגוג! שהמוסיקה תהיה רמה יותר! ועוד יותר ועוד!.. (בשׂיא שלה, המוסיקה
נפסקת.)
*
האכסדרה של קתדרלת סנט פול.
אביון (מפזם).
"אוֹי, ווִילִי, לִי צַרָה שִׂמלָה
שֶרְחָבָה הָיתָה!
וְסוֹמֶק הַפָּנִים דָהָה
שֶיֵש לִי מִלֵידָה..."
למען ישו, רבותיי הטובים... תנו נדבה למען ישו... תנו לי פרוטה אחת...
שייקספיר (זורק לו מטבע). תתפוס פרוטה שלך, מסכן.
אביון (מפזם).
הֲרֵי פִּיוּט
מֵת בּלִי כֵּנוּת...
"אַל תְייַחֵס לִי חֲשִיבוּת",
כמו אמר רוֹבִּין הוּד לחברו ג'ון. דומני שאני איבדתי כושר כתיבת שירה...
שייקספיר. אז המצב שלך יותר טוב מאשר שלי.
אביון. הם יודעים למען מה הם נלחמים, זאבים איריים אלה...
"דֶרֶך הָרִים וְעֲמָקִים
שוֹטַטתִי לְפָנִים,
בָּאֲגַמִים לְמַעֲנֵך
אָז שַטתִי, בַּזרָמִים..."
הם הרסו את הבית שלי, בזזו את האחוזה שלי, שׂרפו כל כתבי היד שלי...הם שֹרפו אותם
כליל, עד דאף אחרון... (שר)
"חַכִּי קצָת, רוֹזָלִין כֵּהָה,
בּלִי אֲנָחָה-בּכִייָה!
כּבָר בָּאוֹקיָינוֹס הַיָרוֹק
שָטָה הַאוֹנִיָיה!"
אני התרוששתי לגמרי, אני אביון, ואילו היא לא נתנה לי אף פָרטִינג. אני עני כמו
חולד בכנסייה ואני כבר לא אני...
שייקספיר. מי זאת "היא"?
אביון. היא, "מלכת הַפֵיוֹת".
שייקספיר. אליזבת?
אביון (שר).
"יָבִיאוּ לָך יֵינוֹת כּמָרִים
מִיֶקֶב ספָרַדִי
שֶבְּלִבֵּך יִיטעוּ תִקווָה,
הוֹ, רוֹזָלִין שֶלִי!"
בֶּטסִי, בטסי שלי, המלך שלך פושט יד!
שייקספיר. איזו הפתעה! אתה אדמונד ספנסר!
אביון. נכון, אדמונד ספנסר, "מלך המשוררים". אבל לא "משורר המלכים" – זו הבעיה.
בינתיים לא פושטים שני עורות מִשוֹר אחד...
שייקספיר. האם אתה לא מכיר אותי, ספנסר?
אביון. האם אתה עדיין מכיר את עצמך? אני – לא.
שייקספיר. אני ויליאם שייקספיר – תיזכר! מחזאי ומשורר.
אביון. אה, שייקספיר אשר מדיח מלכים מכיסאות המלכות... כן, אני נזכר בך. ברם זו לא
מבשׂרת טובה, שייקספיר, הדחה כזאת.
שייקספיר. איך יכולת לשכוח אותי, ספנסר! "מוזה דבשית", "טֵרֶנטִיוּס אנגלי" – כל זה
אמור עליי...
אביון. זה עוד יותר גרוע, עוד יותר... ככל שאתה מתנשׂא כן אתה בולט בין הנותרים.
לפי גדולתו מפלתו... (שר)
"נְהָר אֶרן יַאֲדִים מִדָם,
תִרעַד הָאֲדָמָה,
גִבעָה וְיַעַר יִתעַטפוּ
בָּאֵש הָאֲדוּמָה!"
במה הוא עסוק כעת, "התהילה שלנו", "גולת הכותרת של אבירות", "ענף פורח על עץ
האצולה" וכן הלאה?
שייקספיר. אם אתה מדבר על אסקס, הוא יפליג לאירלנד בהקדם.
אביון. שוב מסע חדש? הם יגדעו חוֹטֶר כזה גם כן, זכרו את דבריי.
שייקספיר. איך אני יכול לעזור לך, ספנסר?
אביון.
כְּאִילוּ יְדִידִים כּוּלָם,
רַק יְדִידוּת אֵין בָּעוֹלָם!
בטסי, בטסי שלי, מדוע אני קבצן אומלל? הֱיֵה שָׁלוֹם, סר, מצליחנים צריכים להתרחק
מאלה שטבועים... (שר)
"קרִיאָה קרָבִית וְרַעַם אֵש
יָעִירוּ סבַך בִּקעָה
לִפנֵי שֶתֵיעָלמִי לָעַד,
אוֹ, רוֹזָלִין כֵּהָה!"
אני לא אני! לא אני! (נעלם בחשיכה.)
*
מוסיקה רועשת של תזמורות קטנות, צעקות-שריקות הקהל, שאגות-נהימות החיות, געיות
הפרים, נביחת הכלבים המשוסים.
ברבייג' כ"תיאטרון" שוב מופיע ליד עמוד הקריאה עם ספר חייו של שייקספיר.
תיאטרון. גן פריזאי בלונדון! זירה לשיסוי חיות זו בזו! הו! שיסוי כלבים בפרים או
בדובים הוא בידור הכי אהוב על כל העירוניים! אפילו "המלכה הבתולה" שלנו נוהגת לחצות
את תֶמזָה בסירה כדי ליהנות מהצגה מרתקת כזאת. דווקא בזירות אלה התיאטרון האנגלי
היה נותן הופעות ראשונות...
רוזן סאות'המפטון ופילגש יושבים ביציע.
רוזן. רק תשמעי מה כתב לי גאון זה בסונטה חדשה! (מדקלם)
"רַק אַל תַרשֶה לְיָד הַחוֹרֶף הַבּלוּיָה
לִפגוֹם בְּקַיִץ טֶרֶם שֶיָפוּג!
בַּחֵן שֶלךָ תַמתִיק צלוּחִית פּנוּיָה
וְעַל אוֹצַר הַיוֹפִי שמוֹר בְּזוּג!"
שייקספיר. תתיר לי להמשיך, הוד מעלתך. (מדקלם)
"מִנֶשֶך זֶה הָרֶווַח לֹא אָסוּר –
בּוֹ אוֹשֶר מוֹעֳנָק לְאִיש אֲשֶר
פּוֹרֵעַ הַלוָואָה עַל פִּי הַפּוּר:
עַל הַכפָּלָה שֶלוֹ חוֹב מְבַשֵֹר!"
רוזן. מה תגידי על איחולים כאלה, אהובתי?
פילגש. הוא אכן מומחה גם כמשכונאי וגם בהגשמת הציווי של אל עליון "פרו ורבו".
משפחתו היא הוכחה לכך, כשם שהאמידות שלו.
רוזן. בניגוד לזנאי זה, אני זקוק למורה מנוסה... (נועץ מבט בה.)
פילגש. לא יכול להיות...
שייקספיר. טבעי שאני לא אדוניס עם קול קטיפתי כמוך, הוד מעלתך. שימו לב, עכשיו
יוציאו את סֶקֶרסוֹן.
פילגש. שוב יהיה דוב?
שייקספיר. ואיזה דוב! הכי ענקי מבין כל דובים בגן החיות המקומי!
רוזן. נו, בא יומי! אפסיד את כספיי לבטח! מפלצת זאת תגמור את כל הכלבים בו במקום!
שייקספיר. אל תדאג, הוד מעלתך. אני הימרתי על הדוב, נגדך, לכן בסך הכל אנחנו לא
מאבדים מאומה.
רוזן. אתה שאנן כמו הקומדיות שלך.
שייקספיר. כן, אני בר מזל – עוד לא נבגדתי עד עתה.
פילגש. כמה זמן אתה מתכנן להיעדר מאנגליה, סר הנרי?
רוזן. תני שֹפתייך, מקסימה שלי, כי לשאלה כזו נדרשת קצת מתיקות! (מנשק אותה.)
אלוהי! סבורני שאעזוב אותך לזמן קצר מאוד. אנחנו מסוגלים לפזר להקת הזאבים הזאת
במשך שבוע, ובכוונתי לדכא את המרד באירלנד לפני שתספיקי להתחיל להתגעגע לי.
שייקספיר. אבל שמעתי שמנהיג המורדים טָירוֹן מיומן בתכסיס השיסוי, לאמור הוא נועץ
את שיניו באף הפר ומחזיק אותו עד שכל הכנופיה תצטרף לכלב ראשי.
רוזן. את הפר כמו סר רוברט יהיה קשה להחזיק, שייקספיר... הננו סקרסון!
שאגת הדוב, נביחת הכלבים, שריקות הצופים. השיסוי התחיל.
פילגש. בואו, כלבים! טאלי-הו! טאלי-הו!
שייקספיר. איזו מכה! הי, חבוב, תשליך נבלה זאת למזבלה!
פילגש. הדוב שבר לו שדרה! איך הוא מיילל, בולדוג זה!
שייקספיר. מכה! עוד אחד! גמר אותו במחי יד!
פילגש. ומה, אתה לא חש חמלה כלפיהם?
שייקספיר. לא. אני הימרתי על הדוב.
נביחה ושאגה.
רוזן. טאלי-הו, בני כלבה! תפסו אותו! תפסו! איזו סטירת לחי!
שייקספיר. הרוג כמו כן.
פילגש. אתה אכזר.
שייקספיר. אני הימרתי על הדוב.
רוזן. רק תסתכלו, איך הוא משתולל!
שייקספיר. זה סקרסון, הוד מעלתך. הוא מעולם לא היה מנוצח בזירה.
רוזן. האומנם? (זורק ארנק לזירה) חטוף, בחור! שֹים עוד חמישה בולדוגים נגד סקרסון!
שייקספיר. זאת הפרת כללים, הוד מעלתך!
רוזן. היום אני אקבל זכייה, שייקספיר. כי כזה הוא הרצון שלי.
נביחה ושאגה.
פילגש. תפסו אותו! תפסו!
רוזן. דיאנה שלי... ארטמיס... הוא כבר שלנו...
פילגש. הם דוחקים אותו אל העמוד! הם מתנפלים עליו!
רוזן. תפסו אותו בגרון! תנשכו אותו! טאלי-הו!
פילגש. הוא נופל! תטרפו אותו! בגרון, בגרון! טאלי-הו!
רוזן. טאלי-הו! אני ניצחתי! רטשו אותו! תגמרו תַ' ענק! טאלי-הו!
שייקספיר. שוט! שוט לי! (תופס את השוט שזרקו לו ופתאום מדלג מעל המעקה לזירה.)
סקרסון! (מניף את השוט.)
שייקספיר שוב לבדו בריקות קפואה במתח. בדומיית מוות נשמעות רק מכות חזקות של צליפתו
ושריקות של פרגולו הזועם...
*
חלק שני
תיאטרון הגלוב בבוקר. שֹחקנים מתכנסים על הבמה הריקה.
ברבייג'. בוקר טוב, ג'ק. בוקר טוב, חוב.
המינגס. בוקר טוב, דיק.
ארמין. בוקר טוב, ויליאם. כאשר אני אדרש לך, אהיה מאחורי הקלעים. רציתי לנמנם קצת
לפני הסצנה שלי.
שייקספיר. דיק, בוא תתחיל מהמונולוג של בּרוּטוּס, ותמשיך עד קיסר. ותכינו סֵנָט
לסצנה הבאה...
ברבייג' (מדקלם מהספרון של תפקידו).
"כֵּלִים קַטלָנִיִים בְּמוֹעָצָה
עִם גְאוֹנוּת; וְטֶבַע הָאָדָם,
כְּמַמלָכָה קטָנָה, אֲזַי חוֹוֶה
טִיבוֹ שֶל מֶרֶד וְהִתקוֹמְמוּת..."
אדמונד שייקספיר (הנכנס). ויליאם, שם מישהו רוצה לראות אותך!
שייקספיר. זאת חוצפה, אחי. לא די שאתה מרשה לעצמך להופיע בתיאטרון כאשר בא לך,
אלא...
אדמונד. שם באו רוזן היפהפה שלך ועוד שלושה לורדים מיופייפים.
שייקספיר. למה פתאום הוללים אלה צצו השכם בבוקר? ג'ון, צא אליהם...
רוזן (הנכנס). אל תטריח את עצמך, המינגס, אני כבר כאן. בוקר טוב, ג'נטלמנים!
שֹחקנים. בוקר טוב, הוד מעלתך!
המינגס. איזו דאגה אילצה את הוד מעלתך לקום עם שחר?
רוזן. שעמום, המינגס, שעמום ושיממון. משהוד מלכותה פטרה אותנו מעניינים ממלכתיים,
לנו עם סר רוברט יש רק בעיה אחת – איך להרוג את הזמן.
המינגס. אז באת מוקדם, הוד מעלתך, כי בשֹר עדיין בתנור.
רוזן. תגיד לי, המינגס, באיזה מצב נמצא עכשיו מחזה אחד – על ריצ'רד המודח.
המינגס. ריצ'רד השני? קשה לומר, הוד מעלתך, מזמן לא הצגנו אותו. הוא כמעט שלא נתן
הכנסה.
רוזן. וכמה זמן יידרש לכם לשחזר אותו?
המינגס. לא שווה מאמץ, הוד מעלתך. יש לנו הצגות הרבה יותר מרתקות לענג אותך.
רוזן. לא מן הנמנע. אף על פי כן, אני מבקש מכם לבצע דווקא מחזה זה.
המינגס. אבל לאיזו מטרה?
רוזן. נדמה לי שאתה מאבד לא רק שמיעה, המינגס. אולי לא מספיק לך חשק שלי? (שולף
ארנק.) פה בארנק חמישה פאונדים בזהב. ועוד חמישה תקבלו ביום ההצגה – בשבע בפברואר.
המינגס. אתה יודע לשכנע, הוד מעלתך.
רוזן. אל נא תשכח, המינגס, – בשבע.
המינגס (בזהירות). ברצונך לראות ריצ'רד שלנו בשלמות?
רוזן. מובן מאליו.
המינגס. את הסצנה של הדחתו גם כן?
רוזן. זו סצנה הכי אהובה עליי.
המינגס. טוב, הבנתי. אנו נשקיע את כל המאמצים, הוד מעלתך.
רוזן. נתראה בהצגה, ידידי. כל טוב, ג'נטלמנים! בהצלחה, שייקספיר! (יוצא.)
שייקספיר. תיפח רוחך! (להמינגס) לדעתי, זה עסק די מפוקפק, ג'ון, כל הסיפור הזה עם
שחזור של ריצ'רד השני.
המינגס. בלי חטא אין חרטה. לדעתי, להפך, זאת עסקה מאוד רווחית – להפיק הכנסה כפולה
מגרוטאה ישנה.
ברבייג'. מי שלא מסתכן לא מצליח. אני לא קלפן כמו לובין, אבל למה לא להרוויח בגדול?
שייקספיר. ייתכן שאני שוגה, ובכל זאת, בתפקיד הסביבון אני מרגיש את עצמי בלתי
יציב...
המינגס. ידוע שיש לך דעה קדומה נגד הרוזן הצעיר. בעצם, פשוט התחשק לו להפיג שעמום
אחרי המפלה שלהם באירלנד. כיוון שרוזן אסקס משולל כל השפעתו בחצר המלוכה עקב
תבוסתם, כמו כן הרוזן שלך לא יכול לצפות להסברת פנים מהמלכה.
שייקספיר. גנדרן זה אוהב מדי לדוג שֶמֶך באגם זר. אילולא היה מיוחס כל כך, הייתי
שובר חכה של ממזר זה... ניחא, לא כדאי להתמרמר לשווא. אני מסכים, כסף הוא נימוק
משכנע ללא ספק. אם ריצ'רד אז ריצ'רד. דיק, תתחיל מחדש...
ברבייג'. איפה הקושרים נגד קיסר? תתכוננו!
שייקספיר. אדמונד, תשלם קנס על האיחור להמינגס. וקח בחשבון, אחי, ששֹחקן כלל לא
חייב להיות שתיין ורודף-שֹמלות. אתה מוכן, דיק?
ברבייג'. כמו תמיד. נא לשמור על השקט... (מדקלם מספרונו)
"נֶגֶד הָרוּחַ שֶל קֵיסָר מָרַדנוּ,
בּרַם בְּרוּחָם שֶל אֲנָשִים אֵין דָם..."
ככה, ויליאם? (מדקלם בפתוס) "בּרַם בְּרוּחָם שֶל אֲנָשִים אֵין דָם!"
שייקספיר. נכון, דיק, נכון. אין דם ברוח של בן אדם, אלא שטיפ-טיפה...
*
במיטת אפיריון גדולה – רוזן ופילגש. מנגינתו האירונית של חליל.
רוזן. את גורמת לי לחכות לך, נשמה שלי! אני אחוז תשוקה...
פילגש. המדורה צריכה להתלקח, הוד מעלתך...
ברבייג' שוב ניגש אל עמוד הקריאה.
ברבייג'. אף אחד לא יודע – כך זה התרחש במציאות או אחרת. אבל כך או אחרת זה התרחש,
ושייקספיר ראה את זה דווקא כך. (נעלם, המשאיר את שייקספיר לצפות במופע.)
רוזן. אל תקנטרי אותי, מפתה שלי! נפשי כבר מוצף בתאווה!
פילגש. האומנם הגוף שלי מגרה אותך עד כדי כך? אז ספק אם אני אצליח לצעוד בקצב של
תאוותנותך...
רוזן. אל תתחכמי, חמדת לבי! כמו שאמר אֶרַסמוּס מרוטרדם, אישה חכמה היא טיפשה
כפליים.
פילגש. אם השם קיפח את שֹכלנו, זה עשוי רק על מנת שלא נוּכל לְשַטוֹת בגברים יותר
מדי. דהיינו בפתיים שתמיד נשארים כסילים מְרוּמִים בגלל שֹכלם הגדול.
רוזן. יגעת ומצאת – זוהי החוכמה העליונה ביותר ששאבתי מן המקרא! יגעת ומצאת!
פילגש. בנדון, החוכמה העליונה שלך נוגעת בנושֹאים שפלים למדי.
רוזן. אני מזהיר אותי שכבר נמאס לי להמתין. אל תתגרי בגורל, אחרת אני אהיה מוכרח
לנקוט צעדים דרסטיים.
פילגש. קצת התבלבלת, הוד מעלתך, אתה כבר לא באירלנד! או תמורת דגלי האויב תיקח את
החצאיות שלי ותמורת שלל...
רוזן. אותך! (תופס אותה ומייד חש בחוד הלהב של פגיונה ליד גרונו.) ג'ורג' הקדוש!
פילגש. בלי אלימות, בבקשה. איפה אדיבותך המהוללת? לשושנה יש קוצים...
רוזן. ולהרקולס יש אַלָה! פקעה סבלנותי! (מתחיל להתלבש, המתנשף בזעם.)
פילגש (שרה).
לְאַהֲבָה קָרָאתִי "שִקרִית"; וְאֵיך הִסכִּים?
נָשִיר – עֲרָבָה, עֲרָבָה...
"הַרבֵּה נָשִים פִּיתִיתִי; תֵדעִי רִיבּוּי גבָרִים!"
נָשִיר – עֲרָבָה, עֲרָבָה...
לאן אתה עומד ללכת, אהובי?
רוזן. לרובע פִּיקט הֶאצ' לפרוצות! לפחות בבית זונות הן אוהבות תמורת כסף!
פילגש. אני לא אוהבת תמורת כסף, הוד מעלתך.
רוזן. את... את... את חלאה!
פילגש. כן, כן, הנרי... מה עוד?
רוזן. את נגישה כמו טבק!
פילגש. זה כבר משהו...
רוזן. היה צריך להלקות אותך כהוגן! פשוט להרביץ לך כמו פרוצה!
פילגש. אף איש לא יוּכל לקחת ממני יותר משאני ארצה לתת לו. אבל לוחמים אמיתיים
מסתערים על מבצרים. הם מסתערים ולא מפצירים בי לזרוק איזו עצם להם! (משליכה את
הפגיון הצידה.) באהבה אני פראית!
רוזן. אני אקשור אותך בשרשרת...
פילגש. בוא, בוא, כפיר שלי... את הטרף עוד לא לכוד... קדימה!
רוזן. אני אזלול אותך... אזלול אותך כולך... דם, דם, דם!.. (קורע את שֹמלתה.)
פילגש (החומקת ממנו). בוא הנה, כפיר! בוא אליי! אליי!..
*
צחוק רם של שייקספיר.
שייקספיר. זה לא רע, ילד שלי!
שייקספיר לבדו בחדרו בלונדון. נר נמס עומד על שולחנו, וסביב לו בכל מקום נראים דפים
מפוזרים וקולמוסים שבורים.
שייקספיר. "תתייחס לכל אחד בהתאם למה שהוא ראוי לו, ומי היה מתחמק מהצלפה?" החכמת
עוד יותר, המלט! נכון, בני, רק אווילים תמיד מרוצים מהשקפותיהם השגרתיות, אמת
ויציב...
בעל הבית ששמו מוֹנטִיז'וֹ פורץ לחדר בבהלה מוחלטת. הוא יצרן פאות, לכן הוא נושֹא
מלוא זרועותיו פאות נוכריות.
מונטיז'ו. תסגור חלונות! תסגור חלונות, סר!
שייקספיר. מה קרה, מונטיז'ו? במה אתה כל כך מזועזע?
מונטיז'ו. סטִיבֵן! איפה אתה, סטיבן, לעזאזל! תסגור חלונות במהירה! תסגור את כולם!
שייקספיר. שמע, מונטיז'ו, אולי תפסיק לצרוח פה?
מונטיז'ו. סליחה, סר, אלפי סליחות, סר, אבל אִילו היית בפריס בלילה ההוא...
שייקספיר. ומה? זיכרונות הנעורים המעיקים?
מונטיז'ו. דם, דם, סר, דם בכל מקום... נהר הסֶיין היה אדום מדם, וגופות צפו בו כמו
בולי עץ... הו, סר, בלילה ההוא אני הבנתי הרבה מאוד, הרבה מאוד...
שייקספיר. אתה מדבר על טבח ליל ברתולומאוס הקדוש?
מונטיז'ו. כן, סר, עליו, סר, כן, כן, דווקא עליו... חס וחלילה שתימצא כמוני בין
הפטיש והסדן, סר!
שייקספיר. תיקח את עצמך בידיים, מונטיז'ו! איזה אסון טבע אירע לך? מה, סדנה שלך
נשֹרפה? או הלקוחות מסרבים לשלם לך וספקי שֹערות למלאכה שלך לא אובים ללכת לעולם
הבא?
מונטיז'ו (מושיט דף נייר לו). קרא, סר. קרא מה שכתוב שם...
שייקספיר. משהו מעניין? (קורא) "רוזן אסקס, רוזן סאות'המפטון, רוזן רוּטלָנד, רוזן
בּרֵדפוֹרד וכולי..." "בשום אופן לא לתמוך במורדים..." "עונש מוות לכולם..."
והחותמת האישית של הוד מלכותה. ישנה אמרה עתיקה על כך, "חבית ריקה רועמת בקול
רם"...
מונטיז'ו. זה מרד, סר. מרד של לורדים. (מרחוק נשמע תיפוף.) הס, סר! למען השם, שקט!
הם הולכים...
התיפוף מתגבר בהדרגה, וקולה של צעדה כבדה וקצובה מתקרב אל דיורו של שייקספיר.
"טיוטות"
בייקון (המופיע).לפי עדותך, שייקספיר, אתה טוען שלא היית מעורה בזמם הזדוני הזה.
שייקספיר. אני מוכן לחזור על זה תחת שבועה. היינו מעורבים בביצוע הפשע לא במזיד.
בייקון. כאשר בעתיד נשקף גרדום, למעטים יש אומץ לב לשמור אמונים לבעלי חסות
לשעבר...
שייקספיר. תרשה לי להשיב לך הערה זו. אני לא מאשים את ידידיי בקנוניה נגד המדינה.
בייקון. ידוע לכול שתמיד הייתי מעמיד את טובת הכלל מעל ההעדפות האישיות. ואם היה
ברצונה של הוד מלכותה למנות אותי למלא את תפקידו של פרקליט המדינה למקרה יוצא דופן
כזה...
שייקספיר. מובן שהוד מלכותה לא תתאכזב באיש החסות שלה.
בייקון. בהחלט כן. כי אני מוכרח לנקוט עמדה קשיחה בקושיה הזאת ולשפוט ללא משֹוא
פנים ובלי לבטים ממושכים.
שייקספיר. מי יכול להטיל ספק בטוהר כוונותיו של סר פרנסיס בייקון? לא אני.
בייקון (מרוגז). מרד קרע את השרשרת, שייקספיר! מחרחרים מיוחסים הסיתו פשוטי עם
להתפרעות!
ברבייג' (המופיע בתפקידו של ברוטוס). "מרד"? לא ולא! ידינו נקיות, והן משתוקקות לדם
של עריץ!
שייקספיר. אתה מתבטא בסגנון מליצי מדי, ריצ'רד...
ברבייג'. עכשיו שמי "ברוטוס", ואני רומאי אמיתי.
בייקון. אני לא חושב שזה מוצא הכי נבון – להחליף עריץ אחד בריבוי רודנים.
ברוטוס. פחדן תמיד ימצא הצדקה לפחדנותו.
שייקספיר. ואילו משוגעים אינם מוּדעים לשיגעונות שלהם.
ברוטוס. כן, אתם ראויים לקיסר! כי קיסר הוא אתם עצמכם! כי הוא כל אחד מכם אשר הצליח
לטפס לפסגת השלטון! כי הוא התבונה המתרפסת והאפסות שלכם! חרב תגמול – חרב דמוקלס –
תלויה מעל לראשו של כל טירן, ורק אתם מעכבים אותה מנפילה, אתם – עם חולשותיכם
השפלות ולבבותיכם החלושים!
שייקספיר. שכן החרב תיפול גם על ראשינו.
בייקון. אבל הודות לחוכמה של הוד מלכותה, תודה לאל...
ברוטוס. "יבורכו מסכני הנפש" – זה עליכם עם גן האדן העלוב שלכם! מוות לעולם לא
תפחיד איש של כבוד!
שייקספיר. אתה מתחיל להכריז מליצות נדושות, אזרח רומי...
בייקון. מונח "כבוד" נשמע סתמי למדי...
ברוטוס. כבוד – למות למען החירות.
שייקספיר. ובכך לדון אותה לשיעבוד.
ברוטוס. אתם מומחים להפוך מושֹגים!
שייקספיר. קרה למילים אותו דבר כמו לכל העולם, ברוטוס, – הן נקועות ממשמעותן
הרגילה.
ברוטוס. הנה החרב שלי. הנה ליבי. והנה קיסר. הכל פשוט.
בייקון. פשוט למתאבדים. בינתיים קיים מוצא שלישי.
שייקספיר. להתרפס.
ברוטוס. לזחול על הגחון!
בייקון. אם זה צריך למשטר הגון, אני מסכים לוותר על גאוותי בשם החוק והסדר.
שייקספיר. השאלה היא בשם מי מחוקקים את החוק ומה מהווה הסדר שלכם.
ברוטוס. הממלכה שמתקיימת בשם הסדר עומדת על סף ההתמוטטות!
שייקספיר. מה שנכון נכון, ברוטוס! מדינה כזו מטה לנפול, וסדר כזה מקדים כאוס!
בייקון. ולהפך, שייקספיר. מכאוס נברא כל סדר! הטבע הגיוני ותכליתי בכל התופעות שלו,
ובהיסטוריה גם כן. לפיכך לא כדאי לדרבן את תהליך ההתפתחות הטבעי.
ברוטוס. חדל פטפוטי סרק! אני בוחר חרב.
שייקספיר. בברירה זאת אין טעם, ברוטוס...
ברוטוס. הטעם הוא בפעולה. אני בוחר חרב וקיסר. (נעלם.)
בייקון. על טעם וריח אין להתווכח, שייקספיר. בימינו, רבים משֹיגים כבוד בדרך
ביזיון.
שייקספיר. הניסוח מדויק כרגיל, סר פרנסיס.
בייקון. כל אחד ממנו גדול לפי דרכו, שייקספיר. ורק מידת הגדוּלה חשובה. (נעלם.)
שייקספיר. כל אחד גדול לפי דרכו ושפל כמו כל הנותרים. אכן יש גרעין של אמת בדבריך,
סר פרנסיס...
*
לחן שָלֵו וצובט לב. ה-24 בפברואר 1601. המלכה אליזבת מנגנת בוירג'ינל בחדר השינה
שלה.
במקביל – מקום הוצאה להורג בטאוור. על יד הגרדום – רוזן אסקס, סר וולטר ראלי, מפקד
הטאוור ותליין עם גרזן.
אסקס (למפקד). מסרת לה את הטבעת שלי?
מפקד. כן, עשֹיתי כדבריך, הוד מעלתך. הוד מלכותה ציוותה עליי להודיע להוד מעלתך
שאחרי העריפה היא מתכוונת לשמור את ראשך בתיבת תכשיטים מיוחדת.
אסקס. אהובה רגילה היתה מסתפקת בתלתל אחד, אבל הוד מלכותה, כמובן, דורשת את כל
הראש. (לתליין) מה אתה רועד, בחור? השם שלי כבר לא מעורר חלחלה באף אחד.
מפקד. על פי חוק, מקצוען לא רשאי להוציא להורג אישים כמוך, הוד מעלתך. היום הופעת
הבכורה שלו.
אסקס (לתליין). תלמד היטב, טירון, – אחר כך מיומנות כזאת תביא לך תועלת.
ראלי (מדקלם).
"כָּך, בְּמִשֹחָק, אָנוּ הוֹלכִים, בִּכדֵי לָמוּת
בּלִי לְשַֹחֵק דבַר-מָה, הַפַּעַם בִּרצִינוּת..."
אסקס. סר וולטר! תחסוך ממני את החרזנות שלך!
ראלי. בפעם הראשונה, אני נאלץ לסלוח לך על עזות המצח שלך, סר רוברט.
אסקס. הִילוֹ, הוֹ, הוֹ, בז שלי! עוף השמימה! אך מַסָד הוא עוד לא פסל, סר וולטר...
מפקד. אני מצטער, הוד מעלתך, אולם הגיע העת לעלות על הפיגום.
אסקס. רק שאלה אחת ברשותך. סר תוֹמָאס מוֹר נערף באותו אופן?
מפקד. בדיוק כמו שתיערף עכשיו, הוד מעלתך. בטאוור אצלנו ספירת הזמן משלו, ומאז כמעט
שלא היו שינויים פה. רק חידשנו את הסדן במקצת.
אסקס. תודה, אני גאה שאחזור על גורלו. (עולה על הפיגום, יורד על הברכיים ומניח את
ראשו על סדן העץ.) אתה יכול למלא תפקידך, חובבן שלי. אני מוכן.
תליין. אני מבקש בהכנעה שהוד מעלתך תמחל לי על עוונותיי...
אסקס. אמן. שתהיה ברכת האל עליך. הֱיֶה שלום, סר וולטר! ניפגש בעולם אחר. (שוב
לתליין) תנסה לכרות לי את הראש במכה אחת, ידיד. בוא הכה ללא מבוכה. (עוצם את
העיניים.) דרך צלחה, עם עזרת השם...
תליין (מניף את הגרזן). חַזֵק את ידי, אל מלא רחמים... הָ-ח! (מכה בגרזן בכל כוחו.)
התפרצות הצלילים של וירג'ינל. חושך.
שייקספיר. כעת הוד מלכותך מרוצה?
אליזבת (מרימה את פניה – מסכה לבנה באלומת אור). האם אתם לא יודעים מי אני? אני
המלך ריצ'רד...
*
שוב מוסיקה, אבל כרגע היא נשמעת מהבמה היכן מבוצע משֹחק-ביניים. ברבייג' בתלבושת של
המלט ושייקספיר בחדר האיפור בתיאטרון הגלוב.
ברבייג' (לוגם יין ממימייה קטנה). תראה, ויל, מזג האוויר סגרירי היום ושיניים
נוקשות מקור, ואילו הם עומדים שם ללא ניע, עומדים דומם תחת השלג, עומדים אלפיים –
כמו איש אחד! לא היתה לנו הצלחה כזאת אחרי שביימנו את "טִיטוּס אָנדרוֹנִיקוּס"
שלך!
שייקספיר. אכן, השתדלתם לעשֹות המחזות האלה דומים. לא אכפת לכם מהו – בידור מגונה
לאספסוף עם ערימות גופות, זוועות מסמרות שֹער ושלוליות דם מבית מטבחיים שבשכנות או
מחזה הכי טוב שלי...
ברבייג'. קשה להכחיש ש"המלט" שלך הוא מלאכת מחשבת, כי הוא האפיל לגמרי על "המלט"
מאת קודמך טום קיד ושוב משך את הקהל לתיאטרון. אבל תסכים שהעמסת עליו מונולוגים
יתירים. הרי אתה יודע טעם גס של בליינים אלה. הצופים בגלוב שלנו הם לא פרחחים
באוניברסיטה שמעריצים רטוריקה – הם רוצים שיהיו להט ותאוות נקם. בקיצור, הרבה
אבק-שֹריפה ושפיכות דמים וללא התפלספות מיותרת.
שייקספיר. לדעתי, הצלחתם להשֹביע את רצונם.
ברבייג'. תפסיק לרטון, ויל! גם כך במחזה יש מה לשֹחק! המלט שלך מתבלט מעל כל מה
שכתבת קודם...
שייקספיר. פרט ל"טיטוס אנדרוניקוס".
ברבייג'. תשכח טיטוס האומלל לבסוף! הוא עדיין מביא רווח לעתים, ומה אתה נטפל אליו?
לא חשוב איך אתה מצטדק, אם העובדה נשארת שדיבורי סרק לוקחים יותר מדי מקום במחזה...
שייקספיר. גם אני לוקח יותר מדי מקום בתיאטרון! יותר מדי מקום למלונה מקוללת זו!
ברבייג'. זה לא בניין, ויליאם, זה העולם. העולם שלך.
שייקספיר. נכון, נכון, זה ממש תבל! יש לך כאן גם שמיים עם כוכבים וגם שְאוֹל
לחוטאים! ובעוד דקות ספורות, אני ארד שמה להפחיד את הקהל ביללה של רוח המעונה מן
התופת. "המלט שלי! הו, בני המלט! אב ההרוג זועק אליך! תנקום את מותי, תנקום! נקמה,
נקמה, הו-הו-הו!" אני לא פזמונאי ביריד, בכל זאת...
ברבייג'. מה אתך, ויליאם? מתי הסתכסכנו בגלל מספר עשֹרות שורות? לפני כן, קיצרנו
מחזות שלך בלי שום מחאות...
שייקספיר. אל תרתום חמור ברתמה רקומה, דיק! המלט הוא לא מה שהיה לפני כן! הוא על
אידיאל, תבין! על האידיאל שלי!
ברבייג'. כאן רק תיאטרון מחליט מה יהיה על הבמה! לא אתה ולא אני אלא תיאטרון אחרי
ככלות הכל! בלעדיו אנו שנינו בעצם כלום: אתה רק ויל שייקספיר, חָרָש-קרתן
מוורקשייר, ואני רק דיק ברבייג', בנו של נגר. ולא יותר, ויל, לא יותר!
שייקספיר. אתה רוצה לומר שהמשֹחק על הבמה הוא חיינו והגורל שלנו?
ברבייג'. גורלות, ויל. ריבוי גורלות.
שייקספיר. אבל כל גורל אמור להסתיים במוות, ריצ'רד. במוות ובהיעלמות.
ברבייג'. גם אני חוויתי את מותו של אבי, ויל, ואחריו הייתי כמוך ברוח נכאים. אבוי,
כל בני תמותה הם עפר ואפר בסופו של דבר...
שייקספיר. ככל הנראה, אתה נכנס לתפקידך?
ברבייג' (מדקלם).
"אַף עַל פִּי שֶאֵינִי רַגזָן פָּזִיז,
יֵש בִּי גַם מַשֶהוּ דֵי מְסוּכָּן
לִגרוֹם לִתבוּנָתךָ לִפחוֹד..."
שייקספיר. הרמז די שקוף, הנסיך המלט – אבא שלך משתתק... אל תשֹים לב עליי, דיק, אני
פשוט שרוי במרה שחורה – זה אופנתי כיום.
ברבייג'. אי אפשר לחיות תמיד על סף התהום, ויליאם. בנצח אין שום חמימות לבן אדם.
שייקספיר. כמו כן, באומנות. חבל שלאומן אין ברירה. לֵך, דיק, בקרוב תהיה הופעתך.
ובאשר לי, אני צריך לחזור שאולה – דווקא שם מקום הולם לרוחות נודדים. "הו, מחריד!
הו, מחריד! הו, מחריד!.."
*
פילגש. ויליאם!
ושוב הם מוצאים את עצמם מחוץ לזמן במרחב אהבתנו.
שייקספיר. את מי אני רואה! חמדת ליבו של אדוניס המסכן! נו, מה המחיר של בתוליות
עכשיו?
פילגש. אני צריכה להסביר לך...
שייקספיר. מה? שהנרי המאוהב יכול להרים אותך רק בתוך סל נדבות שתלוי מחוץ לחלון של
תא הכלא? או שתא הכלא שלו בטאוור כלל לא דומה לחדר השינה המפואר בארמונו? איזו צרה!
(מדקלם)
כּבָר לֹא אִיתִי חָבֵר שוֹכֵב עַתָה –
יֵש מִישֶהִי אַחֶרֶת בַּמִיטָה!
פילגש. תרשה לי שתי מילים, ויל...
שייקספיר. "אני שלך", הלא כן? ואחרי גילוי אהבה כזה, אני אשתגע מאוֹשר וכמו
אוֹרלָנדוֹ המטורף אגלף את שמך על הדלתות של כל המסבאות בְּוָויטפרַיֵארס! חתולה
אוהבת דגים, אך לא רוצה להרטיב את הכפות? מעניין לדעת איך הוא מבלה את זמנו שם,
בבית הסוהר. ככל הנראה, הוא כבר מנהל רומן עם איזו כינה ושוב שטוף בזימה. הוא כזה
חשקן, עֶלֶם מצודד שלנו...
פילגש. הוא רוזן, מלבד זאת.
שייקספיר. מה את שֹחה! אנו נכנסנו לחברה הגבוהה! וכמה הבדלים מצאת בינינו – בין
רוזן לבין מלך הבמה?
פילגש. זה היה מעל כוחותיי – להחזיק מעמד בפני חיזוריו ולא להיכנע לו.
שייקספיר. למי יש כוח עמידה כדי לעמוד בפני תואר הרוזן!
פילגש. אנשים נוטים לייחס חסרונות משלהם לאחרים. אתה חושד ברוזן ביהירות שאופיינית
לעצמך.
שייקספיר. אני חושד? לא! חשד הוא עיוור שדוהר על סוס בלתי מרוסן, אבל הוא עוד לא
נתקל בקיר לנפול על הפנים המרוסקים!
פילגש. אולי אני אהבתי אותו. פשוט אהבתי בכל נפשי...
שייקספיר. עד כמה היא רכה, האהבה שלך! פעם אחת נשארה בלי השקאה – ומייד קמלה! מה,
נדרש גשם לגינה?
פילגש. אתה שובר את ליבי כאשר אתה שובר את קשרי האהבה שלנו...
שייקספיר. לדעתך, אנחנו עדיין משהו אחד? כנראה, החיבה שלך כבר נרקבה במידת מה, מפני
שאני לא מרגיש אותה.
פילגש. הייתי חייבת להיות אסירת תודה על מה שעשֹית עבורי...
שייקספיר. זה מרגש עד כדי כך שאני מוכן לתלות את עצמי על הבירית שלך בשל כנות כזאת!
סלח לי, יקירי, וקח ליבי כמשכון! לשון של חנוונים! אפילו באהבה שוב ושוב "משכון",
"עירבון", "ערובות" ו"שטרות מֶכֶר"! נו, סחורה שלי, באיזה מצב את נמצאת אחרי שימוש?
מתברר שאני סוחר חלש: הייתי בודק עמידות הבד בחריצות כה רבה, עד שהתלבושת נקרעה.
פילגש. מן הסתם, זה תענוג לך לייסר אותי...
שייקספיר. האומנם כואב לך? אם כן, את יכולה לסבול בניגוד לי, כי בתוכי כל הרגשות
כאילו משותקים. את הטובה ביותר בין היצירות שלי, חתלתולונת, אבל את אכסניה לכולם,
את שֹדה הקהילה, את תעלה מלאת בוץ, ואין לי שום סיכוי לעשֹות אותך מחדש! הרי ידעתי
על הניאוף שלך הרבה יותר משאת מנחשת, לרבות בגידותייך עוד לפני הרוזן. לצערי, אני
לא ציניקן דִיוֹגֶנֶס, ואני לא מסוגל להיות מאושר בלי חשקים! בעצם, הייתי סולח לך
על הכל, גם אם סלחנות לא משתייכת לתכונות שלי...
פילגש. ידעת – והתפייסת עם פריצות כזאת... אתה אוהב אותי, ויליאם, אוהב כמו קודם.
שייקספיר. את צודקת, קדשה שלי, אני אכן אוהב אותך. הגורל שפט אותי לאהוב אותך, ואין
לי מנוס מאהבה זו...
פילגש. אז תיקח את זה, ויל. (מושיטה לו את הפגיון שלה.) תיקח את העוקץ שלי.
שייקספיר. בשביל מה?
פילגש. לשחוט אותי. אני לא אוּכל להשתנות, לעולם לא אוכל. לרוחי לחיות מהתחלה כל
פעם, תמיד מהתחלה.
שייקספיר. את כמוני, ילדונת שלי.
פילגש. אתה רוצה אהבה? הנה האהבה – בנפשי. כן, היא בזבל עד המותניים, אבל זאת אהבה.
האהבה שלי לפחות. אם יש לך חשק – קח אותה. ולא – הכה. הכה ישירות בלב. שכן אין לי
שום אהבה אחרת.
שייקספיר. את כמו מצריים, קלֵיאוֹפַּטרָה התאוותנית שלי. את מוליכה אותי לתוך
המדבר, ואני הולך אחרייך לשם – לאינסופיות הלוהטת של חול טובעני...
פילגש. ילד, ילד שלי, ילד דמיונאי... אני אשֹרוף אותך...
שייקספיר. מצריים...
*
ג'ונסון. רִיבוֹ! נמר לא יכול לשנות את הכתמים שלו!
בית מרזח הברבור מלא המולה ועשן הטבק. החבורה המונהגת על ידי בן ג'ונסון נכנסת
פנימה ברעש.
שייקספיר. אנא בלי משלים ופתגמים, בן!
ג'וֹן פלֶצֵ'ר. ג'ונסון תמיד לוחץ על יריבו – או בכרס או בלמדנות שלו!
ג'ונסון. ריבו! תביא לנו תריסר בקבוקי יין קנרי וצלופחים עם שמיר! ושהיין יהיה בלי
סיד! (לשייקספיר) הבינוניות מסוגלת להרבות נדושוּת קטנונית בלבד, כגון ג'ון
הֶייווּד. כל יום הוא ממלא שני דפים לפחות בשרבוט שלו, והוא כבר הציף את כל
התיאטרונים במוצריו, אבל מיהו? חרזן לרוכלים ושוליות! אפילו מאה אלף גרגירי חול
מלוטשים לא מהווים אגרטל בדולח!
דרייטון. סביר להניח שהמומחה הראשי שלנו יביע את דעתו, נכון?
שייקספיר. דעתי היא רק אחת מריבוי דעות.
פלצ'ר. זו הסיבה העיקרית שאנו להוטים לשמוע אותה.
שייקספיר. זה לא סוד כמוס, ברם יש לי מקום לדעות אחרות גם כן.
ג'ונסון. בוא, בוא, תפריד את החיטה מהמוץ!
שייקספיר. מי אינו צודק בעולם הזה? דעה היא חד-ממדית מדי להנצחה.
ג'ונסון. ככה הוא נחלץ מכל מלכודת! במקום לחַוות דעה, הלביש עלינו מסכת אודות דעות!
פלצ'ר. דווקא בכך מתגלה כישרון, ג'ונסון! "טאלנט" כמו שזה נקרא מימי קדם.
ג'ונסון. ג'ון, תכשיט שלי! טאלנט היה פשוט מטיל-כסף גדול. לכן גם אם יש לך טאלנט,
עוד לא ידוע באיזו צורה מטיל זה ייווצק בלי תבנית מסוימת.
שייקספיר. כל התבניות קיימות כבר מזמן, בן.
ג'ונסון. תמצית, שייקספיר, תמצית!
שייקספיר. ברצונך לקבל מסקנה לאלתר?
ג'ונסון. כן, די ללכת סחור סחור עם תשובות השתמטות!
שייקספיר. טוב, קַבֵּל. בחריגתה, הרגילות בלתי רגילה במהות הטבע שלה. בעצם, חריגות
היא טֵלֶסקוֹפּ של גלילאו גליליי...
ג'ונסון. או ראי מעוות! נשבר לנו מִפָּנאוֹפּטִיקוֹנִים שונים! צופים רוצים לראות
את עצמם על הבמה! את עצמם כמות שהם! עם כל פרשות והבלים שלהם!
דרייטון. אז אתה מזדהה עם הֶייווּד, והוא כשרוני למעשֹה.
ג'ונסון. רק בכך שהוא לא קופץ מעל הראש.
פלצ'ר. חסר לחמור שֹכל, אך מאידך גיסא, הוא מצטיין בהתחסדות.
ג'ונסון. מובן שהוא אפס לעומתך, ג'ון האמיץ שלי. הוא לא החניך כה נאמן למורה כמוך
ולא מוקיר מפלצות אתו.
שייקספיר. זה בגלל שכיום מפלצות כאלה נוטות לִרבות כמו כבשֹות.
ג'ונסון. אתה מְרַצֶה את ההמון! כמו סירונית מדיחה, אתה מצודד את לבבותיהם באגדות
המרתקות שלך, והם מאזינים פעורי-פה לסיפוריך... ואחרי כן, הם שוב הולכים להתמכר
לזללנות, לניאוף ולשכרות!
שייקספיר. אני פִּיגמַלִיוֹן, בן. אני יוצר פסלי ההזיה שלי לבמה, ואילו אלָה זאת,
כמו אפרודיטה, נענית לתפילותיי ומעוררת אותם לחיים.
ג'ונסון. אולם לא למותר לציין שכל יצירי הדמיון שלך מפוסלים בצלמו ובדמותו של
יוצרם. אין חולק כי הטבע בלי אומנות שווה כקליפת השום, אבל שורשי האומנות תמיד
בטבע.
שייקספיר. אנו עצמנו גם חלק מהטבע, בן.
ג'ונסון. לְמה אתה חותר? מה עוד אתה רוצה להשֹיג מלבד תשואות סוערות?
פלצ'ר. פלא.
שייקספיר. קורה שעגלון תולה צרור של שחת לפני אף של פרד עקשן, וסרבן זה דוהר קדימה
למטרה שלו. אל תשכח שאנשים הולכים לתיאטרון לא להקשיב לדרשות.
דרייטון. בן עשֹה טעות כאשר בחר בנתיב של משורר ולא נִהיָה בישוף.
ג'ונסון. נכון, מייקל, בישוף! ותיאטרון הוא משפט שלי! כל אימת שאני משקיף על העולם,
אני מושיט יד לקורנס! (מדקלם בפתוס)
"אֵין לְכִידוּת, הַכֹּל רַק בְּנִפרָד,
הַכֹּל הֶיצֵעַ, יָד רוֹחֶצֶת יָד;
נָסִיך, נָתִין, אָב, בֵּן – הֵם הַּיינוּ הָך;
כָּל אִיש סָבוּר שֶהוּא יָחִיד נִשלַח
לִהיוֹת כְּפֶנִיקס וּשֶלֹא נוֹלַד
אַחֵר כּמוֹתוֹ בָּאֱנוֹשוּת לָעַד!"
הייתי תולה את ג'ון דאן על הפרת הקצב, אבל הוא קלע בול! צריך להרוס עולם שכזה!
להרוס אותו ולבנות את הכל מחדש!
שייקספיר. לבנות על פי הדוגמה של בניית מחזותיך – לבנה אחר לבנה?
ג'ונסון. נכון, אני משתייך לגילדה של בנאים! ואני מתגאה במוצא שלי הרבה יותר מאשר
אתה מתפאר בנוצות הקנויות שלך!
שייקספיר. יכול להיות. על אף זאת, אני בטוח בדבר אחד – אני זה אני. ואין לי שום
הכרח להוכיח את העובדה הזו במובאות מִצִיצֵרוֹ או להביא נימוקים מן המטאפיזיקה של
אריסטו.
ג'ונסון. בשונה ממך, אני בקי בעתיקות.
שייקספיר. כמו חברך המרושש, ג'וֹרג' צַ'פּמֶן, אשר תירגם לנו הוֹמֵרוּס משום-מה,
וכמו כן העמיס על עצמו משֹא של למדנות כזאת. מחמת זה, כמו כן, העולם שלו התמוטט על
ראשו. אתה ממש שמשון, בן, כי כל העוצמה שלך גורמת לך נזק. כבר הרסת את כל עמודי
התווך ביקום שלך, וקברת גם כל השֹכל וכישרונך וגם כל התיאוריות ועצמך תחת הפלפול
שלך!
ג'ונסון. די, די! אני פוחד מדגדוג!
שייקספיר. אתה מִידאָס המלך, בן! כל מגע שלך הופך אפילו מזון לזהב בלתי אכיל,
והעושר שלך רק עושֹה אותך עני יותר ויותר!
ג'ונסון. תרחם עליי, שייקספיר!
פלצ'ר. עוד יצאת בזול, ג'ונסון!
דרייטון. אל תיכנע לו, בן! תהדוף התקפה ותשיב אש!
ג'ונסון. טוב, אנסה לעשֹות מכרע. למשל – "רק עָמָל שאינו יודע לאות ראוי לחיי נצח!"
שייקספיר. אני הרוג, בן, הרוג בו במקום. ממימרה כזאת נובע שהמחזות שלי ימותו יחד
איתי. וספק אם יימצא מישהו שיצטער עליהם, אלא שבנותיי המטומטמות יֵלדוּ לי יורש.
ג'ונסון. אתה דוגמה מופתית של צביעות פוריטנית, ויל. הלווית את כל האוצרות שלך על
מנת להתהלך לבוש בלואים ולהתחזות לאביון בציפייה לריבית! רק לאזרח הראשון של
סטרטפורד יש כושר המצאה מספיק לעלילה צובטת לב כזו!
שייקספיר. ואיך הוא יכול להתמודד עם הידען הראשון של אנגליה בספרות לטינית! אני
שֹחקן, בן. אני פשוט שֹחקן בינוני שהשֹיג הצלחה יחסית בקומדיה שלך. כלומר ליצן...
ג'ונסון. ברדס וגלימה עוד לה הופכים בן אדם לנזיר. אתה משורר, שייקספיר, ומשורר
בחסד עליון. אתה אוהב להפריז בדמיון העשיר שלך דווקא משום שאתה משורר. כהוזה אמיתי
אתה מרחף אי שם בשחקים, ואילו דמויותיך מתייסרות עלי אדמות, בעולם המטורף שלנו, כמו
המלט ביש מזל...
שייקספיר. אני בכל אחת מהן, בן. לעתים הן אפילו גדולות מדי בשבילי.
ג'ונסון. אומן צריך לעמוד על הקרקע, שייקספיר. הוא צריך לשלוט בגיבוריו ולהשגיח על
הפנטזיות שלו מלמעלה.
שייקספיר. הם לא פנטזיות, בן. כולם, כמובן, תמיד מיועדים ללהקה שלי ולקהל שלנו, אבל
אני הופך להם תוך כדי כתיבה, מכיוון שבלי לחיות את חייהם אי אפשר ליצור אשליה של
חיים על הבמה. לכן אני לא רשאי לצוות עליהם איך הם חייבים להתנהג.
ג'ונסון. מתוכם לעולם לא תראה מה העיקר בהם. בינתיים אומנות היא בהירות. בהירות
ראשית כל.
שייקספיר. עין לא רואה אותה עצמה, בן.
ג'ונסון. לא הייתי מפריך את הגישה שלך, חרף חילוקי הדעות המזעריים בינינו, אבל...
(מבחין במישהו בין מבקריו של בית המרזח.) סליחה, חכה רגע...
פלצ'ר. תביט שמה, דרייטון. זה ג'וֹן מָרסטוֹן שהשליך שיקוצים על ג'ונסון בפרסה שלו.
מאז בן נוטר טינה עליו, ועכשיו בוודאות תהיה שערורייה גדולה...
ג'ונסון. אה, מרסטון! הננו בר הפלוגתא שלי סוף סוף! בואו נמשיך את המשֹחק שלנו...
שייקספיר. תהיה נבון, בן...
ג'ונסון. תסתכל, ויל. אתה רואה אות "ט" שצרובה על האגודל שלי?
פלצ'ר. "עץ טַייבֵּרן"? זאת אומרת שהיית נידון לתלייה?
ג'ונסון. נכון, עמדו לתלות אותי לייבוש.
דרייטון. זה לא היה מזיק לך, אגב.
פלצ'ר. ומה הסיבה?
ג'ונסון. דו-קרב עם העמית שלי גַבּרִיאֵל. ינוח בשלום על משכבו...
שייקספיר. לא, בן, אני לא מסכים לאבד איש-שֹיחה אדיב כל כך...
ג'ונסון. אל תשדל אותי להיות עוד יותר אדיב. אני מבטיח לך שהפעם לא יהיה שום
דו-קרב. את הילדים אני מחנך בשבט. (הולך למרסטון, המפזם)
"מָתַי יִהיֶה לִי זֶנֶק
בּלִי עֲנִיבַת הַחֶנֶק?"
(נוגע בכתפו של מרסטון) הנני, יקירי...
מרסטון. גם אתה כאן, ג'ונסון? אני סרתי הנה לרגע ללגום כוסית בחברת ידידיי...
ג'ונסון. כמות כבשֹות לא חשובה לזאב.
מרסטון. עזוב, ג'ונסון! רק רציתי לחטוף משהו בבית מרזח – והנה הפתעה נעימה...
ג'ונסון. אוּכל להמר כי תחטוף ממני.
מרסטון. אני מזהיר אותך שאני אגיש תלונה לבית משפט... (תוחב את היד לחיקו.)
ג'ונסון. מה, כבשֹה מאיימת עליי? לא יאומן!
מרסטון. אל תיגע בי!
ג'ונסון. על פי כל הכללים, לפני קריאת תיגר אני מחוייב לבסס אותו במספר סיבות וגם
לקחת בחשבון את ההסדר, סעיפים שונים וכדומה... הואיל וכך, תקבל. (נותן לו סטירת
לחי.)
מרסטון. זה עלבון! (מנסה לשלוף אקדח מחיקו.)
ג'ונסון. מתברר שאתה חמוש! (תולש את האקדח מידיו.) איזה קלגס מסוכן אתה! (משליך
אותו מבית המרזח.) הידד, ג'ק! מי עוד? אין ביניכם כבשֹה נועזת כמוהו או כבשֹ מחוצף?
אין? מצויין! אז הפולמוס מוּצה, ג'נטלמנים. ריבו! תביא עוד יין! בשתייה אני מוכן
לנצח כל אחד מכם וכל החבורה בנוסף!
שייקספיר (הצוחק). בן! לא ביססת את התיגר!
ג'ונסון. מייקל, אתה יכול להתנחם! מחר תלמיד זה יזחל לנשק שוט!
שייקספיר. בן, האתגר מתקבל!
פלצ'ר. מה, ג'ונסון, אתה שוב מציע מרוץ סוסים בשטח מבותר?
דרייטון. "מִרדָף אחרי אווזי בר"?
ג'ונסון. אחרי אווזי בר עם תפוחי עץ! תרים כוס, שייקספיר! את התריסר הראשון אני
אשתה לכבודך!
שייקספיר. הולך. מזוג ונתחיל!..
משוגע – טום מבֶּדלאָם.
טום. קוקו! קוקו!
שייקספיר. מה יש, טיפשון?
טום. בוא הנה, חבוב... הנה, הנה... קוקו!
שייקספיר. מה, אתה רוצה להודיע שהעולם נעשֹה דומה לְבֶּדלאָם? גם בלעדיך ידוע לי
שאני דר בבית משוגעים.
טום. היא כיסתה מראות בווילונות – חשבה לרמות זמן...
שייקספיר. תנצור את לשונך, טיפשון. לקירות יש אוזניים.
טום. אך זמן התגנב מאחורי הווילון, ופתאום איך קפץ החוצה – קוקו! בֶּטסִי שלי, בא
זמן, בטסי!
שייקספיר. על מה אתה מפטפט, טיפשון? תסביר!
טום. אך זמן ארב לה בַּמַראָה – ואיך הגיח מבבואה! ובלע אותה בבת אחת עם הכתר.
כנראה הארגז היפה ההוא קטן מדי בשבילה אחרי אנגליה...
שייקספיר. המלכה אליזבת?
טום. כן, כן, מלכה, בובה בארגז... פרחה למעלה... (מדקלם)
"מִי טִיפֵּש בֶּאֱמֶת?
עֶפרוֹנִי אֲשֶר מֵת!"
קוקו! קוקו! קוקו!..
דומייה ממושכת.
*
אמליה. שייקספיר, אני פה! נפגשנו לבסוף!
שייקספיר. למה נעדרת זמן כה רב, אמליה?
אמליה. בשל העבודה של בעלי בחו''ל. בקושי הספקתי לצפות ב"המלט" שלך.
שייקספיר. זה היה לפני כשלוש שנים.
אמליה. אולם אני זוכרת את הממצא ההוא עם המלכה-אם. כאשר היא מעמידה פנים שהיא לא
רואה את הרוח של בעלה, כל הצופים מתאבנים בנשימה עצורה, שכן כל הנותרים רואים
ושומעים אותו חוץ ממנה. ברור כשמש כי הם שותפים במאבק להישֹרדות של בנם-הנסיך,
ומכאן שדווקא המלכה העלתה את הרוח מגיהינום ושלא אחרת מאשר המלכה קראה לְהוֹרַצִיוֹ
בזמן להגנה על החניך שלו אחרי הכתרת קלַאוּדִיוּס הרוצח. אילולא לורד-מחנך זה עם
הקצינים שלו בארמון, הנסיך היה נהרג, מאחר ששני חצרנים זקנים שיכלו להגן עליו מפני
מוות אקראי עד אז נשלחו מדנמרק עם שליחות על ידי המלך החדש. קשה לדמיין איך רעיון
כזה עלה על דעתך – לבנות עלילת המחזה על נחיצות אמהית לשכנע את הבן בכך שהוא נמצא
בסכנת נפשות, כאשר המלט לא לוקח על אמון אפילו את העדות של רוח אביו!
שייקספיר. עוד יותר קשה היה לי לתת לצופים להבין על מה העלילה מתבססת. פרשת מָרלוֹ
מראה לנו כי מסוכן מאוד לבצע מעשֹי כישוף על הבמה, ואסור היה למלכה שלי להעלות רוחו
של המלך המנוח באוב ברבים. אגב, עליי להודות לך, אמליה, על מה שתרמת להצלחה של נסיך
דנמרק. ראשית, בלעדייך לא הייתי יודע שום דבר על טירת אֶלסִינוֹר...
אמליה. זו פשוט יד המקרה. לפטרונית שלי יש אח שהיה שגריר בדנמרק.
שייקספיר. שנית, בלי טווח הידע שלך הנסיך האגדי לא היה משֹכיל במידה כזאת.
אמליה. הבטחתי לעזור לך, אף כי ביצירתך עזרה שלי מיותרת.
שייקספיר. אבל היא היתה מועילה מאוד ביוליוס קיסר ועוד תהיה מועילה לי בעתיד.
אמליה. אתה שוב עומד לכתוב על רומא עתיקה?
שייקספיר. אם כבר אני שֹיחקתי בהצגת המחזה סֵיאָנוּס של בן ג'ונסון שנכשלה לפני
מגפת הדבר האחרונה, למה לא להמשיך באותה רוח? יש לומר שבזמן שעבר לא איבדת כלום,
מפני שאחרי "המלט", במשך כמעט שנה כל התיאטרונים היו סגורים בגלל דֶבֶר בלונדון.
נאלצנו לעזוב את הבירה ולצאת כנהוג למסע הופעות ברחבי הארץ. כעת צריך למלא את
הַחָסֵר.
אמליה. מן הסתם, יש לך איזו תכנית?
שייקספיר. בוודאי. כיוון שהמלך ג'יימס הקשיח החוק נגד מעשֹי כישוף ומכשפות, קודם כל
כדאי לכתוב מחזה של צביון סקוטי. במקביל יש לי עוד שני רעיונות לטרגדיות, ועכשיו
אני כותב אחת משניהן. עם כל זה, הקהל מת על רומא ואיטליה אחרת, לכן טוב מאוד שהופעת
באנגליה.
אמליה. אתה בחיפושֹי עלילה איטלקית?
שייקספיר. מה, כבר מצאתי אותה?
אמליה. כן, נזכרתי במשהו, ואין טעם לדחות סיכוי להשֹתכר. לא הייתי מסרבת להירתם
לעבודה על אותם תנאים.
שייקספיר. מובן מאליו, אמליה. ההשתתפות שלך תאיץ את העבודה. לך יהיה מותר אפילו לתת
לגיבורה את שמך.
אמליה. לא לגיבורה אלא לאשת-הסוד שלה. אי אפשר להמציא שם יותר הולם לגיבורה מאשר
דֶסדֶמוֹנָה.
שייקספיר. זאת טרגדיה, הלא כן?
אמליה. בהחלט! טרגדיה על אוֹתֶלוֹ המורי מוונציה.
שייקספיר. שוב וונציה שלך? נהדר! אני מקווה שיש בה רשע?
אמליה. בטח שיש גם רשע, והוא המניע העיקרי.
שייקספיר. ומה יקרה בטרגדיה?
אמליה. יחד עם הרשע, המורי ירצח את אשתו הצעירה – מפאת בגידה שהיא לא ביצעה.
שייקספיר. לא!
אמליה. מה "לא"?
שייקספיר. המורי ירצח אותה לבדו! ויהרוג את עצמו כאשר הכל יתברר. וימות בדמעות.
אמליה. איני מתנגדת. מצידי הייתי מציע שאמיליה תהיה אשתו של יָאגוֹ הרשע, מסכים?
שייקספיר. בואו נלך לדון בעלילה בבית החדש שלי בלונדון.
אמליה. אני רואה, העסקים שלך הולכים טוב. הבית די מרווח?
שייקספיר. בו יש מספיק מקום לנו, אמליה, כי הוא בית דירות גדול ולא בקתה של יוגב.
אמליה. מאוד מרשים.
שייקספיר. ובכן, זה יהיה מחזה על קנאה. כמדומני, היית יכולה להתבטא בנושֹא כזה גם
כן. מה תגידי על אפשרות זו?
אמליה. זאת תהיה דמות שלך, שייקספיר, לא אני.
שייקספיר. מה טוב. אז אני מחכה לביטוי הרגשות שלך.
אמליה. זה יהיה קרוב לוודאי ביטוי העמדה. אכן, מדוע לא לנצל הזדמנות?
שייקספיר. את מוזמנת, אמיליה. אני כולי אוזן.
אמליה. אבל זה אלתור.
שייקספיר. אני אַגִיהַּ אותו אחר כך.
אמליה. יפה. הננה אמיליה שלך... (מדקלמת)
"סבוּרַּנִי שֶהַבַּעַל שֶל אִישָה
אָשֵם בְּנִיאוּפֶיהָ; הוּא, נֹאמַר,
מַזנִיחַ אֶת חוֹבוֹת הַנִישֹוּאִין
כְּדֵי לִשפּוֹך אֶת הָאוֹצָר שֶלָה
לְתוֹך חֵיקִים זַרִים, וָלֹא יִפרוֹץ
בַּתוֹכָחוֹת שֶל קִנאָתוֹ בְּרוֹגֶז
וְעוֹד יַטִיל עָלֶיהָ הַגבָּלוֹת;
אוֹ הוּא מַכֶּה אוֹתָה אוֹ מְצַמצֵם
אֶת זכוּת הַחֲזָקָה לְשֶעָבַר
לַמרוֹת הַכֹּל; הֲרֵי יֵש לָה שֹרִיטוֹת
בַּנֶפֶש, וְאִם כִּי דֵי חֵן וָחֶסֶד
יֵש בְּאִישָה, יֵש בָּה גַם נַקמָנוּת.
תנִי לְבֶן זוּג לָדַעַת שֶיֵש שֶֹכֶל
לְרַעֲיָה כָּמוֹהוּ וּשֶהִיא
גַם מֵרִיחָה וְגַם רוֹאָה, וְלָה
יֵש חֵך לָחוּש, כַּמָה מָתוֹק הַטַעַם,
חָמוּץ וְמַר, כּמוֹ יֵש לְבַעֲלָה.
אָז אֵיך לִקרוֹא לְמָה שֶהוּא עוֹשֶֹה
כּשֶהוּא מַחלִיף אוֹתָה לְאַחֵרוֹת?
אוּלַי זֶה ספוֹרט? אֲנִי חוֹשֶבֶת – כֵּן.
הַאִם זֶה לֹא יִצרוֹ אֲשֶר גוֹרֵם
לִבגִידָתוֹ? אֲנִי חוֹשֶבֶת – כֵּן.
יָכוֹל לִהיוֹת, זֹאת חוּלשָתוֹ שוֹגָה?
אֲנִי חוֹשֶבֶת – כֵּן. הַאִם אֵין לָנוּ
שקִיקָה לְספוֹרט אוֹ יֵצֶר אוֹ חוּלשָה
כּמוֹ לְגבָרִים לִחיוֹת כְּפִי שֶהֵם?
אַל תִתיַיחֵס לִי רַע אוֹ תַעֲזוֹב אוֹתִי,
כִּי רַע מוֹרֶה לִי לְעוֹלֵל רַע הֲדָדִי!"
שייקספיר (אחרי אתנחתא). נשים באולם יְשַנְנוּ את הנאום הזה בעל פה, ואילו גברים
יקראו לו הצטדקות או הצדקת הניאוף.
אמליה. ואיך זה נראה מנקודת המבט שלך?
שייקספיר. מבחינתי, זה יהיה תפקיד מעולה.
אמליה. היא אשתו של רשע, בכל זאת...
שייקספיר. כמעט שכל אישה משוכנעת שבעלה הוא רשע. אבל העיקר שתהיה לנו עילה לכתוב
מחזה על קנאה. זאת שאלה חיונית למחזאי עכשיו.
אמליה. היה נדמה לי שאתה מאושר לחלוטין, שייקספיר.
שייקספיר. יחסית, אמליה. לצערי, רק יחסית...
*
בייקון. הצגה נפלאה, שייקספיר! אני שֹמח לראות אותך בארמון של הוד מלכותו!
הֶמפּטוֹן קוֹרט, מקום המגורים של ג'יימס הראשון.
שייקספיר. גם אני שֹמח לראות אותך, סר פרנסיס.
בייקון. הייתי רוצה לברך אותך על המחזה הסקוטי שלך ואת ברבייג' על מָקבֵּת שלו. ללא
ספק, גם אוֹתֶלוֹ הקנאי וגם לִיר הזקן מצאו חן בעיניו של הוד מלכותו אשר הבליט
במיוחד את שֶיילוֹק היהודי, ברם היום הצלחתם לגעת בנימי נפשו הדקים ביותר. זה היה
רעיון מבריק – להכניס מכשפות למחזה, כי לא מכבר הוד מלכותו אפילו כתב מֶחקָר בנושֹא
הדמונולוגיה.
שייקספיר. האומנות שלי מיועדת לריצוי הקהל, סר פרנסיס. אִילו הוד מלכותו נשאר בלתי
מרוצה, הייתי מניח שכבר איבדתי את המיומנות שלי.
בייקון. אם לשפוט על פי מקבת השאפתן, אומנותך להפך התחזקה. הגיבור שלך שוב עלה על
כל המשוער, ובו שוב התעלית על עצמך.
שייקספיר. תודה מעומק הלב, ותתיר לי כמו כן לברך אותך על המינוי הגבוה שלך, סר
פרנסיס.
בייקון. הוד מלכותו אכן מינה אותי לכהן כיועצו של המלך, ובנוסף העניק לי תואר
אבירות. אני עולה על הגל, ולדעתי זאת התחלה מבטיחה.
שייקספיר. אתה עולה לגדולה, סר פרנסיס.
בייקון. אני חוזר על גורלו של תומאס מור. אני אתרומם יחד עם שליט חדש.
שייקספיר. אז תשכתב את סוף המחזה. לסר תומאס מור ההתרה היתה מאוד מצערת.
בייקון. נו, אני לא עקשן כמוהו, שייקספיר. אין בדעתי לעשֹות לגיבור ולמות על הגרדום
למען הצדק. ובשום נסיבות לא אסרב לקחת משֹרת לורד צ'נסלור.
שייקספיר. אתה כבר שוקל אפשרות לקבל אותה?
בייקון. "האדם מציע, אלוהים משליך"... אם ויליאם שייקספיר זכאי למעמד של סייס המלך,
מה מפריע לסר פרנסיס בייקון להיות לאיש השני במדינה? אני בטוח שהוא ראוי לרוממות
כזו.
שייקספיר. הוא ראוי לְמַעֲלֶה וְרוּם הרבה יותר גבוהים. דהיינו להיות פרנסיס בייקון
כשלעצמו.
בייקון. קראת את המסות שלי? לעת עתה, זה רק קובץ של קטעים ותרשימים.
שייקספיר. לעניות דעתי, בקטעים האלה הצגת את עצמך בשלמותך.
בייקון. אל תגזים. ייתכן שאני נוטה להגות מסוימת, אבל הרהורים בשעות הפנאי הם רק
אחד מהעיסוקים שלי, וזה לא העיסוק העיקר. מה שהעיקר לי למעשֹה עדיין קיים רק
בתוכניות לעתיד, ואני מגשש אותו בזמן הנוכחי...
שייקספיר. מי ללא רבב, סר פרנסיס? מי בינינו לא מוכן להפיק רווחים בהזדמנות?
בייקון. כן, תמיד הזדמנות, הזדמנות נוחה. תהפוכות הגורל... דרך אגב, שייקספיר,
הרוזן הצעיר שלך כבר משוחרר מהכלא.
שייקספיר. לא אגיד שאני מאושר לשמוע בשֹורה זו.
בייקון. כעת הגיע זמן לסר וולטר לרצות את עונשו ולהתענג על מנעמי החיים בטאוור.
למרבה המזל, מן החקירה ההיא יצאתם בכי טוב, ומעתה אתם נקראים "אנשי המלך" ונחשבים
ללהקה הראשונה באנגליה.
שייקספיר. אנו מודים להוד מלכותו בהכנעה על החסד שלו.
בייקון. המלך נחוש בדעתו להחליט "לשבט או לחסד" בעצמו כל פעם, ויעסוק בתיאטרונים
ברצינות. הפרלמנט שוב דרש לסגור אותם.
שייקספיר. אנחנו מקווים שהוד מלכותו לא ירשה להם לגמור אתנו.
בייקון. אתם יכולים לבטוח בתמיכת השליט. ג'יימס לא יוותר על אף אחת מזכויותיו, על
אף טֶפַח! "שַֹקֵי הַפִּלפֵּל" האלה מֵהַסִיטִי מעזים לכפות תנאים על המלך! הם
מעזים להכתיב לו מה הוא צריך לעשֹות! ומה הם חושבים? שג'יימס יסכים עם התכתיב
הפוריטני שלהם? לא ולא! בקרוב חוצפנים אלה יחושו את הַמִתפָּס הסקוטי שלו...
שייקספיר. מפיך לאוזני השם, סר פרנסיס.
בייקון. זה מגוחך! אנו נאלצים להוכיח למטומטמים אלה שלתיאטרונים יש זכות להתקיים!
לשכנע אותם שהצגות ממלאות את פנאי העם ולא רק מסיחות את דעתו מחטאים אלא גם מרגילות
אותו למידות טובות!
שייקספיר. הם פשוטים מדי בכדי להבין מהו התיאטרון, ודווקא בכך הם חזקים.
בייקון. תיאטרון אשר משמש לשיפור מוסריות – אלה שטויות! כמה שלא תטליא את הריקבון
שלנו – במשי או ברִקמת זהב – הכל יתפרק ויתפורר בכל מקרה!
שייקספיר. תיאטרון הוא, בעצם, מה שהצבועים האלה היו עשֹויים להיות, אלמלא הפכו למה
שיש. אנחנו מסוכנים להם.
בייקון. לא להם בלבד. אתם מומחים לקלוע למטרה.
שייקספיר. אני מוחנף. יחד עם זאת, האחווה שלנו יודעת להיעתר לכל רצון.
בייקון. ואיך! חבל שבא הזמן להמשיך את ההצגה שלכם.
שייקספיר. אני פוחד שזה שוב תהיה יריית סרק. הוד מלכותו הואיל להיות בגילופין
מהבוקר, וכרגע הוא מבושֹם לגמרי.
בייקון. שייקספיר, שמור על הלשון...
שייקספיר. כמובן, מצב כזה כלל לא מקלקל אותו. אפילו מוסיף לו רוממות רוח.
בייקון. המחמאה מפוקפקת למדי. ברור מייד שאתה מבצע תפקידי מלכים כמקודם.
שייקספיר. נכון, אותה שֹררה מדומה ואצילות מעושֹה. לאמיתו של דבר, בזמן האחרון
ליצנות מעוררת סלידה בי.
בייקון. אנו כולנו ליצנים, שייקספיר, כל אחד – במינו. אין שום דבר חדש תחת השמש
למעט עשתונות שלנו... (יוצא.)
שייקספיר. צדק אתך, סר פרנסיס, אך עם הסתייגות קטנה. כי יש הבדל בין לורד לבין
משרת. "סייס המלך"! העלייה בדרגה ממש מדהימה, שייקספיר, – מליצן ועד סייס!
*
רעם וברק, יללת הרוח, וגשם שוטף בלילה. אותה עגלת הפגנת עם מטלטלי הלהקה של תיאטרון
הגלוב שיצאה למסע הופעות ברחבי הארץ.
ברבייג'. לכל הרוחות! ארמין, אל תפסיק לתופף על ראשיהם! (תיפוף מהעגלה.) תתעורר
ישנוני! פתח את הכניסה, טומטום!
זקיף (המופיע). אם מישהו טומטום, זה מי שצורח בקולי קולות בזמן כזה...
ברבייג'. לא ידעתי, ויל, שבעירך כולם פילוסופים.
שייקספיר. בעיירה השכוחת אל הזאת כל התושבים תימהוניים... הי, בטלן, אני ממליץ לך
להזדרז! אנחנו "אנשי המלך" מלונדון!
זקיף. כולנו אנשי המלך, ומה הלאה? יש לי צו העירייה, וכתוב בו שמכאן ואילך כל הצגות
ומופעים שֹטניים אחרים אסורים בסטרטפורד המהוללת שלנו.
לובין. איזו הפתעה, שייקספיר! בלונדון מגפה קטלנית משתוללת, ובסיבוב הופעות אנחנו
מתנגשים בבוּרים משוגעים! מדחי אל דחי...
המינגס. אז לשם מה הגענו לכאן בגשם? לחזור כלעומת שבאנו, ריקם?
שייקספיר (לזקיף). אולי כולכם יצאתם מדעתכם? לך יש צו העירייה, ואילו לנו יש צו של
המלך ג'יימס!
זקיף. מֶלֶך-פֶּלֶך... ג'יימס הרחק מכאן. בינתיים לשֹחקנים כניסה לעיר סגורה. לכן
בואו חפשֹו מקום אחר ללינה. הגשם לא יירגע מחמת צווים שלכם. יש פה פונדק אחד בקרבת
מקום...
שייקספיר. אני יודע בלי עצות שלך מה ואיפה יש בקרבת מקום! אני בעל של אדמה זאת! אני
קניתי אותה!
זקיף. תיקח אותה כולה, אם תרצה. נמאס לי להתמקח איתכם ולקפוא בחוץ. לילה טוב,
אפיקורסים... (יוצא.)
שייקספיר. זהו, ריצ'רד, זה היה קש אחרון. מחר אני אשמיד את הכנופיה הזאת יחד עם חמת
החלילים שלהם! מחר אני אפשוט עור מהחלילנים האלה ואזמין לעשֹות ממנו תוף חדש לגלוב
שלנו!
ברבייג'. מצאת זמן מתאים למונולוג... לא, ויל, מחר תהפוך לאחד מהם, ותהיה טיפש גמור
אם לא תעשֹה כך. הבה תחזור לחיק המשפחה למיטה של רעייתך הנכספת, בעוד שאנו נלך
לחפשֹ יבשה באוקיינוס של הבוץ הזה...
המינגס. נפתחו ארובות השמיים כמה שנאמר!
שייקספיר. לא, דיק, אני לא אעזוב אתכם.
לובין. תמיד היתה לו נטייה לפעלולים תיאטרליים! שמע, ויל, אני מוכן להחליף אותך תחת
השֹמיכה! אני משתוקק להתעלס כדי להתחמם!
שייקספיר. לא אקנא בך, ג'ק. זה יהיה יותר נורא מאשר סגריר.
ארמין. תיזהר, ג'ק, שמא תהיה לך מחלת ים עקב התנדנדות!
המינגס. מי זה? מאין הם זוחלים?
סביב להם, כבר התכנסו קבצנים נודדים.
קבצן ראשון. שאלוהים יברך את המעון שלכם, אחים!
קבצנים. ברכת אלוהים עליכם... ברכת אלוהים...
שייקספיר. המישור הזה נרחב יותר מדי מכדי לשמש כמעון.
קבצן ראשון. כל מרחב תמיד צר לנו... אנחנו תמיד בדוחק...
המינגס. מה התקהלתם כאן, שנוררים? אנו לא מקבלים שום אורחים בלתי קרואים במשתה
שלנו!
שייקספיר. אל תגרש אותם. אין להם לאן ללכת, לחלכאים ונדכאים אלה...
לובין. כל אדם לעצמו, שייקספיר. די לנו תלאות שלנו.
ארמין (לקבצנית). תפסי מימייה שלי ותלגמי קצת יין, דחליל אומלל. אחרת את דומה
לגווייה של אוֹפֶלִיָה הטבועה...
קבצנית. הו, סר! הו, סר! תודה! תודה!
קבצן ראשון. אנחנו יכולים לשיר בשבילכם, רבותיי. מָרגֶ'רִי מאוד מקסימה כאשר היא
שרה...
שייקספיר. הרי אין להם שום קורת גג שם בַּקֶרֶת. אין להם כלום בכל העולם...
לובין. בין השאר, ארמין, עלמה זאת די צעירה. אתה רשאי לאמץ אותה ללילה אחד.
ארמין. תסתלק ממני, שֹטן!
קבצן ראשון. בואי תתחילי, ילדונת. את צריכה להנעים את הזמן לאנשים טובים...
שייקספיר. בכל רגע הם עלולים להיעלם בלי עקבות. פשוט להיעלם כמו עפר...
קול הילדה מתחיל לשיר, וקבצנים תומכים בשיר.
נִרטַב הָעֵדֶר
בְּמָטָר סוֹחֵף...
מִי שֶבּלִי כֶּתֶר
לָנוּ תִצטַרֵף!
רַחֲמִי עָלֵיינוּ,
בְּתוּלָה מִריָם!
כִּי כָּל חַיֶינוּ
רַק בָּשָֹר וָדָם!
לְךָ, מוֹשִיעַ,
כָּל אֶחָד מַמתִין!
זמַן אֵש יַגִיעַ
פֹּה בְּיוֹם הַדִין!
שייקספיר. אבל גם הם בריות! גם הם בני אדם כמונו!
"טיוטות"
ברבייג' (בדמותו של מקבת). אתה שוגה, המלט הרחמן שלי. בני אדם יוצרים את עצמם.
שייקספיר. איני יכול לחלוק על דעתך, מקבת הצמא דם, אך עם כל הגדרה עצמית, כל בן אדם
מוצא את העולם שכבר מסודר בדרך זו או אחרת.
מקבת. לפיכך מספיק לי מגדלים פורחים באוויר! יש לי רק עולם כזה ליצור את עצמי! ורק
אם אני אכבוש אותו ואשתלט עליו!
שייקספיר. לא.
מקבת. לא? אז תשנה אותו, הוגה דעות! או את עצמך.
שייקספיר. הקושי הוא בכך שהעולם שלי נמצא בתוכי.
מקבת. זה אומר שאתה מתיימר להיעשֹות לאל עליון! אתה, עפרורית יומרנית וקיסם בים
צרות כמו אמרת במונולוג שלך...
שייקספיר. לעתים בן אדם צריך להיות אל עליון כדי להמשיך להיות בן אדם.
מקבת. אני מורגל לשסף כל סילוגיזם בלתי פתיר בעזרת החרב שלי כמו קשר גורדי!
שייקספיר. ובכך אתה משסף את לבך.
מקבת. חרב נותן לי סיכוי לפעול! קל לשֹאת נאומים על המין האנושי, אבל תחילה תנסה
להיעשֹות לבן אנוש! אם לא תתפוס את גורלך בגרונו בהתחלה, אבני הריחיים של הגורל
מייד ישברו לך שִדרה! אין לך ברירה אלא ללחום! ואין לך זמן להרהורים ולהנמקה! תדבק
בעקרונות של קרב: אל תפנה גבך אל האויב ושן תחת שן! תקדים יריבך, ותנחית מכה עליו!
ותמטיר מהלומות על כל מתחרה שחסם את דרכך! (מנופף בחרב) ככה! וככה! וככה!..
שייקספיר. כל מכה שלך פוגעת בך עצמך.
מקבת. צריך לחיות! נכון שאני נלחם למען אשליה, אבל מה עוד יש לנו בעולם? אם לא
אשליה, אז מה? אי קיום?
שייקספיר. פֶנִיקס לא יכול לקום לתחייה מאפר זר, מקבת. חיים כאלה הם מותו של רוחך.
מקבת. אולי ידוע לך דרך אחרת – מבלי שתמות בסוף?
שייקספיר. עוד לא ידוע. לפי שעה – לא.
מקבת. נשארת רק פעולה! בעולם שלנו אפילו שפיכות דמים הכי תמימה הרבה יותר מורגשת
מאשר כל ההתחכמות! חכו קצת, חכו! אם אפסו כל הסיכויים להשֹיג שלטון באופן אחר, אני
אעולל מהומה גדולה בשוק הפשפשים הזה! אני אקיז דם לממזר השמן הזה! אני אכריח את
הנוגשֹ המבותק הזה לכרכר על חוד החרב!
שייקספיר. זה מן הנמנע, מקבת, שכן אתה מתנגח עם עצמך. כבר לקחתָ את העולם שניתן לך
כמות שהוא, כמובן מאליו, ועולם-לוויתן שהיה נחשב כמקובל על ידיך בלע אותך.
מקבת. צריך לחיות!
שייקספיר. אבל זולת חיינו, נשאר עוד משהו.
מקבת. נשאר אפר! אפר וחידלון בתהום!
שייקספיר. לא, מקבת, לא! לא רק זה!
מקבת. אז תאמר! תאמר מה עוד יישאר אחרינו פרט לעפר!
שייקספיר. משהו שיותר עמיד ממנו, מקבת, יותר עמיד...
מקבת. מה נשאר, מה?
שייקספיר. זיכרון.
*
צלצול הפעמון הנוּגה האינסופי באוויר צונן מעל העיר. הכנסייה של הגואל הקדוש בסאת'ק
בשעות הבוקר המוקדמות. ההלוויה של אדמונד שייקספיר בדצמבר 1607.
המינגס. מה לעשֹות, ויליאם, הכל בידי השמיים...
ארמין. אנו כולנו משתתפים באבלך על מותו של אחיך...
לובין. כמה חבל שאדמונד נפטר. הוא תמיד היה לי חבר טוב גם על הבמה וגם בקלפים...
שלושתם (בזה אחר זה). קבל את תנחומיי... קבל את תנחומיי... קבל את תנחומיי...
(מתפזרים.)
בן ג'ונסון מופיע, המתנשף והמתנשם.
ג'ונסון. אני מתנצל על האיחור! בקושי הצלחתי להשתחרר! אני משתתף בצערך, ויל...
שייקספיר. באת מהארמון של המלך?
ג'ונסון. כן, משם. כפי שאתה יודע, אני מבקר בארמון תדיר למדי. הצגתי בפני הוד
מלכותו את המסכה החדשה שלי. מובן שעם תפאורות ותחפושֹות מפוארות שֶאִינִיגוֹ ג'וֹנס
ממציא בדרך כלל. לכן אני מלא יין עד להתפקע, ושושבינות הכבוד של חצר המלוכה הלעיטו
אותי במחמאות מתוקות עד לזרא. עקב כך, שוב נאלצתי להדוף התקפות של רועות תאוותניות
אלה במשך כל הלילה. שוב ניסיתי לדחוף שידולים של נימפות גרומות ולהתנגד לפיתויים של
בבונים בחצאיות!
שייקספיר. בהצלחה?
ג'ונסון. לריק. ניתן היה לחזות מראש שאנחל תבוסה מוחצת מזנזונות כחושות אלה
בהתעלסות משותפת. אני אָבֵל אתך על מותו של אחיך. נֶד היה בחור נחמד.
שייקספיר. הוא היה חסר צורה כמו דובון שעוד לא מלוקק על ידי דובה.
ג'ונסון. מאוד מסוכן לאח צעיר לדלוק אחרי העליונות של אחיו הבכור. אבל אם לא אכפת
לך, בואו נצא החוצה. קטורת כנסייתית גורמת לי קבס.
שייקספיר. טוב, נלך לנשום אוויר צח... (יוצאים החוצה.) איך הקריירה שלך בחצר
מתקדמת?
ג'ונסון. הכל לטובה. הודות למאמצים של הוד מלכותו, הארמון הפך לגמרי לבמה עם
מוקיונים, ואילו שנינו יחד עם ג'ונס מקשטים אולמות ועורכים כל מיני מופעים על מנת
לענג את הוד מלכותו בכל האמצעים העומדים לרשותנו. באופן כזה, אנו מסיחים את דעתו
מענייני המדינה. לפעמים זה משעשע.
שייקספיר. ומה יש לך מלבד משעשע?
ג'ונסון. משהו רציני? נאמר, אני עדיין ממשיך לחטט בהיסטוריה של רומא, אף שזה עמל
סרק לעתיד.
שייקספיר. החלטת לחזור על הכישלון של סֵיאָנוּס?
ג'ונסון. אם אני אמור להיכשל שנית, זה יהיה כישלון חרוץ! בכל פעם שאני יוצר דבר
ראוי לתהילה אמיתית, חמורים אלה מתחילים לנהוק. כאילו נהיקה שלהם ממעיטה באיכות
יצירה.
שייקספיר. בקיצור, זו תהיה קריאת תיגר חדשה לכולם. כגון (מדקלם)
"כָּל הַשקָפָה מוּטֶלֶת בְּסָפֵק;
מִילִים שֶנִפלְטוּ מִפִּיוֹתֵינוּ
כּבָר נֶחשָבוֹת לְעֲבֵירוֹת קָשוֹת.
עוֹד קצָת וְלֹא נָעֵז שוּב לְסַפֵּר
מַחשְבוֹתֵינוּ וַחֲלוֹמוֹתֵינוּ
פֶּן נוֹאֲשַם בְּרוֹב בּגִידוֹת..."
ג'ונסון. זֶכֶר נדיר! למה אסור לי לקנטר בערות?
שייקספיר. אולי קיבלת ירושה, בן? או כבר התחלת עם אצילה עשירה אחרת? או המלך היה
נדיב כהוגן?
ג'ונסון. אני מצפצף על הנדיבות שלו!
שייקספיר. זאת הצהרה מסוכנת למשורר החצר.
ג'ונסון. אפס זה רואה את עצמו כמדען גדול, והוא מנסה להשתוות אליי ברמת השֹכלה!
שייקספיר. אל תיתן לשחצנות כזאת חשיבות רבה, בן. גמד פשוט הסתבך בגלימה שלו. הוא
משוכנע שהוא מלך אידיאלי, ותשאיר אותו באשליה נעימה זו.
ג'ונסון. אנחנו משאירים הרבה מדי באשליה! כאשר צדקן זה משמיע דברי טירוף על המוצא
האלוהי שלו ועל כושרו הבלתי רגיל בריפוי אחוזי דיבוק ובזיהוי מכשפות ושדים, בעל
כורחי אני בולע שטויות אלה בלי להניד עפעף. אבל כאשר הסקוטי הצר אופקים הזה שתמיד
שיכור כלוֹט, עם דמיונו העלוב ומוחו הפקידותי, רוצה להנחות אותי, אני אוזר את כל
כוח הרצון כדי להתאפק ולא לחרף ולגדף! הוא מתכוון ללמד את בנג'מין ג'ונסון, אלוהים
אדירים! תן לי סבלנות לרסן את הכעס, אלי שבשמים!
שייקספיר. האומנם חזרת אל חיק הכנסייה האנגליקנית, בן?
ג'ונסון. איזה חיק יכול לשֹאת כל כך הרבה בשֹר? לא, ויל, זאת פשוט מועקה בגלל נדודי
שינה. ובכלל, רק כשאני חסר פרוטה, אני מרגיש טעם החיים. אני מנבא שבמקרה של
התרוששות אני אתלה שוקת הקבצן על הצוואר ואצא לדרך לנדוד באנגליה. כאומרים, קדימה
צעד, קלגסים!
שייקספיר. על אף שאתה הרפתקן מושבע, בן, התבססת בחיים האלה ביסודיות.
ג'ונסון. משום מה, התקופה שלנו לא מעוררת בי רצון לכתוב טרגדיות עליה. לא שאין בה
אסונות, אבל היא יותר ראויה לסטירת לחי טובה.
שייקספיר. יוצא שאני לא תואם את רוח הזמן.
ג'ונסון. אל תהיה ענוותן, שייקספיר. כולנו נמושות בהשוואה ליכולתך לכוון מפרשֹ
בהתאם לרוח הזה. המדובר הוא בדבר אחר. אתה מומחה לדגדג עצבים בהתרות מרשימות ובמלל
צבעוני עם כושר הדיבור שלך, אולם טרגדיה אמיתית, טרגדיה גדולה, היא כבר בעבר. בתוך
אסונות טבע איומים, מעמקי האדמה פעם פלטו יבשות ענקיות אלה וערמו הרים וצוקים עם
הפסגות הבלתי מושֹגות שלהם! ולאחר מכן, כל הסערות שככו והעולם נרגע.
שייקספיר. עד שלא יקרה האסון הבא.
ג'ונסון. אֵילו טרגדיות חוויתָ בחיים, ויל? ומה טרגי יש בקיומך השגרתי, חוץ
מפנטזיות שלך לתיאטרון?
שייקספיר. מעוף דורש הקרבה עצמית מוחלטת, בן...
ג'ונסון. רק מצער שאתה לא ציפורת ברקיע. אתה שואף אל על, ואילו עידן רחיפות בשחקים
כבר פנה לירידה.
שייקספיר. אנגליה היא עוד לא כל היקום, בן. בינתיים, אני צריך להקיף אותו כולו
בשלמותו. אחרת בחיים אין שום טעם...
ג'ונסון. שֹמת למטרה תחום נרחב מדי. תצטרך להתרחק לא רק מממשות זאת אלא גם מעצמך.
כי אתה משֹגשֹג מדי לטרגדיה אמיתית.
שייקספיר. טרגדיה היא בפנים, בן. כל יום של חיינו טומן בחובו טרגדיה, כל יום וכל
רגע. טרגדיה מזעזעת את התבל, וכאוס שוב ושוב מפוצץ את כל העולם מבפנים! ואני נולדתי
למצוא צורות לכאוס הזה. טרגדיה היא בפנים, בן, תמיד בפנים...
*
פילגש (שרה).
"כּשֶעַל סִיפּוּן רֶגֶל אַחַת,
עַל חוֹף רֶגֶל אַחֶרֶת..."
נראה שכבר התדרדרה לגמרי. הלאה – מחוץ לזמן.
שייקספיר. את?
פילגש. מה, באיזה מצב באתי? כן, במצב מגונה שדווקא הולם לזונה. מובן שזה לא נאה,
אבל ככה זה כעת... זהו, גדי שלי, איתי גמרו, אני נרקבתי עד לשד העצמות... לא, לא,
ויל, אל תסתכל לשווא, כבר אין בי שום קסם לשעבר, וכמו כן אין שום חשק... חתלתולונת
שלך מתה, ויל, ומה שעדיין קיים הוא מעורר מיאוס... בוא תחזור אל אשתך הנאמנה, היא
מחכה לך... כאן אין לך אף זיק של תקווה, כאן רק ריקבון וגועל נפש...
שייקספיר. מה עשֹו ממך...
פילגש. החזירו אותי לטבע שלי. הרי בטבע שלה כל אישה פרוצה, נכון? היא תמיד פרוצה
בתוך תוכה, גם אם היא מוכרת את עצמה בכנסייה... למעט רעייתך הנבונה. היא הצליחה,
בכל זאת, לדגור על ביצה רקובה זו עד שבקע פגר הנישֹואין שלכם... ותפסיק לרחם עליי!
היו לי גם אושר וגם חג, ואהבה היתה, והכל היה, הכל בשפע, הכל כאוות נפשי! היה
ואין... (שרה)
"יוֹם עָבַר, לַילָה בָּא,
וְלִישוֹן יֵש סִיבָּה..."
מוטב שתלך מכאן, חמודי. אחרי יין, אני נוטה להשתולל ונעשֹית מסוכנת... (שותה) פוי!
איזה חרא! אפילו כלבים לא שותים יין פַאלֶרנִי! נו, די, די ללטוש עיניים בחינם.
הגיע זמן לגשת לעניין. כיום כולם עסוקים בעניינים, ואנו לא יכולים לפגר... אנו
צריכים לעסוק במלאכה שלנו כמו אנשים מכובדים, והמלאכה של שרמוטה היא זנות, נכון?..
אז אולי תהיה לקוח שלי היום? הרבה אהבה בזול... לא? כל מיני אהבה, חתיך...
שייקספיר. הנה תיקחי. (מושיט לה את הפגיון שלה.) שכחת אותו בפגישה האחרונה שלנו.
פילגש. אה, צֶפַע קטן שלי... מה, צבטו לנו זנב? נקלענו למלכודת? עד איזו בושה אנו
התדרדרנו! טוב שהעוקץ חד כמו קודם... אבל אי אפשר ללכוד נחש במלכודת, סר, נחש הוא
חמקמק מדי, סר... צריך ללכוד נחשים בידיים ועד שהם חיים... עד שהם חיים, סר...
(פתאום תוקעת את הפגיון בחזה לעצמה) ככה! עד תום! "שוּעָל פָּעוֹט, רוּץ לְ..."
(נופלת.)
שייקספיר. חכי! חכי שנייה! (היא שותקת.) תמיד לא אהבת פרידות, חתלתולונת... אולי,
את צודקת, ילדונת שלי. אולי, אכן לא כדאי... (מזדקף) נו, מה עוד? מה הלאה?..
*
אמליה. מה אתך, שייקספיר? שקוע בשֹרעפים?
שייקספיר (החוזר למציאות). לא, סתם זיכרונות מהעבר.
אמליה. מילאתי את הבקשה שלך, שייקספיר. ספר הסונטות שלך כבר יצא לאור, והבאתי חלקך
בעדו. אנא לקבל. (נותנת לו שֹקית עור מלא מטבעות.)
שייקספיר. רב תודות, אמליה. זה בזמן, בהתחשב במצב התיאטרונים בקשר למגפת הדֶבֶר
הנוכחית. זו השנה השנייה ברציפות שאנחנו סגורים, בינתיים בעירי שֹדה יש לנו אפשרות
לבצע רק גרסאות מקוצרות של מחזות ישנים. עקב נסיבות כאלה, אני מפסיד פעמיים – גם
כמחזאי וגם כבעל מניות.
אמליה. אני מקווה שמסחר התבואה מפצה על ההפסד הזה?
שייקספיר. לא לגמרי. מצער במיוחד שלא מזמן רכשנו אולם במנזר בּלֵקפרַיֶארס כבמה
שנייה תחת קורת גג, ומעתה נוּכל לשֹחק הצגות בחורף בכל מזג אוויר.
אמליה. אני מהמרת שכבר יש לך מה לכתוב לבמה נוספת.
שייקספיר. מה שנכון נכון. אבל שם קיימות הרבה אפשרויות לפעלולים שונים וללהטוטים,
ואילו אני מעדיף לספר על הבמה בניגוד לג'ון פלצ'ר. אני חושש שבמוקדם או במאוחר
מופעים מוסיקליים אלה יהרגו תיאטרון שלי.
אמליה. כנראה, בעתיד עזרה שלי כבר לא תידרש לך?
שייקספיר. קשה לומר, אמליה. במעשֹיוֹת בימתיות כאלה, אני מוכרח לפשט משהו כאילו
לילדים, וזאת עבודה לא בשבילך אלא לפלצ'ר.
אמליה. אני מבינה, שייקספיר. פשוט חבל ששיתוף הפעולה שלנו מסתיים.
שייקספיר. עוד לא סופית, אמליה. בקרוב אני אפנה אלייך עם בקשה לעשֹות לי טובה.
תמורת תשלום כרגיל.
אמליה. כבר נחמה פורתא.
שייקספיר. מתהווה לי רעיון לחבר מחזה על קוסם שמנסה לתרבת פרא-אדם, אבל ללא הצלחה.
לכן רצוי שיהיה לקוסם היקף ידע נאות, ובלעדייך לעולם לא אוּכל להפוך לקוסם כזה.
אמליה. במילים אחרות, בכוונתך לכתוב מחזה על עצמך.
שייקספיר. נניח שכן. כך או אחרת, מתישהו אני אסיים יחסים עם הקהל לבסוף.
אמליה. אתה עומד לסיים את הקריירה התיאטרלית שלך?
שייקספיר. אילו זאת היתה קריירה, אמליה! אבל תיאטרון הוא הרבה יותר מאשר מקצוע, הוא
בעצם כל חיי ללא שארית.
אמליה. מדוע מרירות כזו בקולך? האם אתה לא מרוצה מהיותך מחזאי הכי טוב באנגליה?
שייקספיר. אני מחזאי של אחת הלהקות. וכל המחזות שלי יישארו לצמיתות בתיבת האוצר של
המינגס בין כתבי יד אחרים. ספק אם יבוא עת לפתוח את תיבת פָּנדוֹרָה כזאת, וכך, כל
העמל שלי יֵרֵד לטמיון.
אמליה. אז מה לגבי גורל השֹחקן?
שייקספיר. בשֹחקנות אני נטול זחיחות, אמליה. אילולי מבנה הגוף והתמירות שלי, לאילו
תפקידים הייתי מתאים בתחרות עם ברבייג' או קמפ? על הבמה אני רק מלך – אכן כן!
אמליה. יכול להיות, מעמד המשורר לפחות!
שייקספיר. את רומזת לסונטות? הן לא שלי במלוא מובן המילה, ומוזר לי להתרברב עליהן,
כמו שאת יודעת.
אמליה. שם המחבר שלהן הוא ויליאם שייקספיר.
שייקספיר. כן, אך הן כתובות למחצה על ידי "גברת כהה" לעצמה. המשֹחק שלנו נגמר,
אמליה, מפני שאין לי אף אחת לכתוב שירה בהווה. התפקיד שלי כמעט שֹוחק.
אמליה. אני חושבת שתפקידך העיקר רק מתחיל, שייקספיר.
שייקספיר. אני לא מאמין בעתיד, אמליה. כל מה שאני רואה לפניי זאת אינות בסטרטפורד,
אינות ושכחה. במקום להקשיב לקובלנות שלי, תגידי מה את עומדת לעשֹות בלעדיי?
אמליה. אני אתחיל את התפקיד העיקר שלי גם כן. אם איני יכולה לעבוד מאחורי הקלעים,
אני רשאית לצאת מהצל.
שייקספיר. את רוצה לכתוב מעצמך?
אמליה. אני כבר כותבת כך. אני מכינה ספר שירה, ואחר כך אוציא אותו לאור.
שייקספיר. במקרה כזה, תהיי אישה ראשונה שנהיתה משוררת בהיסטוריה של אנגליה.
אמליה. הייתי משוררת עוד לפני עשֹרים שנה. אם אתה זוכר, פעם בקשתי ממך להשתדל בעדי
עם ביצוע מחזותיי בחצר המלוכה.
שייקספיר. נכון, אני זוכר משהו במעורפל. עשֹיתי כל שביכולתי, אבל לשווא. למרבה
הצער, את אישה, ויתר על כן, אישה לא מיוחסת.
אמליה. ולאישה אין שום סיכוי באנגליה להיות מחזאית או שֹחקנית. מילא, אהיה רק
משוררת. בעוד שנתיים, הילד שלי יהיה בן שמונה עשֹרה, ותהיה לי זכות לחירות.
שייקספיר. אני מטפח תקווה שתימנעי מהבעת השקפותייך בספר ושההסתה שלך לא תיכלל בו.
אמליה. בשום פנים ואופן. במשך עשֹרים שנים, חיכיתי להסרת המסכה כדי לזכות בהוקרה,
ואין בדעתי להתגרות בגורל. אני חישבתי את כל הצעדים שלי מראש, ובספר יהיו אך ורק
שירים על הטבע, לבל תהיה לציבור כל אפשרות לפתחון פה נגדי.
שייקספיר. כדאי להעיר, אמליה, כי בנושֹא הזה גם תהיי ראשונה באנגליה.
אמליה. לא, לא, שייקספיר, נושֹא הטבע כבר היה פעם בפואמה הראשונה שלך על ונוס
ואדוניס! זה אתה חדשן, לא אני.
שייקספיר. למרות זאת, אחרי יציאת הספר לאור שמה של אמליה בסאנו עשוי להיות יותר
מפורסם מאשר שמו של ויליאם שייקספיר. הלוואי שתצליחי להתפרסם, שותפה שלי. את "האני
האחר שלי", בכל זאת...
אמליה. בהכרח, שייקספיר. אני חייבת להיות שווה לשותף גאוני כל כך...
שייקספיר. זה היה כבוד לי לתמוך בך בשעת דוחק, אמליה. גם כבוד וגם חדווה. תיזכרי בי
מדי פעם...
אמליה. איך זה אפשרי לשכוח שנות חיי הטובות ביותר! בתור ויליאם שייקספיר אפילו אני
יכולתי לבטא את עצמי במלואי בכנות ובגילוי לב. אפילו אני, אישה ויהודייה מומרת...
(נעלמת.)
שייקספיר. במה עוד אנחנו יכולים להיות עצמנו, חצִי פיוטי שלי? רק במשֹחק, רק על
הבמה, רק באומנות שלנו...
*
שאגת ההמון וזעקות מחאה. להבות השֹרפה הענקית מאדימות את השמיים בליווי הקצב המטורף
של מתופפי הצבא.
קצין (המופיע). תרשה לי, סר, לגשת להשלטת סדר. הגַיס שלי מוכן לפזר מורדים.
שייקספיר. חכה, חכה עוד כמה דקות. אולי המנהיג שממריד אותם יוכל להימלך בדעתו
ולעצור מהומות הרות אסון...
קצין. אבל הם זורקים אבנים, סר.
שייקספיר. כן, העת לזרוק אבנים...
קצין. הם עלולים להטיל מום לסוסים או לפצוע חיילים, סר. אם תהיה לי פקודה לפתוח
באש, אני אבצע אותה ללא דיחוי.
שייקספיר. חכה, תחילה אני אצא אליהם...
בייקון (המופיע). בא לך להיסקל, שייקספיר? נוצר לי רושם שאתה משתוקק להקריב את
עצמך. זה רעיון מוזר לנוכח מכלול הנסיבות. אספסוף כזה תמיד שֹמח לרגום כל גביר
באבנים.
קצין. לא הייתי ממליץ לך לצאת, סר. העוני שלהם הביא בני הכפר האלה לידי ייאוש
קיצוני.
רוזן (המופיע). מה מתרחש פה, שייקספיר?
שייקספיר. חוואים התחילו לשֹרוף את החוות.
רוזן. מדוע?
שייקספיר. אין להם מה לאכול. כבשֹות גזלו אדמה מהם למרעים שלהן, וחקלאים אלה
התרוששו לגמרי.
רוזן. אביונים מתפלשים בכל מקום – זה דבר נפוץ, שייקספיר. לנו נחוץ צמר, והרבה מאוד
צמר...
שייקספיר. למי זה "לנו"?
רוזן. לאנגליה. אחרי תגלית היבשות של העולם החדש, בקולוניות שלנו אנחנו גוזזים אלף
אחוז ריבית מכל פָּאוּנד. תאמין כבר לאחד מהמנהלים של מפעלי המלכות הקולוניאליים.
בייקון. לטובת המדינה, היו חייבים להדק את החגורה, אבל פשוטי עם לא מסוגלים לראות
מעבר לאף שלהם.
קצין. ברשותך, סר, אני אצווה להדליק את הפתילים לתותחים... (יוצא.)
שייקספיר. אבל הם בני אדם!
רוזן. למי עוד כל הנשק מיועד אם לא לבני אדם?
בייקון. אנחנו מוכרחים לימד אותם לקח. פראות של מרד היא בלתי קבילה לחלוטין, ועלינו
לרסן איתני טבע כאלה.
רוזן. עכשיו נאכיל אותם לשֹובע, שייקספיר. שני מטרים יספיקו לכל אחד.
בייקון. העולם הוא כזה, שייקספיר, ולא ניתן לנו לברוא אותו מחדש. כדי להכניע את
הטבע, אנו צריכים לציית לציווים שלו.
רוזן. ואם הם לא מסתפקים בסדר העולם שמותנה בהתקיימות של צמרת הלאום, אנו נעזור להם
להיפטר מהמשֹא! אנו מוכנים לצקת עופרת מוּתכת של גגותיהם לפיות הצווחים שלהם!
שייקספיר. להם אין גגות. הם משוללים אפילו שמות. כל עולמם חרב עליהם, כל עולמם...
בייקון. אני מייעץ לך להצטרף למחנה אחד, שייקספיר, אחרת יריבים ידרסו אותך בקרב.
אילולא כך, הייתי נמלט מכבר מחצר המלוכה לאחוזה שלי בכדי להתבודד שם בספרייה עם
הכרכים שלי ועם כתבי היד הנכספים. הואיל שאני מפיק הרבה יותר עונג מן החשיבה מאשר
מלהתמכר לתענוגות בשֹרים, יותר מכל אני חושק להרהר באופן חופשי. מחשבות שונות
מצטופפות במוחי כמו מבקשים מיוחסים בחדר ההמתנה שלי, וכל רעיון שווה את הזמן! אני
מדמיין את עצמי כהרקולס אשר לקח על עצמו משֹימה כפוית טובה לנקות את אוּרוות
אוֹגִיאַס של מדע עכשווי, ואני ממאן לנוח במהלך העמל החרוץ! העבודה שלי החלה, ואני
אובה לעבוד עד אפיסת כוחות, שכן זאת עבודה עצומה וללא תקדים! רוח ההצלחה ממלאת את
מפרשֹינו, ואילו כל האלים מחייכים אלינו במאור פנים מאולימפוס, ושום סערות לא
מפחידות אותנו! כמה תכניות – אִילו היית יכול להקיף אותן במבט! אני רק חצוצרן,
כמובן, אני רק מבשֹר והקרבות העיקרים עוד צפויים לנו בעתיד, אבל מה שהזמן שלנו צופן
בתוכו – דהיינו המהפך שאני מכין היום – שינוי זה באמת כביר! אפילו יוונים עתיקים
היו מקנאים בגדולות שמבשילות בתקופה שלנו!
רוזן. הנאום מאוד רומנטי לפרקליט המדינה...
שייקספיר. כבר ככה? התמנית למשֹרה הגבוהה ביותר בשלטון המלכותי?
בייקון. כן, השֹגתי מטרה זאת. ברם מלבד המלך, באנגליה יש פרלמנט, לכן אני ממשיך את
עלייתי למעלה.
שייקספיר. לכהונה של לורד צ'נסלור?
בייקון. מוֹתר האדם מן הבהמה הוא ביכולתו להתפתח. זה לא נבון להתעלם מסגולה נפלאה
כזו.
קצין (הנסוג). הי, אתם שם! תתפללו, חתיכות טינופת!
בייקון. לא פשוט להישאר על הפסגה, אולם דרך לאחור היא נפילה...
שייקספיר. עצור אותם! עצור!
בייקון. תיאלץ להשלים עם עובדה קשה, שייקספיר. הנסיבות עימתו אותך איתם, וכעת הם
אויבים שלך.
רוזן. הגשרים נשֹרפו, ידידי. אחרת מתפרעים אלה יתלו אותך כאיש אמיד ואיל מקרקעין על
עץ ראשון ויחלקו כל הרכוש שלך בין עצמם.
בייקון. זה בלתי נמנע, שייקספיר. אתה עומד מול כורח המציאות.
שייקספיר. אבל באיזו זכות? אני עבדתי בכל כוחי כל חיי למען השֹגשֹוג הזה! זה שלי,
שלי! בכל מטבע יש טיפת דם שלי!
בייקון. כל המטבעות מוּטבעים דווקא מדם אנושי.
קצין. היכון לירי!
המון. הכה! הכה! הכה!
שייקספיר. חכו!
קצין. אש!
הפיצוץ המסנוור של מטח התותחים מתמזג עם צעקתו של שייקספיר – והוא נשאר לבדו במרחב
של דממת מוות. רק הוא ועגלת הפגנת אשר הופצצה בכדורי תותח.
שייקספיר. לא, לא, לא... לא רציתי את זה... לא יכולתי לרצות... "הַשֶמֶש יֵהָפֵךְ
לְחֹשֶךְ וְהַיָרֵחַ לְדָם..." לדם, כן. אני נכנסתי לדם... לא, ילדון, לא, לא
יכולתי לרצות את זה, פשוט לא יכולתי! האם אני רשע?.. לא, אל מלא רחמים, זה לא נכון
כאשר תותחים מפוצצים אנשים לחתיכות בעבור גחמה של מישהו! זה לא נכון!.. אז מי אשם?
מי רוצח, אם כולם קורבנות? מי פושע?.. (פתאום) "כל אדם לעצמו" – הנה התשובה. "כל
אדם לעצמו"! שלל, רק שלל – זוהי זעקת הקרב של זמננו! ובריות זוללות בריות! וטוב זה
רק מה שמהווה תועלת אישית! טוב זה רע! וכבוד הוא רק הצד השני של השפלה! ואין אף איש
שתוכו כברו בעולם, היכן כל דבר נהפך להיפּוכו! שלל, רק שלל! כל העולם הפוך, ומבול
הבצע סוחף אותנו לכאוס! (החלל מסביב מתחיל לזוז.) כל אחד מאיתנו מנסה להיאחז בשברים
הצפים של אנייתו הטובעת ודוחף אחרים לתהום! כאוס!.. (בקול נמוך) אני יוצא מן הדעת,
שייקספיר. אני מפסיק להיות עצמי... (לריקות) מה, אן? מה, הרעיה שלי? נאמנות כזו
מצריכה גמול? את כמו הקוסמת קירקה, ובהכרח תהפכי אותי לחזיר... שקט, שקט, עלמות
שלי, בשביל מה זריזות כזאת? בלאו הכי, נדוניה לכן כבר צבורה... אני יודע שאתן
מסוגלות למכור את הנפש לשֹטן, רק שתקבלו את כל מה שמגיע לכן! (שר)
"דרוֹר הֶאֱכִיל בֶּן קוּקִייָה בְּמֶשֶך זמַן כֹּה רַב
וְהַגוֹזָל הַמְאוּמָץ נָשַך גַם רֹאש לְאָב..."
איך התלכלכתן, יפהפיות שלי... אתן כולכן בדם... מה, באתן לעזור לי? תודה, תודה...
(שר)
"כּמוֹ יֶלֶד הוּא אֲשֶר יַשנָן
עִם נוֹמִי-נוֹמִי מְסוּבָּן!"
דם, דם בכל מקום, הכל מגואל בדם... העולם מוצף בדם, וזה דם שלי, שלי, שלי... העולם
זולל את עצמו ולא מרגיש כלום – לא חש בשום כאב – לא רואה את ההתאבדות שלו... העולם
מתעוור, ועיוור זה דוהר קדימה – ישירות לכיליון ואבדון! הוא כבר על סף התהום, הוא
על הסף!..
*
לפתע – בהירות התיאטרון המסנוורת, ושייקספיר מוצא את עצמו שוב על עגלת הפגנת
החגיגית. שאגת הקהל השֹמחה.
ברבייג'. הלאה, ויל!
ג'ונסון. למה השתתקת? הלאה!
פלצ'ר. הם רוצים חג! הלאה!
שייקספיר. הלאה? טוב, נמשיך. ג'ון, עכשיו הַקיוּ שלך!
פלצ'ר. בעונג רב. עַם תמיד יותר חכם מאיתנו, יען כי הוא חכם במידה נחוצה. לכן לא
כדאי לאלץ אותו לאכול משהו בכוח, אפילו תרופות.
שייקספיר. האם זאת שאלה שנויה במחלוקת לכם? בדור שלכם כולם מרפקנים, ואם כבר העליתם
תביעה לזכות על מִכרה זהב זה, ברור שהמקום שלי בשוליים.
פלצ'ר. זכות קדִימָה היא שלך, שייקספיר.
שייקספיר. לא, לא, ג'ון, אני נוהה רק אל גילוי, ואין לי ההתמדה שלכם...
פלצ'ר. אז מה מחזיק אותך בתיאטרון?
שייקספיר. או לשֹחות או לטבוע – לעת עתה, אין לי הצעות אחרות. חוץ מזה, אני עדיין
נהנה מהזזת כלי השחמט על הבמה. אני מרגיש כאילו אני כל יכול מבחינה מסוימת.
פלצ'ר. אתה רואה דברים באור קודר מדי.
שייקספיר. אני רואה את הדברים כפי שהם. אנחנו, בעצם, טביעות העולם על שעוות הטבע,
ואילו העולם כלל לא מעורר שֹמחה ושֹשֹון בנפשי.
פלצ'ר. עם כל הכבוד, אני חולק על דעתך.
שייקספיר. הוּענקה לך מתת אלוהים, ג'ון, – אתה מביט בכל דבר רק מנקודת המבט שלך.
פלצ'ר. לעומתי, אתה מתייחס לעבודה שלך ברצינות מיותרת. בסיכומו של דבר, בידורים לא
ראויים למסירות נפש כזאת. הרי כל הנושֹאים שלנו הם תנאיי המשֹחק גרידא... אני מוקיר
את אומנותך העילאית, אבל לעתים עמקות החשיבה מזיקה לך. לשם מה להעמיק, שייקספיר? קח
את זה בקלות, קל וחומר שאתה יודע ליצור כל קלות. למשל, הסערה שלך היא אכן פלא! הנה
מחזה אמיתי! גם פיוטי וגם מתוחכם, גם מעודן וגם בהיר...
שייקספיר. תהיה מָתוּן יותר בשימוש של שמות תואר, ג'ון.
פלצ'ר. דרך אגב, הוד מלכותו הואיל לצפות בהצגה הזו פעמיים...
שייקספיר. לצערי, הערכה של צופים איכשהו לא נוגעת בי, ג'ון. אפילו של הוד מלכותו.
נמאס לי מִבדיות.
פלצ'ר. אתה סבור שההישֹגים שלך באומנות הן בדיות?
שייקספיר. איפה עוד אם לא בחלומות אנשים טובים יכולים לנצח? וההמצאות שלנו הן אותו
תחליף לחיים כמו הזיות. כל זה כבר התרחש קודם, ואם לא בדיוק כך, אז באופן דומה.
העבר שוב מאיים להיעשֹות לעתיד, ואני הגעתי לנקודת ההתחלה של המעגל.
ברבייג'. האומנם אתה עומד לפרוש, ויל? כיום יש לנו שני תיאטרונים, ולהם נדרשים
מחזות חדשים...
שייקספיר. אני אוהב שמש, ריצ'רד. תיאטרון באור נרות זה משהו כעין אזכרה בכנסייה.
ברבייג'. אם אתה גועל מאולם המנזר, הגלוב תמיד מאפשר לך באין מפריע לעבוד תחת כיפת
השמיים – עם שמש וגשם.
שייקספיר. אני עייפתי, דיק. עייפתי לשנות דמויות.
ברבייג'. זאת מהות המקצוע שלנו – לשֹחק תפקידים.
ג'ונסון. אתה נכנע, שייקספיר. אתה נסוג משֹדה הקרב.
שייקספיר. אני לא לוחם כמוך, בן, אני פשוט מצליחן מסטרטפורד הנידחת. אני מותש,
ובכלל, באחרונה להט היצירה שלי דעך. בינתיים, לא מומלץ לשֹרוד את ההון שלך, אם היה
לך איזה חפץ רב ערך. לתוך התהום הפעור של לוע חמדני זה, הייתי זורק בלי הרף את כל
נפשי ואותי כולי עם כל הקרביים שלי... אני מיציתי עד התום את כל חיי עבור השֹבעת
רצונם, ודליתי את כל מרץ הדמיון שלי... כבר אזלו כל כוחותיי שהיו נדמים בלתי נדלים,
ואילו הם... הו, הם גרגרנים מנוסים! שאבו אותי כמו מח עצם, והושיטו את ידיהם לחטוף
נתח אחר! למי אכפת שאני סחוט ומתוסכל? מי חושב על גורלו של יוצר היציר? אני כבר רק
צל צילו של שייקספיר לשעבר, ואילו המטרה היחידה של רעבתנים אלה היא לזלול! לזלול כל
דברים ברציפות – גם תיאטרון וחיים וגם אדמה ושמיים! לזלול עד אין סוף! הם כמו חבית
ללא תחתית... הם כמו מצולת הים... לכל אחד מהם לחוד יש נשמה כדי לחוש או לרחם או
לאהוב – במילה אחת, כדי להיות בן אדם! – אבל ביחד הם תהום, הם עומק המערבולת
הקטלנית... איך הם שואגים שם...
פלצ'ר. הם רוצים חג כאמור. אם לא אתה, אז מישהו אחר.
שייקספיר. עם רעב כזה, קשה להם לא לעוט על כל פיתיון. צדק אתך, ג'ון: ראשית כל,
צריך להפיק תועלת. זה ניצול הדדי – הם לוקחים ממנו, ואנו לוקחים מהם. ואף שעל בלי
פיצוי.
ג'ונסון. מה אתה יכול להציע במקום יחסי גומלין כאלה?
שייקספיר. אני לא מבצע את תפקיד פּרוֹספֶּרוֹ בסערה, ואין לי סמכות לשנות טבע אנושי
בשרביט קסמים. אני מכשף מאחורי הקלעים, לא קֳבָל עַם.
פלצ'ר. הנה כי כן, אתה יוצא מהמשֹחק, שייקספיר?
שייקספיר. לאן? לאן לצאת, ג'וֹן?
צלצול פעמון הזעקה – ובהבזקי האור של שֹריפה גדולה השֹחקנים של להקת תיאטרון הגלוב
מופיעים על הבמה.
שייקספיר. מה, חברים, באתם לאחל לי דרך צלחה? ואפילו עם זיקוקי-דינור?
המינגס. זאת שֹריפה בתיאטרון שלנו. הגלוב שלך בוער.
ארמין. בסוף ההצגה, אנו ירינו מתותח בחריצות רבה מדי.
לובין. ניצוץ אחד הצית תפאורות – ופרצה דליקה בכל תבל העץ הזה כמו במדורה של
אפיקורוס ספרדי...
שייקספיר. התיאטרון עלה באש בזמן הצגת הבכורה האחרונה שלי?
פלצ'ר. "הוֹי-הוֹי-הוֹי, וְכָּל זֶה אֱמֶת!"
ג'ונסון. תגידו לחייל ממולח – מה יכול להיות יותר שטותי מאשר להישֹרף מיריית סרק?
שייקספיר. כל העולם שלנו הוא מלאכותי, בן. אני מלך עשוי נייר בעולם שבנוי מקרשים.
ניצוץ אחד היה לי מספיק. הזמן שלי תם, ואני זורק את השרביט שלי...
מוסיקה של אבובים ומסך שחור של טרגדיה. באותה ריקות שוב נשארים רק שייקספיר
ו"תיאטרון" ליד עגלת הפגנת.
תיאטרון. ובכן, שייקספיר, זה סוף המחזה.
שייקספיר. מתברר שחיים כה קצרים... בעצם, טעמתי רק לגימה קטנה שלהם – רק מר מדלי –
ונפשי הלוהטת נשֹרפה כליל בלהבות הדמיון...
תיאטרון. אולי לא בִּכדִי נשֹרפה?
שייקספיר. ייתכן שכך, אך אני לא שופט לעצמי. מדוע הצופים לא הולכים?
תיאטרון. הם מחכים לאפילוג.
שייקספיר. ההתרה עשויה להיות רבגונית.
תיאטרון. כזאת לדוגמה? (מדקלם)
"אֲנַחנוּ עָשֹוּיִים מֵאוֹתוֹ חוֹמֶר
כּמוֹ חֲלוֹמוֹת, וּבֶחָלָל שֵינָה
חַיֵינוּ הַקטָנִים פֹּה מוּקָפִים..."
לעתים, שייקספיר, החלומות שלך הם יותר ריאליים מאשר חיים עצמם...
שייקספיר. כן, קורה שבהם יש משמעות.
תיאטרון. ומה הסיכום? "תהיה אסיר תודה על מה שיש לך"?
שייקספיר. אבל לשם מה? אם כולנו נהיה נידונים לשקוע בתהום הנשייה לנצח, לשם מה
חייתי?
תיאטרון. הנצח אינו קיים, שייקספיר. חיים הם תמיד התחלה. ומי שנהיָה חיים הוא בן
אלמוות.
שייקספיר. כלומר, הבמה היא אלמוות? חכה... חכה עוד מעט... כמדומני, אני מבין...
תיאטרון. אתה רוצה לדקלם מונולוג סופי?
שייקספיר. הברבור שר לפני מותו. אני הבנתי, לבסוף הבנתי...
תיאטרון. אחרי החיים?
שייקספיר. כן, אחרי החיים. ייעוד של טיפה הוא להפוך לאוקיינוס.
תיאטרון. כבר מאוחר, שייקספיר. מאוחר מדי. ההצגה שלך נגמרה. (סוגר את ספר חייו של
שייקספיר.)
שייקספיר. אבל הצופים מחכים... הם מחכים להמשך...
תיאטרון. " כָּל הַשאָר הוּא שתִיקָה", שייקספיר...
שייקספיר. אבל הם מחכים למסקנה. הם מחכים לעיקר. הם מחכים, ואני עדיין על הבמה...
תיאטרון. ולפיכך?..
שייקספיר. לפיכך אני מתחיל. (כבר על עגלת הפגנת) אני שוב מתחיל. שוב ושוב!..
קולותיהם של האבובים נשמעים רמים יותר ויותר, ומהעומק של המוסיקה העגומה בהדרגה
מבצבץ קול אלוהי של אריאל באריה "תייבש את העיניים ההן" מהאופרה "הסערה" מאת הנרי
פרסל. כל החלל הבימתי סביב לעגלת הפגנת מתמלא בדמויות שונות ממחזותיו של שייקספיר
כפי שהן קיימות במסורת תיאטרלית, והמונולוגים של ההמון הססגוני מתערבבים – תחילה
באנגלית ואחר כך בריבוי שֹפות – במקהלה רבת לשונית של חיי אלמוות שבלתי נדלים בחזרת
ההתחלה האינסופית שלהם.
קולו השמימי של קונטרטנור "אלטינו", כמו נשמתו של שייקספיר, מרקיע מעל התיאטרון שלו
הפתוח לשמים, בעוד שהנהמה העמומה של גלי המציאות המלחכים את חוף הבמה החגיגית
מכרסמת את האיון הזוהר הזה, היכן כמו תמיד הצגה נצחית ואלמותית נמשכת למרות הכל...
מ ס ך
אביב 2019
***
Shakespeare
הירשם ל-
רשומות (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה