Comedy

Copyright© 2019 - 2020 Vasily Poutcheglazov


אהבת חיי
קומדיית פגישות בשתי מערכות

מאת: וסילי פוצ'גלזוב


המשתתפים

הוא – גבר מעניין, קצת מעל "גיל הבינה". בהתחלת ההצגה לפנינו ברנש טיפוסי למדי: נהנתן שאנן, תאוותן אדיב וחובב-נשים מושבע אשר כבר מרופט במקצת, אבל מסוגל עד עתה להציג את עצמו במלוא הדרו בהזדמנות. בקיצור, הוא מאלה שעדיין מסורים לאותו תחביבם, דהיינו – לחיזור אחרי המין היפה, ולמרות שנים שחלפו, עוד לא איבדו את הרעננות והמיומנות שלהם בשעשוע כזה.

היא – אישה חיננית ונעימה בת גיל העמידה גם כן. אבל יש לומר שהיא נראית כך רק בתמונה הראשונה, כי לאחר מכן, היא משתנה פעמיים במידה ניכרת.

שניהם – ילידי רוסיה ועולים ותיקים.

מקום הפגישות – תל אביב.
התקופה – עכשווית.
הזמן – כמובן, עונת הפריחה האביבית.

רצוי להשתמש בהצגה בשיר "בחורה ישׂראלית" מאת וסילי פוצ'גלזוב – בהתאם להערות של המחזה. בדבר לחנו של השיר אפשר לפנות אל המחזאי או לסמוך על טעמו של מלחין.

*


מערכה ראשונה

פגישה ראשונה

פינת שׂדרה מוקפת בסבך ירק – מקום מתאים מאוד להתבודד או לשחר לטרף. הערב בהיר וקריר, הציפורים מצייצות, ומהפרחים נודפים ריחות חושניים. הטבע מתעורר אחרי גשמים חורפיים ובן אדם יחד איתו, לרבות צייד ערני שיושב עכשיו על ספסל בפינה ומפזם לו את נעימת השיר "בחורה ישׂראלית". (ייתכן שהלחן הזה מנוגן לפני עליית המסך.)

כאילו לפי רצונו, בשׂדרה מופיעה היא – חפצם של כיסופיו התמידיים. ברגע שהיא חולפת על פני הספסל הוא קם.

הוא. היי, בוביק! מה נשמע?
היא (נעצרת בתמיהה). מה? איך התבטאת? "בוביק"? כנראה אתה קצר ראייה?
הוא (גם בהתפלאות). כן, במקצת. כיצד ניחשת, יפהפייה?
היא. זה לא קשה, אדוני. אם גנדרן כזה נטפל לאישה כמוני, אין ספק שהוא עיוור. או זה עתה ניתק קשר עם אישתו והשתחרר להרפתקאות חדשות.
הוא. אני רואה שאת מצוברחת היום, יפה שלי. מה הבעיה?
היא (מתבוננת בו). למה אתה חושב שבעיות שלי הן עסק שלך?
הוא. נו, מי יודע, מה יכול לצאת מהפגישה שלנו... אבל מדוע אני שומע נימת עוינות בקול שלך?
היא. מפני שלדעתי אין טעם לבזבז מחמאות מליציות על עובדת ענווה שלא ראויה להן.
הוא (בקול קטיפתי). בשביל מה קשיחות כזו ביחס לעצמך, נשמה שלי? וגם למי שהגיב כהוגן על הקסם שלך. נניח שאני לא כל כך מושלם כמעריץ...
היא. לא מושלם בהחלט! כמעריץ אתה ממש אחרון.
הוא (ברמז). אחרון אחרון חביב...
היא. אבל מה שנוגע להערכה עצמית – היא אכן בנמצא. ישנה די והותר.
הוא. ביטחון עצמי הוא רק כיסוי לביישנות.
היא. זה ניכר, בפרט בעיניך המחוצפות. כנראה, אתה מחפשׂ פה חברה ששווה לך בצניעות, ודווקא אני מתאימה לתוכנית כזו? או שמא בכלל לא איכפת לך מי תילכד?
הוא. לא ולא! להפך, אני בררן גדול בעניין חינניות.
היא. זאת אומרת, אני יוצאת דופן? מה שנקרא ויתור על טעם מחמיר לרגל קוצר רוח אביבי?
הוא. הייתי אומר באופן אחר...
היא. דהיינו בשירים?
הוא. אני כבר חורז? סליחה, אני פזיז מדי עקב הרושם שעשׂית עליי.
היא. חבל על הזמן, נכבדי! ידוע לי משהו על הפזיזות שלכם. ומזמן למדתי בעל-פה כל מה שגברים מדברים כאשר הם מוכרים לוקשים לנו. (מעיפה מבט ביקורתי עליו.) דרך אגב, כמחזר אתה כבר משומש במידת מה. הנה למשל הקרחת מבצבצת – האם זה קישוט?
הוא. בגבר אמיתי קרחת היא מגרעת נסבלת. בכל מקרה, נשים אוהבות אותנו על איברי גוף אחרים.
היא. באמת? מורגש שאתה מפונק בניצחונות קלים.
הוא. את לא מסכימה איתי?
היא. לא, לא, הצדק איתך! לפנים גם אני חשבתי שיש לכם מעלות לא רק גופניות, אולם כיום עיניי פקוחות! וכיום אני מעדיפה בחורים בלי מעלות מיוחדות. פשוט שיהיו צעירים, חסונים ויפי תואר. וגם מתולתלים. יש לך עוד שאלות?
הוא. רק אחת. מאיזו סיבה את כל כך עוקצנית? מה זה, גחמנות או אמצעי התגוננות?
היא. בטח שאמצעי. תראה כמה חרקים כמוך מטרידים אותי מכל הצדדים.
הוא. הרי את ממש ארסית! סבורני שאת דווה היום, לכן אסור לגעת בך...
היא. אסור בלי שום קשר עם מחזור! (מייד מתרככת) בעיקרון, יש לי הפוגה קצרה עכשיו וכל עוד לא נמאס לי לפטפט איתך. אבל אל תשלה את עצמך: למכרים מקריים כמעט שאין סיכוי למצוא חן בעיניי.
הוא. כמעט? אמרת "כמעט"?
היא (לעצמה). הוא לא חירש לפחות. ניתנה לי נחמה פורתא... (לו) וקח בחשבון שבגברים מקריחים אני מעריכה מקוריות קודם כל.
הוא. אל תדאגי! הקרחתי אך ורק בשל השׂכל שלי.
היא. מן הסתם, השׂכל שלך כמוס. ואתה טומן אותו בכוונה, לשם הסוואה, פן תסנוור אותנו בזוהר החוכמה. או אין לך אופן אחר לרדת ממרומי הרוחניות שלך לשפל רמתנו – רק הֵנה לשׂדרה?
הוא. מתמיה! למראה את התגלמות הצייתנות, ואילו למעשׂה...
היא. גם אתה כמו כולם לכאורה. ואילו למעשׂה... אתה לא צבר, נכון?
הוא. מאין מסקנה כזאת? יש לי מבטא?
היא. יש לך משהו רע יותר.
הוא. מה קונקרטי?
היא. לדוגמה – חוסר השאננות בעיניך. מייד מובן לי שמילדות הורגלת למחסור.
הוא. למחסור?
היא. באהבה בייחוד. אני צודקת? (מציצה בעיניו.) ומה בעומק הזה? בעיות יומיומיות או ייסורי מצפון?
הוא (נועץ מבט חוזר בעיניה.) את רואה הרבה מדי...
היא. לעתים. במקרה שיש מה לראות.
הוא (בהתפעלות). לך לא מבט אלא מערבולת!
היא. איזה פתוס! נדמה לי ששנינו שׂחקנים מעולים.
הוא. חס וחלילה! אני לא שׂחקן, אני אפילו לא מבקר בתיאטרונים!
היא. מה פתאום? חושש שאתה עלול לחרוג מן המסגרת של טעמך המעודן ולחלל את נפשך הרגישה בהצגות תפלות שהציפו הבמה שלנו?
הוא. לך זה מצחיק, בינתיים בימים שעברו במה, בעצם, הרסה את חיי. בקושי אני גברתי על פיתוי זה.
היא. כל הכבוד! מסתבר שנתקלתי במֵגֵן הטוהר ואספן של רגשות נשׂגבים.
הוא. במידה מסוימת. בין השאר, מדי פעם אני כותב שירים.
היא. אתה משורר? איזה סיוט!
הוא. אבל, כמובן, לפיוט אני מתמסר בשעות פנאי.
היא. תודה לאל! רק שלא נביא!
הוא. לעולם לא אוכל להיעשׂות לנביא.
הוא. מה המכשול?
הוא. איני מסוגל להסתפק בחרובים בלבד. הרי אני כזה אכלן!
היא (במורת רוח). ובכל זאת, אתה אסתטיקן...
הוא. בעיקר בתחום סגידה לנשים נחמדות.
היא. זה רמז דק שאני מתייחסת לסוג "הרצוי והמצוי"?
הוא. תרשי לי להעיר לך ש...
היא. ארשה אם תמשיך בלי מליצות נדושות.
הוא. בבקשה! הכחשה אחת – וזהו. הִננה. את מקסימה עד מאוד – זה מובהק.
היא. תודה על תמציתיות.
הוא. לעניות דעתי, את מחמירה מדי בביקורת עצמית.
היא. תודה עוד פעם. נורא תודה!
הוא. בהן צדק, את נראית נהדר. היום את ממש פורחת.
היא. המון תודות לך על כנות ואמת צרופה! אני משתחווה לך מטעמן של כל היפות המוזנחות!
הוא. את לא מאמינה לי?
היא. אני עוד לא משוגעת – להאמין לגברים. במיוחד לחרזנים משׂדרה.
הוא. למה לא?
היא. זאת מופרעות באשה נבונה. שכן הודות לכם, היא שוב ושוב הופכת לבובה כעין יו יו. למין צעצוע לשעשוע של "גאונים חופשיים". כל פעם שהיא מאמינה לרמאים כאלה.
הוא. כאשר את מדברת בתמימות כזו, את מצודדת לחלוטין. רצינות מוסיפה קסם לך.
היא. כאשר אתה מחניף בגסות כזו, אתה בנלי לגמרי. עד מתי אני אוכרח להאזין לשטויות שלכם? "שבית את ליבי", "אני שפוט שלך" וכדומה... חוץ מחנופה, יש לך נימוקים לעניין אותי?
הוא. טוב, אני נכנע. אף על פי שאני כותב שירים, בעצם אני לא איש רוח.
היא. בלא ספק אתה "איש גוף"! נהנתן מושבע!
הוא. בואו נאמר שאני פשוט מהנדס רגיל.
היא. האם מקצוע מגדיר בן אדם? אני משוכנעת שאתה חובב מנעמים גדול. הלא כן?
הוא. יש לומר שאת פיקחית.
היא. אתה כאילו לא סתום גם כן. אתה אפילו משׂכיל ותרבותי, למרות הסלידה שלך מתיאטרונים. ודומני שאתה לא ירא שמים.
הוא. יתר על כן, אני נוטה למינות. בנפש, מובן מאליו, בסתר ליבי. לא כדאי להרגיז אל עליון בהצהרות קבל עם...
היא. אז לשם מה אתה נמנע מבילוי מרתק כזה? אני מתכוונת לבמה.
הוא. מה שנכון נכון! במה היא כן מרתקת! כמו תהום. מאוד מתאימה לטבוע בה.
היא. לכן לך היא "אזור סגור"? תגיד לי מה זה – חרם או נדר?
הוא. זֶכֶר, קרוב לוודאי. בנעורים עולם התיאטרון כבר היה תחביב שלי ומספיק לי, מספיק! שׂבעתי ממנו!
היא. זה מסקרן – מה קרה לך בעולם ההוא. איזו חוויה?
הוא. התאהבות. הדדית וגורלית.
היא. וַי, איזו צרה! בשׂחקנית?
הוא (בתוגה). בה. והיא הייתה צעירה וכשרונית מאוד.
היא. צרה כפולה! עלמה כשרונית היא ממש אסון טבע! העלילה כמו ממחזה.
הוא. או מתסריט סרט. ואילו אני שׂונא גם במאים וגם במאות.
היא. אתה יהודי אמיתי! כלומר, סרבן קשה-עורף שאין לו בר סמכא בחיווי דעתו. ומתי התרחש הזעזוע הזה?
הוא. מזמן. אז שנינו היינו סטודנטים.
היא. זיכרון נדיר! בהיותך יונק סטודנט חווית פרשת אהבים קטנה, ואתה עדיין מוצץ ממנה שיברון לב ומכאוב! טוב, תחילה הייתה ביניכם כימייה, אחר כך היא נענתה להתאהבותך, והסכמתה הביאה לידי יחסים ידועים, ומה הלאה?
הוא. הלאה לא היה שום דבר. עזבתי אותה למרבה הצער.
היא. עזבת כדי להצטער על העזובה?
הוא. בדיוק ככה. נטשתי אהובתי היחידה ונפרדנו לעולם, אך ליבי כָמֵהַ לראות אותה.
היא. רק לראות?
הוא. אל תחטטי בפצעים חשׂופים! אילו היו לי חלומות שװא לפעמים, מה התועלת? אבוי, הכול נגוז לעד. כעת היא גרה בארץ אחרת, והרבה שנים חלפו מאז.
היא. לפיכך אין בצע לדמיין לריק. היא בת גילך?
הוא (שקוע בזיכרונותיו). בערך.
היא. מזה נובע שכעת היא זקנה מופלגת.
הוא. קצת הגזמת את הגיל שלי.
היא. ייתכן שלא תזהה אותה אם תפגוש.
הוא (נאנח). אין זה מן הנמנע.
היא. והיא שׂחקנית מקצועית?
הוא. כן, הייתה לה אז מטרה כזאת בחיים.
היא. מסכנה! האם זה קיום נאה לעלמה הגונה – בלי כסף, בלי חיים פרטיים ובלי גן אדן בשמים! ובנוסף על כך, במאים שכולם עריצים ורודנים. קל להבין, מדוע עד היום אתה שרוי בתוגה ומתעצב עליה.
הוא. כמדומני, אין לך אשליות קשורות לבמה.
היא. אין אף אחת! מהי במה? מספר קרשים והמון תככים.
הוא. חוץ מזה, תמיד עלייך להיות לטעם הקהל.
היא. עד שהקהל רוצה לראות אותך. לא, לא, במה היא מקום שכוח אל, היא ממש גרדום, היא אכן מצולה עם כרישים וטבועים – אתה צודק! גם אם יש לך שֵם.
הוא. יש לי חשד שעם שֵם היא תופת מוחלטת. לכן אני לא זקוק לבימה מלאכותית, אני מעדיף "תיאטרון חיים".
היא. הניסוח מדויק מאוד. עד כמה שאני מבינה, נשים הן דמויות תיאטרליות בהצגה שלך. במילים אחרות, בובות.
הוא. זה פירוש חופשי מדי!
היא. כלל לא. רק חשׂפתי את המשמעות של הגדרתך. מבחינתך אנו כולנו תחליף האהבה שעברה. כזה פיצוי על סבל הבדידות, נכון? ואני בטוחה שהיקף קבלת הפיצוי שווה לקנה המידה של אהבתך בלי גבולות.
הוא. בפיך לא לשון, אלא עוקץ!
היא. ההבדל הוא שכיום אתה לוקח אותה הנאה בקמעונות. ידוע שאהבה היא אחת, ואילו נחמות הנפש ישנן למכביר בכל מקום.
הוא (נעלב). זה חילול הקודש ללגלג על אהבה גדולה...
היא. סליחה, אז תסביר נא לי במפורש, למה אתה קורא "אהבה"?
הוא. לכל המגוון! המושׂאים שונים – הרגשות שווים!
היא. תודה רבה על ההסברה. אני מרגישה מראש איזו גישה צפויה לי בעתיד.
הוא. מעולם לא העלמתי את כוונותיי. זה העיקרון שלי להתנהג בהגינות.
היא. לפי שאתה עצמך מבין כהגינות ובתנאי שתהליך החיזור מתנהל בלי תקלות.
הוא. אומן אמיתי בוחר במשׂחק הוגן בכל מקרה. ולא חשוב, אם הוא מצליח או כושל במשׂחק.
היא. נכון, זאת עמידה מועילה מאוד לממזר מנוסה.
הוא. תודה לך על הערכת כישרונותיי.
היא. על לא דבר! אבל בנידון אני תומכת בך: ללא ספק תאוותן גילוי לב הוא יותר טוב מאשר מתחסד צבוע. כגון מי שמוכן לקטוע רגליים לאישה יפה על מנת להימנע מפיתוי.
הוא. סלחי לי על סקרנות, מדוע נִזכַרת בברנש כזה? סתם ככה, במופשט, או מניסיון אישי?
היא. אישי ונרחב.
הוא. אז עוד שאלה. הפנויה את עכשיו?
היא. פנויה סוף סוף. לעתים כבר מותר לי להפר משמעת.
הוא. יופי! ובאיזו מידה להפר?
היא. זה תלוי בנסיבות. כל ההתחלות קשות.
הוא. אמת לאמיתה! אולי נלך בדרך החטא ביחד?
היא. לאן נלך? חטא הוא עיגול, כמו זירה בקרקס.
הוא. נפלא! מהגיל הרך נטיתי לליצנות, חבל שלא נמצאה לי זירה!
היא. אני אחשוב על תרחיש כזה. אתה חד מוח עד כדי כך שעלה על דעתי איזו הפתעה הייתי יכולה להמציא לך...
הוא. אני חכם מחמת התנסות. הייתי נשׂוי שש פעמים.
היא. בו בזמן?
הוא. לא, לפי התור. וכל רעיה הוסיפה לי פיקחות.
היא. ככל הנראה, קשרים מקריים הוסיפו לך משהו גם כן. והִנה התוצאה של דרך קרבית: יצאת מכור המצרף של נאפופים ככובש מחושל ואטום לב שאינו חש חמלה לבנות חוה המנוצחות.
הוא (מרוצה מעצמו). לפרקים אני חש אותה. אני משׂיג ניצחון בדרכים שונות.
היא. אני מקווה שאין בכוונתך שוב להתחתן?
הוא. זה פשע נגד האנושיות – לצחוק על קורבן המאוויים.
היא. תמיד אהבתי מעשׂים פליליים!
הוא. מצוין! אז אדקלם לך שיר אחד.
היא. על אודות קורבן כזה?
הוא. דווקא עליו. ידוע שנשים אוהבות באוזניים, גברים – בעיניים, ואילו משוררים – בלשונות.
היא (צוחקת). קלעת בול! של מי יצירה זו?
הוא. שלי, כמובן. פעם נפלטה לי מהפֶה.
היא. כלומר, זאת ליריקה. (מביטה בשעון ידה.) טוב, בסדר, דקלם. אני כולי אוזן.
הוא. שׂימי לב שהשיר דרמטי. אפילו טרגי.
היא. ניחא! קצת אתבדר בתמונה של שפיכות דמים.
הוא. שמעי, אני מתחיל... "שיר על נפש בלתי מובנת"!
היא. ריבונו של עולם! עוד אחת!
הוא (בגאווה). בלתי מובנת ובודדת!
היא. בוא, בוא, תתחיל! כבר הוצאתי את הממחטה שלי לנגב דמעות.
הוא. לגלגנית! (מדקלם)
"כְּאָחוֹתִי הָיִית אִיתִי,
וְשוּב שָמַעתִי שֶאָסוּר!
הָייתָה לִי הַתשוּקָה בִּלתִי
נִדלֵית, הָיָה רַמזִי בָּרוּר –"
היא. ללא ספר, זאת אירוניה.
הוא. בשום פנים ואופן! זאת זעקת הנפש!
היא. באמת? אלפי תודות על מידע! הבהרת לי באיזה מקום נפש נמצאת בתוך גבר אמיתי.
הוא. בין "עגבה" לבין "אהבה" רק שתי אותיות! למרות השמצה, אני ממשיך... (מדקלם בפתוס)
"הָיִיתִי מְעוּדָן, רִגשִי,
אֲבָל – מִשוּם שֶאַת יָפָה –
בְּגִידוּפִים רָתחָה נַפשִי
שֶלֹא כּוּבדָה שוּב בִּדחַפָה –"
היא. אתה אכן מומחה בחיקוי! אגב, שם כבר אנשים שֹמים לב עליך.
הוא. כן, אני יוצר לעם! גאונות משתייכת לכל האנושות! (מדקלם בקול רם – כבר לצופים)
"וּמַה יָכוֹל לָצֵאת מִזֶה,
אִם שוּב נִישַקת אֶת הַחָבֵר
רַק בִּמצַחוֹ, לֹא בַּחָזֶה
וְגַם לֹא בְּמָקוֹם אַחֵר!"

(פתאום נשמעות מחיאות כפיים מאחורי הקלעים.)

היא (צוחקת). ברבו, ברבו! עשׂר! שטות מוחלטת! הזלתי דמעה, אך מצחוק!
הוא (מרוצה). מאוד השתדלתי, תודה... (לצופים) גמרתי, גבירותיי ורבותיי! זהו זה! לא, לא, אני לא מטיף ולא תועמלן! אני ריאליסט קשוח! מצטער, קהל נכבד, הייתי מבקש מכם להתפזר! כל טוב ולהתראות!.. (לה) עינייך רואות שיש לי הצלחה.
היא. ועצומה! זה תרגום או פרי הבוסר של גיל הבינה?
הוא. זה אלתור חופשי לכל הגילים.
היא. כאמור "הגילים שונים – הרגשות שווים"? ותמיד רק אמת?
הוא. אבל לא תמיד אמת בגילוי לב.
היא. אהה! מתוך הומאניות, אתה משמיט חלק מיותר שמדכא נשים שבלתי מושלמות...
הוא. הגדרה "בלתי מושלמת" לא מתייחסת לך.
היא. נכון שלא מתייחסת! לדעתי, אין אף מגרעת בשלמות שלי לשיפור! בניגוד לכל האחרות, אני ממש גולת הכותרת של הבורא! ולפי היופי שלי, מגיע לי הלל וכריעה.
הוא. מצידי אין שום התנגדות! אבל בהצעה שלך יש דו משמעות מסוימת, לכן אני רשאי גם לכרוע ברך בפנייך וגם לקרוא אותך.
היא. אתה בטוח שתוכל לקרוא נשמה של אישה?
הוא. לפחות אנסה.
היא. אבל מה לגבי השׂחקנית שאין כמוה? היא נשכחת לזמן הניסיון?
הוא. בהכרח. אני לא אידיוט לחיות בעבר רחוק כאשר מולי עומדת יפהפייה נוכחית?
היא. האומנם? אין אהבת נצח תחת השמש!
הוא. מה, אישה אחת לכל החיים? תודה, לא. מקומו של עיט הוא בשמים.
היא. מה אתה אומר! מוזר שציפור דרור כזו החליטה לעוט על תרנגולת חסרת כנפיים כמוני.
הוא. זה לא מוזר, זה טבעי, אם אנו נדייק עובדה אחת. בחירת ליבי היא לא תרנגולת אלא יונה.
היא. נו, מה לעשׂות! אין ברירה לעיט: כאשר מתחשק לו לאכול, אפילו יונה אפסית הולכת כאוכל.
הוא. אל תוציאי דיבה על עצמך! את ממש אגדה, והקסמת אותי ממבט ראשון! מלבד זאת, את דומה במשהו לשׂחקנית ההיא. (מתבונן בה בקוצר ראות.) מאוד דומה...
היא (בחיפזון מסוים). אז מה? אתה סבור שאני מפתה רק בהשוואה לקשישה זאת? או המדובר במין הבושׂם שלה?
הוא. לא, זה פשוט רושם מעורפל. לומר את האמת, מזמן שכחתי באילו תמרוקים השתמשה חברת הנעורים שלי.
היא. לא יאומן! בשבילך, אנחנו כבר דומות זו לזו! בעצם כן, מבחינת הגברים כל נשים כמו תאומות, והכול בהן זהה: ידיים, רגליים, עיניים, שׂפתיים... וגם המקומות העדיפים ביותר. לפי דעתך, אין בינינו שוני?
הוא. אני מעיד שיש! לפעמים אפילו שוני ענקי.
היא. הסטודנטית שלך הייתה צעירה, ואילו אני לא כל כך?
הוא. אין כזה דבר! העיקר שהיא הייתה לבבית, ואילו את נעימה למראה ועם זאת יהירה למדי. אולי אני שעממתי אותך?
היא. כל עוד לא שעממת. אילולא היית משעשע ומלא שׂמחת חיים, הייתי מפסיקה את השׂיחה שלנו ללא גינונים.
הוא. אז מדוע אנחנו עדיין משׂוחחים במקום לעשׂות חיים?
היא. מפני שאני קצת התעייפתי מהרפתקאות.
הוא. התעייפת בגיל שלך? מוקדם, יונה שלי...
היא. ייתכן שמוקדם, אבל לצערי, ככה זה כרגע. בכל נפש הרבה דברים מצטברים במרוצת הזמן.
הוא. מרירות, כפי הנראה. משום כך, את שופכת אותה מעת לעת על איש חף?
היא. כשם שאתה שופך את נפשך. אולם אני לא מדקלמת אלגיות קורעות לב.
הוא. הִנה תגובת אישה על השראה! ובכן, מצאנו קירבה בינינו?
היא. "מצא מין את מינו"? נכון, התקרבנו במידה מספקת. חבל שהשיכנוע שלך היה ממושך מדי. שכן נותר לי רק זמן קצר להמשך הפגישה.
הוא. אומרים שעיכובים מגבירים חשק...
היא. נחוץ לך להגביר אותו? כבר יש לך קשיים?
הוא. קושי לי רק אחד...
היא. קל לנחש מהו.
הוא. לא נכון, לא נכון! כלל וכלל לא!
היא. ברוך השם! נבהלתי עד מוות.
הוא. הקושי הוא שלפניי אגוז קשה.
היא. אהה, לך יש בעיות עם שיניים!
הוא. מה קשור?
היא. אני אסביר. כיוון שאתה מתפאר ביכולת שלך לפצח חתיכות כמו פיצוחים, חשבתי שאתה עדיין מסוגל להראות שיניים בהזדמנות.
הוא. ולשבור אותן על יהלום כזה?
היא. נכון, יחד עם לסת. אבל לא נורא! הרי בגבר אמיתי מישהי מעריכה איברים אחרים. האם זה לא כן?
הוא. אני אסיר תודה לך על תנחומים. יש בינינו הבנה הדדית, בכל זאת.
היא. יש – בגדר האיברים האלה.
הוא. אני מקווה שזה יספיק לנו.
היא. יספיק? מתברר שאתה משליך את יהבך על כוח גברא בלבד. כנראה הפרזתי אינטלקטואליות שלך.
הוא. מי ללא רבב? התנהגות של גבר תלוי בצירוף נסיבות. התקפה ושיר שניהם רק דרכי התקרבות.
היא. מכבר שׂמתי לב שגברים על פי רוב אוהבים לזכור את קלות הדעת שלהם בצעירות ולנצל אמצעים אמנותיים.
הוא. כל זה אופייני לנשים גם כן. קסם של אישה הוא יצירה של אומנות וטבע בד בבד.
היא. אבל יש בין שיטות כאלה הבדל תהומי. אומנותנו היא מקצועית, ואילו בדיות שלכם מצוצות מן אצבע, ובדרך כלל, הן חובבנות גמורה.
הוא. לידיעתך, יוצרים הם פגיעים מאוד...
היא. הוי, סלח לי! שכחתי שגאונות דומה לרגליים עקומות – אסור לשׂאת את השם שלה לשווא! אתה בוודאי מקצוען בכל תחום נבחר.
הוא. אני שׂמח שהצלחתי לעניין אותך.
היא. מצער שמומחה כזה עושׂה משגים שאין להם כפרה! היית מחויב לדעת שאישה לא סובלת מתחרות – גם בעבר וגם בהווה.
הוא. וגם בעתיד, כן? הננו הסכסוך בין אם לבין בת!
היא. בדבריך יש גרעין של אמת.
הוא. טוב, אני מוכן להלל אך ורק אישה אחת שעומדת ממול.
היא. כמה הוּקל לי מייד! פשוט "אבן נגולה מעל ליבי".
הוא. אבן שטמנת בחובך?
היא. ליתר ביטחון, אישה תמיד נאלצת להיות חמושה במשהו – או באבן או באבן חן. אני מניחה, שאני תואמת לטעמך חלקית...
הוא. לא חלקית אלא בשלמותך!
היא. אף על פי כן, יפהפייה לשעבר מוכרחה להיזהר ממרמה. אתה לא יכול לתאר לעצמך, כמה הרבה אכזבות ומכות של גורל נפלו בחלקי!
הוא. אילו היה לי מוּרשה להיות בלסם על פצעים שלך, הייתה שׂוררת שלווה בנשמתך.
היא. בלסם? אכן כן, יש לך כישרון לדבוק...
הוא. כמו דבש.
היא. כמו דרדר!
הוא (עם סאבטקסט). אני כזה פרוע?
היא. זאת שאלה על אורח החיים או על הקרחת שלך?
הוא. מצאת נקודת תורפה יחידה...
היא. הבטוח אתה שהיא יחידה?
הוא. כעת אני כבר מהסס ונזקק לעזרתך. איפה נמשיך לסקור ליקויים שלי?
היא. על אחריותך. יש לך שעתיים להחליט – איפה וכיצד.
הוא. את עוזבת אותי?
היא. היום יש לי עוד עניינים מלבד שׂיחות נעימות.
הוא. אולי מספר פלפון כדי להתקשר אלייך?
היא. לא כדאי. לעת עתה רציתי לשמור על אלמוניותי.
הוא (מודאג). אבל את מבטיחה שתחזרי אליי?
היא. אני מבטיחה בשבועה! הואל נא לחכות לי.
הוא. אני אחכה לך עד נצח נצחים!
היא. אף על פי שהמתנה היא ממש מעשׂה גבורה לתוקפן כמוך? בסדר, אבוא הנה בעוד כשעתיים.
הוא. ואחר כך נתחיל ליהנות?
היא. ברצון!
הוא. בלי השהייה?
היא. לאלתר! ניפגש ומייד נצלול ישירות לעומק העונג.
הוא. לו יהי כך!
היא. רק שאף אחד לא יטבע במצולת ים כזו...
הוא. כמה אני אוהב להסתכן!
היא. אז כול טוב, דביק שלי! להתראות!
הוא. גם לך, מתוקה שלי. אלך להתכונן לפגישתנו המאוחרת.
היא. לא יאוחר מהיום. ביי ביי! (יוצאת מהשׂדרה.)
הוא. יש! הקרח נשבר! (עוזב את נקודת התצפית שלו כמעט שבריצה.)


היא עוברת לבדה מהשׂדרה למקום אחר – ונכנסת לחדר-איפור בתיאטרון. על ידי כך מתברר שהיא שׂחקנית. ברגע שהיא פוסעת על הסף של החדרון הצר, היא פושטת את הז'אקט האופנתי שלה וזורקת אותו על פרגוד מחיצה שעומד על יד שולחן איפור עם מראות. תוך כדי המונולוג הנלהב הבא, היא ממשיכה להתפשט ולהחליף בגדים לפני הצגה.

היא. איזה נבל! איזה זנאי זקן! איזה חזיר תאוותני! לא הכיר אותי! נאד נפוח! למי הוא סיפר מעשׂיות אלה? לי עצמי! אני אהבתך הגדולה, אני פרשיית אהבים הכי מרתקת שלך, אני החוויה העמוקה ביותר בחייך! אני, אני, אני! (בזעם מכה על השולחן באגרופים.) איך יכולת לשכוח אותי, פטפטן קירח? האם אני השתניתי עד כדי כך שכבר אי אפשר לזהות אותי? לא ולא! למשל אני העפתי מבט אחד עליו, ומייד ראיתי מיהו! בן רגע הבנתי שלפניי היה לא אחר מאשר הבוגד ההוא שאהבתי בכל נפשי בנעורים! אהבת אמת כזאת היא בלתי נשכחת, ואני עדיין זוכרת כמה הייתי אהובה בו ואיך השתגעתי בחיבוקים שלו... ואילו רודף שׂמלות זה פשוט חיפשׂ שם חתיכה לערב, וזאת הייתה לו מטרה יחידה. אילולי תאוותנות בלתי מרוסנת כזו, ספק שהיינו נפגשים היום ושהוא היה שׂם לב לאישה רגילה כמוני. רק מרוב בטלה, רק מתוך סקרנות, רק הודות לאי מוסריות... אך מי אמר שאני אישה מן השורה? לכל הדעות, אני שׂחקנית שאחת הטובות ביותר, הלא כן? בתפקידים ראויים, מובן מאליו, ובחוגים של מומחים אמיתיים... זה שֹיא החוצפה מצידו! במשך שעה תמימה, היה סוקר אותי כמו סוסה מכף רגל עד ראש, ולא עלה על דעתו שלפניו אהבתו העיקרית בכבודה ובעצמה! (זורקת בזעם את החצאית שלה הצידה על הראי.) עיוור! חמור קצר ראות! מה, אני כן מתחילה להזדקן? האומנם? (עכשיו היא כבר לבושה ביקיני בלבד, ויש לה אפשרות להעריך במראה את מצבו של יופיה הגופני.) טוב, בואו נתבונן בחיצוניות בעין ביקורתית... הגזרה תמירה ומהודקת, נכון? הרגליים חטובות, המותניים כאילו צרים למדי, והירכיים מרשימות כמקודם... מה הלאה? התחת עוד לא רופס, הכרס והשדיים לא משתלשלים, העור לא קמל ועדיין כמעט שללא קמטים, והפנים... (נעצרת) כן, הפנים, החמד שלי... נאמר למען האמת, בפנים שלי כבר אין רעננות שהייתה, הפנים דהויים קצת, לא אכחיש... אבל, בעצם ,הפרצופון די מושך, וממנו אני אוּכל לעשׂות מה שארצה, העיקר שכל השאר בסדר... (טופחת על האחוריים.) בחיי, יש לי מה להציג ולהציע! עם גוף כזה אני ממש דוגמנית סקסית! המיניות קטלנית! (לפתע) רגע, שנייה, יש לי רעיון... בערב הוא עומד לחכות לי? בא לו להזמין אותי למסיבה? יופי! (יושבת על כיסא מול המראה ומתאפרת, המדברת עם הבבואה שלה.) אני אבוא כמו הבטחתי. אבוא ואזכיר לו משהו, אערוך לו גם "תיאטרון החיים" וגם "פגישה עם הנעורים". הגיע זמן! הערב, אני אוציא אותו על הבמה הריאלית ואמציא לו עונש מיוחד – כתגמול על הכול. על מנת שלעולם לא יעז לשכוח אותי! (חובשת על הראש פאה נוכרית עם שׂיער בצבע ג'ינג'י.) בקיצור, אחרי ההצגה אני נשארת מאופרת, וכשאבוא לזמיר שלי, אתחזה לדמות שעכשיו אני אגלם במחזה. עליי לְאַלתֵר ולבלבל לו את המוח עד שיתייפח ויבקש ממני מחילה. אם לא כן, אני שׂחקנית חלשה! באותו זמן אשמע אילו סלסולים יצייץ עיט שלנו אחרי המופע הזה. שכן היום, מותק, המופע נקרא "יום הדין בהקִיץ" ואני במאית בו! היום אתה בובה, ואילו אני מושכת בחוטים! נקמה, נקמה איומה, רק נקמה!.. (במצב הרוח המרום, היא מזיזה את הפרגוד, ומחיצה זאת מפרידה בין החדרון לבין האולם.)

ברדיו נשמע לחן השיר "בחורה ישׂראלית".

פגישה שנייה

הוא שוב יוצא אל ספסל השׂדרה. עכשיו הוא עוד יותר מגונדר משהיה.

הוא (רגוז). לעזאזל! למה אני חייב לחכות לה עד אין סוף? אולי היא חושבת שהיא כליל השלמות? שהיא יחידה במינה ושאין לה תחליף? כבר הכול קנוי, כבר צחצחתי את הדירה שלי, ואני עצמי כבר בכוננות מוחלטת, בינתיים היא מאחרת עד כה! כמו להכעיס! כמו במזיד! מה, היא רוצה לעצבן אותי? הייתי מייעץ לה להזדרז, לבל תחמיץ הזדמנות לערב. או ייתכן שאפילו לעתיד... גם אם אני לא כעסן ואישה נחמדה כזו מצאה חן בעיניי, לא כדאי לבחון את הסבלנות שלי! אני עוד לא מאוהב בה בכל נימי נפשי, ואיחורים עולים לי על העצבים. אני שׂונא אלה שעורמות לי מכשולים כדי להכריח אותי לרסן את המזג החמום שלי... כן, אני כזה דייקן, ואני דורש לבוא בדיוק במועד! ללא דיחוי! במיוחד אם נדלקתי על מישהי כמותה... השד יודע, בשביל מה אני צריך להעביר את הזמן בהמתנת שווא ולחזור כלעומת שבאתי! יש מסביב הרבה נשים אחרות, ואין טעם להמתין לרמאית שמפרה הידברות איתי! מוטב להפסיק ציפיות סרק כאלה ולחפשׂ בחורה ותרנית יותר. העיר היא לא מדבר, ואני בטוח שבליינית אחרת תיקלע לאזור חיפושֹיי במוקדם או במאוחר... די! פקעה סבלנותי! הרי יָדעָה שלא תבוא אליי, ולמרות זאת, שיטתה בי! (בחמה שפוכה) סיבנה אותי, שקרנית! חלאה שכמוך! קדחת עלייך וקללות על שפילות שלך! שתירקבי בקבר לכל הרוחות! שתבערי בגיהינום על מחבת! (הרוקע ברגליים) בשמן! בשמן! בשמן! (פתאום) וואו, איזו פצצה!..

סיבת קריאתו – היא אשר הופיעה על ידו כבר בתפקיד של עלמה מגונדרת. כרגע היא נראית מבטיחה מאוד: החצאית קצרה, הגרבונים שחורים, עקבי הנעליים גבוהים והחולצה לא מכופתרת אלא קשורה מעל הטבור על מנת לחשׂוף את החזה חלקית. הודות לתחפושׂת, לפניה המאופרים, לפאה הנוכרית הג'ינג'ית שלה ולריבוי שרשרות וטבעות, היא מפתה כמו העלמה שתפקידה היא ביצעה זה עתה בתיאטרון.

היא. מה ניתרת? דבורה עקצה? (יושבת על הספסל ושׂמה רגל על רגל כדי שברכיה המעורטלות יגבירו את הרושם.)
הוא. את – דבורה זו! אני עקוץ באהבה!
היא. עוד אחד! בחצי שעה אתה עשׂירי... מה יש לך, מותק?
הוא. דחף הלב. כשאני פוגש ברייה שמימית כזאת, אני מייד מתאהב בה עד מעל האוזניים.
היא. רק זה חסר לי! באסה, חבּיבּי, היום אני נחה.
הוא (הנועץ בה מבט נוקב). בבדידות?
היא. לא, לא, תשכח מזה...
הוא. למה? כבר יש לך מישהו טוב יותר ממני?
היא. איזה מצחיק אתה! נכון שיש – כמעט שכל העיר. אבל זה לא הקטע, פשוט היום קיבלתי הפסקה נדירה.
הוא. הכדאי לבלות יום מבורך כזה בהתבודדות?
היא. לדעתי, זה ברור כשמש שרציתי לטייל לבדי. אל תלטוש עיניים לשווא.
הוא. שוב כישלון חרוץ!
היא. יום פֿשלות, דוד. הפעם טוּסיק לא בשבילך.
הוא. כמה חבל! קיוויתי שאני מעורר סקרנות לפחות...
היא. כיצד? באיזה אופן?
הוא. למשל, אני מיומן בחיזור אחרי בחורות יפות. אל תדחי אותי, ותוכלי לוודא במיומנות שלי.
היא. רק תאר לי מראש, אלה נסים מסמרי שׂיער אתה מתכוון לעולל, כי אני פחדנית.
הוא. באמת? למראה את ממש שופעת חיים…
היא. למראית עין, לא בתוך תוכי. טוב, בוא תחַווה משאלות להמשך דו שׂיח. מה מתוכנן על ידיך? כבר חישבת כל צעדיך?
הוא. יש בדעתי לסגוד לך ולהביע את ההערצה שלי. כמובן, אם תהיה לי סיבה להתפעל.
היא. זה תלוי, חבוב. ראשית, יש לי לחץ גדול, ובקושי אני יכולה להתעסק בך. שנית, יש עוד "פער הדורות", שמעת?
הוא. אז מה? האם אני כל כך מתועב?
היא. העניין מוטל בספק. אתה מגונדר עד בלי די, ובעצם היית מתאים לי בשעת הדוחק...
הוא. אבל?
היא. אבל אהבה כזו דומה לטיפול בבית אבות.
הוא. שוב את בועטת בי בלי להניד עפעף!
היא (המציגה את רגליה). ברוך השם, יש לי משהו לבעיטות. מסכים איתי?
הוא (נרגש). תשובה חיובית. לבעלת רגליים כאלה מותר להפריס כאוות נפשה.
היא. אתה מזוכיסט?
הוא. אני? מעולם לא נמניתי עם חלשלושים.
היא. זאת אומרת, אתה ביישן.
הוא. הרבה חברותיי היו חולקות על דעתך. מובן שאני סלחן ביחס לנשים חינניות...
היא. מה, אתה לא תמיד מרביץ להן עד איבוד הכרה?
הוא. סליחה, אני לא סוטה. כפייה ואלימות נוגדות את עקרונותיי.
היא. אז אתה אחלה גבר, יקירי!
הוא. בתנאי שאת לא מפֿמיניסטיות שאוהבות לרדות בגברים ולדכא אותם.
היא. וגם להלקות אותם בשוט. אני ממש מתה על שעשוע כזה.
הוא. זה קביל רק כתגמול. כל עוד אין אשמתי בפנייך, והייתי רוצה לזכות בהתעניינות שלך.
היא. נדמה לי שתצליח בכיוון זה. היום אתה גדוש בשנינות.
הוא (בקול המפתה). וגם בתבלינים אחרים.
היא. אולי אתה בדרן?
הוא. במקצוע שלי את טועה. אני...
היא. חצי שנייה, מותק! אנחש בעצמי מי אתה. אתה סופר הומוריסטי, נכון? ומופיע בקונצרטים עם סיפורים היתוליים, כן?
הוא. ממה נובע שאני ליצן? אני די שפוי לעת עתה...
היא (בתמימות). הבנתי, העמדת פנים היא כבר הרגל שלך. בוא תגלה קלפים! אני מוכנה להתערב, שאתה מן עולם הבמה. באיזה עיסוק מבדח אתה בקי שם?
הוא. אם את עומדת על כך, אני חייב להתוודות. בעולם הבמה, אני כוכב חשׂפנות.
היא. אתה? (פורצת בצחוק) חדל! אני מתפוצצת מצחוק!
הוא. מה מצחיק בדבריי? דווקא בתפקיד הזה אני משעשע בייחוד.
היא. אמרתי שאתה קומיקאי!
הוא. זה רק כלפי חוץ. בליבי אני מלא עצב ויגון.
היא. מלית פיקנטי מאוד! ומה בלבך – אֵבֶל על תמימות אבודה או פסולת תעשׂיית בידור?
הוא. אני אספר לך על תמימות אחרי שנבוא לידי הסכמה הדדית. עכשיו אני עצוב בגלל חוסר תפוקה כרגע. כי איני מצליח לתפוס את השור בקרניו.
היא. תחילה אני הפרסתי לפי דבריך, ועכשיו הצמחת לי קרניים… אני כל כך מזכירה לך פרה?
הוא. לא, לא! את איילה, קרוב לװדאי.
היא. אל תתחנף! אני ראויה לדבר מה יותר מהותי מאשר בלה בלה.
הוא. את מוזמנת! ברצון אציע לך דבר מה הכי ממשי.
היא. הרמז שקוף מדי. בדרך כלל, גברים בגיל שלך הם כבר מאופקים פחות או יותר.
הוא (בעוקצנות). "איזהו גיבור הכובש את יצרו"!
היא. אִמרה נבונה! אולי תקשיב לחכמת העם?
הוא. שברת את ליבי, ואחרי כן, את דורשת ממני הבלגה! דרך אגב, יש עוד חכמה עממית: "חיה את השעה !" רק מי שליבתה אש בנפשי תכבה אותה.
היא. אם תרצה לכבות.
הוא. אחרת שם תתלקח שׂריפה איומה!
היא. שוב ושוב לשון חלקות וקשקוש-בלבוש! במילה אחת, גחלים עמומות ספורות עדיין מהבהבות בגופך התשוש, לכן אתה נחפז לרוות את צימאונך האחרון?
הוא. את קוראת את מחשבותיי.
היא. זה קל מאוד, מפני שאתה כמו עיתון – תכליתי והמוני.
הוא. כזה הוא צמא ההדדיות! מה חדש תחת השמש!
היא. איפה חפרת כה הרבה אמרות ופתגמים? שאבת ממילון?
הוא. למה לא?
היא. יש לי דעה קדומה מסוימת כלפי תולעי ספרים. משום מה, מתחשק לי לרמוס אותן… מה קרה לך? שוב דבורה?
הוא. צרעה, צרעה! הנה עובדה מפתיעה: היום כל הבחורות מקסימות, אבל עוקצניות.
היא. מה מפליא בזאת? התעוררנו אחרי תרדמה חורפית.
הוא. וגם כולכן עצמאיות עד כדי כך שאני לא יכול למצוא גישה לכן.
היא. בגלל זה אתה רגזן כזה? קשה להאמין, שהגוף החשׂוף שלי משפיע עליך ככה. זה כן מרגש אותך? (מערטלת את רגליה ושדיה עוד קצת.)
הוא. יתרה מזו, זה מלהיב אותי ומגרה את הדמיון שלי. לצערי.
היא. מובן שבובה כמוני מגרה כל גבר שלא עיוור. אך על מה אתה מצטער?
הוא. על עצמי. כאשר אתן מתהלכות כמעט שמעורטלות, אני מבזבז זמן לריק.
היא. זאת הסיבה שאתה לא גורע עין ממני? גילית בידור לרוחך בנוסף לפנאי מיוחל?
הוא. מלבד זאת, יש לי מה שעוד לא הוצע.
היא. מזגן וקפה?
הוא. וגם יין משובח ומוסיקה נעימה כתוספת.
היא. תוספת למה? או למי? בלא ספק, אני חתיכונת מעוררת תיאבון...
הוא. אפילו רוק נוזל לי.
היא. אבל אני מיוחדת במיני לא רק בתור מנה ובלי שום טבחים.
הוא. האם יש טבח למנה כזאת? לכולנו את חזון רומנטי! לרבות צמחוניים.
היא. וגם חלום נכסף?
הוא. חלום שקיים במציאות.
היא. אני כאילו די בשׂרית, אפשר למשש...
הוא. נכון, למזלי.
היא. וגם בהישׂג ידך וזמינה, למעלה מן המשוער.
הוא. אכן כן! אני עבד שלך!
היא. זה נשמע לא רע... ומשרת?
הוא. מה לעשׂות! בואי תני לי פקודות!
היא. אהה, "באו מים עד נפש"!
הוא. באו משום שעל ידך נפשי נעשׂה לתהום.
היא. התהום שמפרידה בינינו?
הוא. בַמֶה היא מפרידה?
היא. בעודף, יקירי. הרגשוֹת שלך הם ממש מבול! אילו היה צפוי לי שיטפון כזה כל פעם, הייתי מסתובבת ערומה בכל עונה. הרי ציידים כמוך אורבים לי בכל מקום ותמיד קיימת סכנה להיקלע תחת מפל מאוויים מקרי.
הוא. אם בכוונתך לבייש אותי בגלל חיזור כה אדיב, את משתמשת בתואנה מלאכותית.
היא. לא משנה. בוז, בוז! בושה וחרפה עליך!
הוא. מה את צועקת? שם אנשים בקרבת מקום, בכל זאת...
היא. הכנופיה ההיא? אין דבר, הם צעירים כמוני. (מנפנפת ביד לשלום) היי, חבר'ה! מתי תנגנו לנו להיט פופולארי? (מאחורי הקלעים נשמעות קריאות הגיל של חבורת הנוער וקקופוניה של כלי נגינה.) מה העניינים, סחבק?
הוא. את חברותית יותר מדי... (לחבורה) בטלנים!
היא (לחבורה). לא, לא, הכול בסדר! הוא לא מניאק, הוא דוד שלי!
הוא. תודה שלא אבא. מדוע את מנסה להקניט לי? אולי את נהנית מהשפלת הזולת?
היא. כלל לא. אני צמאת דם בלי שום קשר אל חפץ.
הוא (מכה את עצמו על המצח). ברור לי! את מאלה שדוחות גברים למען המין שלהן!
היא. אני רואה שאתה ידען בתחום סקס.
הוא. אפילו ידען גדול. אני יודע תחום אהבה על בוריו, וסיירתי אותו לאורכו ולרוחבו.
היא. בחוגים של מיעוטים מיניים גם כן?
הוא. לא, לא, בזה אני שמרן.
היא. גם אני. מהמין היפה, אני אוהבת רק את עצמי.
הוא. ומי אהוב מהמחנה המנוגד?
היא. אשר שווה לי.
הוא. שווה בקשיחות לב ואכזריות?
היא. זאת ועוד בעליזות. בחורה נהדרת מכל הבחינות אינה חסה על הקורבנות שלה.
הוא. האומנם? חשבתי שאיילה רכה כזו לא עשׂויה להיות סרבנית.
היא. ותעית. חיות בר הן סוררות.
הוא. לא נורא! בכל מקרה, אני צייד ופראות מסוימת לא מפחידה אותי. בעזרת ליטוף, אפילו חיית טרף תתביית.
היא. ואתה עושׂה שמיניות באוויר כדי שביות בעלי חיים יוכל ללכת במישרין?
הוא. נכון, בכל מחיר. ובלבד שאיילה שלי תמשיך דו קרב איתי בארבע עיניים.
היא. התפנית פתאומית אבל חזויה. ובכן, הוצעו לי קפה עם יין ומזגן עם מוסיקה, ומה עוד?
הוא. וכל מה שתרצי.
היא. הבטחה פזיזה מאוד, ואני אשקול אפשרויות שהיא נותנת לי. מצד אחד, עוד לא בא לי עליך, מכיוון שאתה כבר מרופט למדי...
הוא. רק החיצוניות מרופט!
היא. אני לא רופא מנתח לשלוף מעיים ממך. מצד אחר, אתה מחזר אחריי במסירות נפש כזאת...
הוא. בכל מחיר כאמור!
היא. אני בלבטים אם להסכים או לא. חיובי או שלילי? אולי כדאי לנצל שעת כושר?
הוא. זה יהיה צעד הכי נכון!
היא. אז קח בחשבון שחיפזון מזיק לתענוג. עליך להפציר בי, הבנת?
הוא. יפה שעה אחת קודם, סנונית שלי.
היא. רק במקרה שכמות יותר חשובה מאשר איכות, עורב שלי. אני מקװה שאתה בורר בחורות ליחסים ולא מוליך הביתה כל ציפורת פוחזת שמרחפת ברחוב?
הוא. תירגעי, אני איש אנין הטעם.
היא. במילים אחרות, אתה לוקח אך ורק עלמות ג'ינג'יות?
הוא. ומענג אותן.
היא. איך? רוקד לפניהן כמו דויד המלך ושר להן הִמנונים?
הוא. בדבר המנונים אין בעיות! הננו אחד שנקרא "בלעדייך".
היא. משמע שהוא נכתב בלעדיי?
הוא. ליריקה היא לא קורות חיים! ממילא, ההמנון הזה מוקדש לך. (מדקלם בקצב, המחקה סגנון ההופעה של משורר מושבע)
"אֵינֵך – וְאֵין לִי נַחַת
הַרוּחַ! אֵיפֺה תַחַת
הַשֶמֶש שוּב לָקַחַת
אוֹתָך, אִם לֺא בְּיַחַד
אֲנַחנוּ? אַת פּוֹרַחַת
בָּאָרֶץ הַמוּבטַחַת,
לִי בְּעָיָה צוֹמַחַת –"
היא (מסיימת). צַלַחַת עַל קָרַחַת!
הוא. מה?
היא. תפוח אדמה! או לא מאומה. די, די, חאלס! מה הקטסטרופה שחברה מתעלמת ממך? עזוֹב גאװתנית ותמצא ענװתנית שתהיה לך שפחה ופילגש להתרפק ולהתרפס. כנראה קפיצות בשירה נוצרו הודות לעודף המרץ הצבור.
הוא. לכל אחד יש זכות ניסוי...
היא. ניסוי עליי?
הוא. לא, לא, את אחת מִנִי אלף ומתת שמים לי!
היא. סבבה! עכשיו הַמֶלֶל שלך לא צורם אוזן לפחות. תמשיך באותו אופן, ואני אקשיב לך בנשימה עצורה. אני אחת ומה הלאה?
הוא. אחת עלי אדמה ובקרב מלאכים!
היא. ולא רק "לפני", אלא גם "אחרי".
הוא. הלוואי שהיה "בהווה"!
היא. על מנת שעמל שלך לא יֵרֵד לטמיון?
הוא. וגם הערב לא יעלה בתוהו. אני משוכנע שהיום צפויות לנו הרבה הפתעות.
היא. כמו מה למשל? שוב תטחן קמח טחון?
הוא. בהן צדק, אני דברן רק מכורח נסיבות! אם לא הצלחתי בהסתערות, אז אני צר על מבצר...
היא. ואחר כך "אף שעל"? החלטת להתלבש עליי עד אין סוף?
הוא. אין לי ברירה. או אהיה עקשן וטרדן או אהפוך לביש מזל שדחוי מחמת חוסר תקיפות.
היא. מה גם שבגיל שלך, תהליך יותר חשוב מתוצאה.
הוא. מה הקשר לגיל? ברגע שאני שומע מילת עידוד, אני שוב חש בלהיטות כנער.
היא. במשך רגע אחד כמו גפרור?
הוא. כשאישה לא יורקת עליי, אני בוער זמן מה. אפילו עד הבוקר.
היא. זאת הזמנה למסיבה?
הוא. נו, אני מטפח תקווה שיש לנו התעניינות הדדית בהתפתחות יחסינו.
היא. אין לי מושׂג בַמֶה אני מעוניינת פרט לכסף.
הוא. כסף למסעדה?
היא. או לדבר אחר. אני לקקנית נוראה.
הוא. אל דאגה, אני איש אמיד למדי.
היא. "כבדהו וחשדהו".
הוא. לדעתי, כבר הגיע זמן להפסיק דיבורי סרק...
היא. ומה במקומם?
הוא. שתייה וביתיות.
היא. וגם אוכל?
הוא. אוכל תמיד הולך ראשית כל! השידול של מי שלא האכיל את הבחורה שלו לשׂובע לעולם לא יוכתר בהצלחה.
היא. ואף אורחת בלתי מוזמנת לא תפריע לנו?
הוא. אין אורחת כזו! כיום אני רווק.
היא. אתה שוב חתן? אני רואה שאתה מציאה לאישה מעשׂית.
הוא. נכון, אני במצב מעולה. לך יש הזדמנות להשתכנע בכך.
היא. אוקיי, אציץ אליך מתוך סקרנות.
הוא. וכל החלומות יתגשמו!
היא. וכל התוכניות יתממשו!
שניהם. בעזרת השם!
הוא. מאתנו יצא דואט נהדר.
היא. מפוצץ! שתי מפלצות כאלה...
הוא. אל תקטיני את הקסם שלך.
היא. אי אפשר להקטין אותו, כי אתם כולכם ברציפות מודיעים לי עד כמה אני סקסית.
הוא. קשה להתאפק, שכן את ממש הורגת! ואת מאוד מזכירה לי שׂחקנית אחת.
היא. איזו שׂחקנית? כבר שכחת? כאשר אני על ידך, אין לך נשים זוּלתי!
הוא. תישארי על ידי, ונשלח אותן לעזאזל!
היא. בעונג רב! אותן כולן!
הוא. כולן בצוותא! כהוכחה אני אדקלם לך שיר קטן.
היא. עוד אחד?
הוא. עליי להציג את עצמי במלוא הדרי ולחשׂוף לפנייך כל כישרונותיי.
היא. היית צודק – יש לך נטייה לחשׂפנות.
הוא. היא מוצדקת, מכיוון שבפיוט אני ענק של ביטוי עצמי.
היא. מכאן נובע שפיוט בשבילך הוא רק התמרון הבא בתור.
הוא. אני לא נזקק לשירים כתכסיסים. הם חג הנפש שלי! (לחבורת הנוער) הי, עצלנים! אהלן! בואו הֵנה, פה יהיה שׂמח! (שאון בשׂדרה.)
היא. יש לי נבואת הלב, שבקרוב תהיה לראוותן גמור.
הוא. (לחבורה) בואו, בואו! שלום לטירונים מן ותיק ונכה! (קריאות "וואו!" וכד', שריקות מאחורי הקלעים.)
היא. הם חושבים שאתה דפוק על כל הראש.
הוא. נכון, איתך אני כמעט שלא נבדל מהם. ואני שוב נוטה לפרחחות. (קופץ פתאום על הספסל.) הס, הס, ידידיי! שקט! לא כדאי לשאוג כמו אריות נוהמים במדבר – אני לא נביא! זה מיועד לכל האומנים ולכל "צמד חמד" לחוד! (לה) לך קודם כל, חמדת נפשי... שיר על מוסר! (צווחות סביב לפינה.)
היא. תראה, הם חסמו ת' דרך! משטרה תתפוס אותך כיוזם ההפגנה.
הוא. זה בדין! הפגנה נגד פיתויים!
היא. אתה מחרחר מהומות?
הוא. ומרדן! לפני שנסתלק מפה, אני אקריא משל עם נמשל על מרדנות רוחנית שלי. "חוזק של סגפן"!
היא. אם המשל עליך, אז אתה חוצפן נדיר.
הוא. חוצפה היא לא מגרעת למשורר. (מרים קול) ילדיי, לא להשתולל! שתוק, פושטק! אני מתחיל... (מדקלם, השומר על רצינות)
כּשֶבַּחוּרָה בַּלַילָה מְנַשֶקֶת
לִי אֶת יָדַיי – אֲנִי תָמִיד אוֹמֵר:
"חַכִּי! תַשאִירִי נָא אוֹתִי בְּשֶקֶט!
אֲנִי זַמָר נִשׂגָב אַף שֶמַמזֵר!"

(המולה מסביב.)

היא. נשמע כלגלוג, אבל המגמה נכונה. תמשיך!
הוא (מדקלם).
כּשֶבַּחוּרָה בְּתַאֲווָה נוֹשֶכֶת
לִי אֶת שׂפָתַיי – מַרגִיעַ שוּב אוֹתָה:
"לַמרוֹת שֶאַת עַכשָיו כָּל כָּך מוֹשֶכֶת,
אֲנִי חוֹשֵב לֹא עַל גוּפֵך עַתָה!"

(אותה המולה.)

היא. זה משהו! תקריא הלאה...
הוא (מדקלם).
כּשֶבַּחוּרָה בִּבכִי כּבָר מְחַבֶּקֶת
לִי אֶת רַגלַיי – דוּמָם אֲנִי צוֹעֵק:
"כּלַפֵּי פִּיתוּי אֲנִי כּוּלִי מַתֶכֶת!
בְּטוֹהַר – אַל תִיגעִי! – אֲנִי צוֹדֵק!"

(שריקות ומחיאות כפיים של חבורה מאחורי השׂיחים.)

היא (צוחקת). שיגעון! אתה ממש זמיר ישׂראל!
הוא (משתחווה לצופים). תודה, תודה... אני מודה לכולכם מכול הלב על הבנה וסיוע...
היא. יכול להיות, מספיק לקוד קידות לקהל? בחיי, הם מאוד קולניים. איזה בלגן!
הוא. כן, כן, צריך לברוח, כל עוד אני בריא ושלם. (קופץ מהספסל.) אופס!
היא. נעוף לקראת הגורל?
הוא. נדהר, טלה שובב שלי!
היא. עוד לא ידוע, מי "מובל כשׂה לטבח"...
הוא. לא איכפת לי! העיקר שאנחנו ביחד!
היא. כלומר, יהיה מה שיהיה?
הוא. זאת הסיסמה שלי! שכה אהיה!
היא. אבל מה לגבי נמשל מובטח? איפה לֶקַח?
הוא. לקח? בבקשה! "תהי אהבה"!
היא. חד וחלק. בקיצור, נצפצף על מוסכמות?
הוא. בדייוק! מה, תקענו כפיים?
היא. בסדר, דוד! יאללה!
הוא. קדימה, קדימה, פיה שלי!
חבורה (מסביב). הידד!

התזמורת פורצת במוסיקה רועשת. "בחורה ישׂראלית" מנוגנת בקצב שיר לכת. היא והוא רצים יד ביד החוצה מפינת השׂדרה ומייד נכנסים לדירה האפלה שלו.

*

מערכה שנייה

פגישה שנייה (המשך)

הוא מכניס אותה לדירתו. עיצוב הפנים של הסלון די רגיל: ספה רכה, שתי כורסות ושולחן כפה ביניהן, מקלט טלוויזיה, רשמקול ומזנון עם כלים. מצד ימין – תריסי החלון, מצד שׂמאל – מקרר גדול שעומד חלקית במטבח. באמצע נראה מסדרון עם דלתות.

הוא. הֵנה, בבקשה. נא להיכנס פנימה... יהיה אור!
היא. הייתי מעדיפה חגיגה בלי תאורה.
הוא. בחושך?
היא. באפלולית. כמו שלכל טורפת יש לי יכולת לראות בלילה.
הוא (מדליק מנורה מעל הספה). כעת בסדר?
היא. ככה-ככה. וגם מזגן.
הוא. סליחה, סליחה, שכחתי בגלל התרגשות מובנת... (לוחץ על כפתור של שלט רחוק.)
היא (סוקרת את החדר). נכון, לא שיקרת, הדירה שלך אכן מסודרת ומנוקה. מאורת רווק, כמובן, אבל נסבל למדי... אתה קצין?
הוא (מצדיע). סמל מילואים!
היא. רק סמל? למראה אתה ממש אלוף משנה... (כלאחר יד) חזור! עמוד נוח!
הוא. העניין הוא שאני לא איש צבא... (עוקב אחריה בזמן שהיא מתהלכת בדירה.)
היא. לא נורא, מותק, אתה די צעיר לעת עתה. לך עוד יש סיכוי לעשֹות קריירה. (מציצה למטבח.) אהה, המטבח תקין...
הוא. חוץ מזה, כבר הצלחתי להתקדם בתחום אחר...
היא. שָם אמבטיה? יופי! (פותחת אחת הדלתות.)
הוא. התמזל לי מזל להשׂיג כל מה שרציתי...
היא. השירותים לא נפרדים? מאוד חבל…
הוא. עבדתי כל כך הרבה ש...
היא. זה חדר שינה? (מציצה לתוך החדר.)
הוא. שעל אף חמדנותן של רעיות לשעבר...
היא (משסעת אותו). לא רימית אותי: אין פה שום סימן של נוכחות אשה. שׂפתון ובגדים תחתונים לא מפוזרים בכל מקום...
הוא. דרך אגב, הייתי רוצה שבחורות לא משסעות אותי כשאני מדבר...
היא (ניגשת לחלון). פגם רק אחד שהדירה בלי מרפסת.
הוא (בהתלוצצות). את עומדת להתגורר אצלי?
היא. להתגורר? הרעיון טוב מאוד. זה לא מי יודע מה, אבל אם אתה מציע לי...
הוא (מבוהל). רגע, רגע! אני מקווה שזאת לא ברצינות?
היא. איזה צחוק בעניין דיור! אף שהנוף מאחורי החלון כלל לא מרהיב, לומר את האמת...
הוא. הנוף גועלי!
היא. איכסה! מעון כזה די מתאים לרווק כמוך, אולם איך אנו נתמקם כאן אחרי שייוולדו ילדים? איך לגור בצפיפות כזאת?
הוא. נדמה לי שאת נחפזת במקצת לגבי ילדים. כרגע אני גר לבד, ואין בדעתי לחלק את הדירה שלי עם דיירים אחרים...
היא. במיוחד עם מחוסרי דיור כמוני. מן הסתם, אין לך יורשים.
הוא. היורשים שלי כבר מבוגרים והם גרים רחוק ממני.
היא. מצידך, זה נבון מאוד. הרי כל ילדים היו עלולים להיות לטורח לך.
הוא. נכון, מוטב לנו לחיות בנפרד. מה אם יתברר שהבנים שלי מופקרים יותר מדי, בניגוד לאב שלהם.
היא. תסביר לי, בבקשה, מי מגדיר מה "מדי" ומה לא?
הוא. זאת קושיה. תתיישבי על הספה, ואז אנחנו יכולים לפתוח בדיון הסוגיה.
היא. ברצון! (יושבת) אבל אל תנסה להסיח את דעתי מהעיקר.
הוא. כן, כן, במקרר יש לי מלאי עבורך. (הולך למטבח) חטיפים ושתייה, כמו שהבטחתי. אערוך שולחן חיש מהר...
היא. אל תשכח שאני זללנית נוראה.
הוא. לשׂובעה כאמור! (לוקח מהמקרר צלחות ובקבוקים ושׂם אותם על שולחן הקפה.) בדבר "די" ו"מדי" יש לומר ש...
היא. כל זה יכול להיות מופחת עד מֵימרה: "משנינו צודק רק מישהו: או אני או אף אחד"!
הוא. ירייה קולעת!
היא. כמו כלום! קל להיות צלף כשהמטרה כה גדולה: גם כל ישׂראל וגם כל העולם כתוספת.
הוא. אל תצחיקי אותי, אחרת ידיי רועדות...
היא. בוא תגיש לי את הכיבוד שלך, אם אתה מארח! אני רעבה כזאב!
הוא (לוקח בקבוק מהשולחן). בבקשה, יפהפייה שלי! הכול בשבילך היום – תקרובת ותזמורת! (מביט בפנים שלה) כמה אַת דומה לה...
היא. מה הפלא שחתיכות דומות? אתה דומה למישהו גם כן. אי שם כבר ראיתי את הפרצוף שלך. כמדומני, על במה או במתנ''ס.
הוא. אי אפשר! כאשר אני התפרעתי על הבמה, עוד לא נולדת.
היא. אתה כזה קשיש? אז אריכות ימים לך. לפחות תגיד לי איך קוראים לך, פורע.
הוא. שמי יעקב. ומה שמך?
היא. רחל.
הוא (שומט את הבקבוק על השטיח). איך? אמרת "רחל"?
היא. רחל, למה אתה מופתע? שם מקראי. ההבדל הוא שלא תצטרך לעמול במשך שבע שנים כדי לקבל אותי.
הוא (מרים את הבקבוק). ספק שתספיק לי סבלנות אפילו לשבעה ימים. (שוב מביט בה) לא יאומן! אותו שם ואותה חיצוניות!
היא. נס גדול! בעיקרו של דבר, אנו שתי בנות של עם אחד.
הוא. אבל עם הפרש ביניכן כמעט שברבע המאה...
היא. אני מתנצלת על פרוזה, אך על קיבה ריקה אין לי שום חשק לדון בכפיל שלי.
הוא. אין בעיה! תניחי כל מה שנפשך תחשוק במעדנים אלה. כוס יין?
היא. מזוג! (מניחה אוכל) זוז, זוז! אמור מעט – עשׂה הרבה!
הוא. גם לך! (מוזג לה יין) אני לא מורגל להשתהוֹת, אלא שקורה לי חפיפה ללא תקדים כמוה. אם מישהו מתגעגע למישהי יומם ולילה ופתאום פוגש אותה...
היא. לדעתך אני העתק?
הוא. משום בחינה! אין שנייה לך בתבל! את פנינה!
היא. והכוכב שלך, נכון?
הוא. מובן מאליו. ועוד השמש שלי. לכן אני רוצה לשתות לחיי הקסם שלך!
היא. מקובל. (שניהם שותים.)
הוא. בתיאבון! (שוב מוזג לה.)
היא (אוכלת). אני צריכה להודיע מראש, שאני לא רק רעבתנית אלא גם שתיינית.
הוא. איזה בר מזל אני היום! את תואמת דימוי של בת זוג מושלמת שטיפחתי בליבי!
היא (מעכבת את הבקבוק). סליחה, תחילה רציתי לדעת משהו אודות אישיות שלך. עלית מרוסיה?
הוא. נניח שכך.
היא. אז אני לא מסוגלת להיות שווה לך במסיבה הנוכחית. לעולם לא אשתה כה הרבה וודקה.
הוא (מוזג). במקרה כזה, רק לגימה אחת של יין יבש, כדי למנוע אי הבנות וסתירות בינינו.
היא. למען פשרה זמנית? טוב, נשתה עוד כוסית... (לוקחת כוסה.)
הוא. לחיים! (הם שותים עוד פעם.) מוסיקה – כליווי?
היא. לא כדאי. ומה אתה יושב על סיכות? במקום לנתר ככה, תספר לי על עצמך. כמו אומרים, תפתחַ חינוך תיכון. לדוגמה – על הגישה שלך לנשים.
הוא. קודם כל, עליי למלא גביעים... (מוזג.)
היא. ברצוני להשקות אותי לשוכרה?
הוא. לא, רק במידת-מה, עד שִכרון חושים קל. אם כן, הננו אלתור חדש בנושׂא זה.
בִּמקוֹם לִגסוֹס טִיפִּין טִיפִּין
מוּטָב לִחיוֹת בְּגִילוּפִין!
היא. לעיתים הכי טוב להיות שיכור לגמרי. אבל בדרך כלל, אחרי דרינק עשׂירי אני כבר נטולת תחושה ולא מעכלת שום מטפורות.
הוא. את סטודנטית?
היא. אני?! אילו סיימתי בית ספר, היו לי כעת מקצוע ועבודה. לא, לא, אני פראית כמו חתולת אשפתות: אני לא קוראת ספרים בגלל אנאלפביתיות, ובמקומם אני מאזינה ללהיטים והולכת ללון על שׂפת הים. יתר על כן, אני מדברת ניבול פה, כי איני יודעת שׂפה אחרת, ואני משנה בחורים בלי הבחנה...
הוא. בקיצור, את בחורה טיפוסית של ימינו.
היא. בדייוק! זלילה, ריקודים וסקס – זוהי התמצית של חיי!
הוא. איזה כיף! מה עוד נחוץ לנו מלבד דברים כאלה!
היא. שום דבר! מלבד הורים עשירים. אבל מתי אשמע את הסיפור שלך?
הוא. אני כבר מתחיל. ובכן, הנה סיפור בלתי מקושט על הגישה... (תוך כדי הסיפור, הוא מתהלך אנה ואנה לפניה בהתרגשות, ואילו היא ממשיכה ללעוס.) לכל אחד יש ייעוד בעולם, ובאשר לי, זה חיזור אחרי נשים...
היא (לועסת). מעולה! אני שותה בצמא את דבריך...
הוא. כל אימת שאישה מלבבת עוברת באקראי על פניי, ליבי מחסיר פעימה למראה ההליכה שלה. המותניים שלה מתנועעים; השדיים שלה מתנדנדים תחת חולצה; השׂיער שלה מתנופף ברוח...
היא. אתה ממש עובד אלילים!
הוא. בעצם, אני ספקן בכל עניין חוץ משאלה חיונית זאת. כי ברגע שיפהפייה כזו מחייכת לי, מייד עובר בי רטט החושניות ושוב יש לי פרפרים בבטן...
היא. תיאור מאוד עסיסי! חבל שכל הביטויים שאולים.
הוא (בהתלהבות). לא משנה! פטפוט סרק שווה לקליפת השום! באהבה לא כדאי להיות מפוכח מדי!
היא. תודה על הטפת מוסר מחורזת.
הוא. אין בעד מה. ידוע שצריך להשתגע במקצת כדי להתרומם אל התקרבות נפשות.
היא. וגם גופים בראש ובראשונה. זה די קל במקרה שהפרפרים הנזכרים לעיל עפים לאש מרצונם החופשי.
הוא. כמונו?
היא. יכול להיות.
הוא. "יכול להיות" שזהה ל"כן"?
היא. יכול להיות.
הוא. נכון, כל פעם – אותו דבר: מבט מקרי וחיוך, ומייד שטף הרגשות בנפשי!
היא. יכול להיות.
הוא. ותמיד דווקא "יכול להיות" ברמיזה! והכול מעיד בפירוש שהמשׂחק נפתח מחדש ואני שוב מזנק ללא היסוסים על פיתיון זה...
היא. כל חתול שֹמח לעוט על עכבר.
הוא. לא, אני, קרוב לוודאי, פסל שעט על חרס.
היא. כלומר, אתה אומן ויוצר, ואילו אני חומר גלם לפיסול?
הוא. להפך! את מלאכת-מחשבת בתור שכזו, ואילו אני רק אבן משחזת לכל היותר – לליטוש יהלומים.
היא. אתה כל כך נוקשה? האומנם אני ראויה להיכלל באוסף שלך?
הוא. תהיי מרגלית בו!
היא. רצית להדגיש שאני כבר מסותתת? כן, היו לי גם "סתתים" וגם "צורפים", עליהם השלום...
הוא. לא חשוב! העיקר שכיום את זוהרת! אם אישה יהלום אמיתי...
היא. הבנתי, הפשר הוא שזגוגית מתנפצת.
הוא. עד עתה לא שברתי אף אחת. שכן אֶת התכשיטים שלי אני מעבד בכפפות של מֶשִי. אני מלטף אתכן... (מנסה לחבק אותה.)
היא. הי, חכה שנייה! עוד מוקדם! (זזה הצידה.)
הוא. מתי, מתי?
היא. אל תזרז אותי! למה אני צריכה לאכול על רגל אחת? יש לך טענות?
הוא (נסוג ממנה). שוב עיכוב... אז בואו נשתה לכבוד השגחה עליונה שאיחדה אותנו.
היא (אוכלת). מי לא יודע שגורלו של בן אדם בידי השמים... (לוקחת את כוסה.)
הוא. הבה נרים כוסות קטנות לרגל אירוע כה משמעותי בחיינו שממלא את לבבותינו ברגש הדדי כמו שיין זה ממלא...
היא. בקיצור – לחמרמורת! (שותה.) אני רואה שאתה כבר מלא עד אפס מקום. שב ותאכל איתי, אל תתרוצץ בפני עיניי...
הוא. לא! דם רותח!
היא. לאן אתה רץ?
הוא. שנייה ואביא כלי הנגינה שלי... (נעלם בחדר השינה.)
היא. זאת אומרת, אתה נגן? מקצוען?
הוא (מופיע עם גיטרה). בטח שלא! אני איש רציני. (מכוונן את הגיטרה.)
היא. קח בחשבון שאני לא סובלת חובבנות.
הוא. עם כל זה, מעולם לא עליתי על הבמה כניצב. עכשיו תאזיני לי...
היא. אתה עומד לנגן?
הוא. ולשיר.
היא. בקול?
הוא. בקול קורא במדבר.
היא. דהיינו – בקולי קולות?
הוא. מה הגיחוך? בנעורים הייתי אפילו מפורסם כמבצע.
היא. פוי! אתה מתכוון להלביש עליי גרוטאה משומשת!
הוא. טעות! שיר זה כלל לא ממורשת יצירתית. זה שיר הכי חדש ומיועד לדור חדש. משהו כעין "שיר השירים" – מספר שתיים. "בחורה ישׂראלית"!
היא. הוא שוב עליי?
הוא. כמעט. קבלי אלתור נוסף בתור אפיגרף. (מדקלם)
שוּב בָּא אָבִיב. חֵן חֵן!
אֲווִיר מַכֶּה עַל רֺאש.
וְלַחַץ דָם עַל כֵּן
קוֹפֵץ לִי כּמוֹ פַּרעוֹש...
היא. גדול! אתה באמת שלמה מספר שתיים!
הוא. את רומזת על אלף נשותיו? לא, אני הרבה יותר צנוע ממנו... (שר המלווה בגיטרה)
עַל צִילוּמֵך אֲנִי מַבִּיט...
אַת בְּלִיבִּי, אַת בְּווַדַאי!
אַת, בַּחוּרָה יִשׂרְאֵלִית,
הַחֲלוֹם שֶלִי, אַהֲבַת חַיַי!
היא. פזמונים ברוח מזרחית. ממתקים מתוקים.
הוא. אל תסתכלי בקנקן אלא במה שיש בו.
היא. מה, בנפש אתה תוסס ומוקצף?
הוא. ועוד איך! איתך אני אכן שמפניה!
היא. קצף הוא לא הוכחה לחריפות יין...
הוא. נכון, אולם טעימה רק בהתחלה. אני ממשיך?
היא. גם אני. (אוכלת)
הוא (שר).
לַמרוֹת שֶשוּב אֲנִי "יָדִיד",
אַת נִידוֹנָה לַחֲשוֹב עָלַיי...
אַת, בַּחוּרָה יִשׂרְאֵלִית,
הַחֲלוֹם שֶלִי, אַהֲבַת חַיַי!
היא (לועסת). הרבה תאווה – מעט אהבה.
הוא. אף על פי כן, זה מרגש אותך... (שר, המורט מיתרים)
רַק חֶמֶד זֶה לָעַד יָחִיד!
וְנִיפָּגֵש בְּעָתִיד אוּלַי...
אַת, בַּחוּרָה יִשׂרְאֵלִית,
הַחֲלוֹם שֶלִי, אַהֲבַת חַיַי!
(משתתק בהדרגה וממתין לתגובתה. אתנחתא. היא לועסת ולא שׂמה לב עליו.) נו? כבר התגבשה לך דעה על הוידוי שלי?
היא. קהל מוחא כפיים.
הוא. הִנה תגובה נשית להשראה! ליבי שותת דם, בינתיים היא לועסת!
היא. כמעט שסיימתי. חפלה כה מדהימה שאוכל ממש יוצא מכל החורים...
הוא. תהילה לקיבה מלאה! אולי הגיע זמן לעבור להתקרבות לבבות?
היא. לקינוח? שוב פירפר לך משהו במקום ידוע?
הוא (זז אליה). סבורני שכעת כבר אין בינינו חילוקי-דעות?
היא. אתה מדבר על ליבוי יצרים על ידי פזמונים קורעי לב כאלה?
הוא (מחבק אותה). זה כל כך חלש?
היא. ציוץ וצפצוף! (מצביעה על הגיטרה) קרש זה לא מפריע לך לשדל אותי?
הוא. הצילו! עוד פעם בלעתי צפרדעים! (קם.)
היא. בתיאבון!
הוא. רק רגע ואני אחזור. (נושׂא את הגיטרה לחדר השינה.)
היא. איזה ממזר! שוב מעט והייתי נכנעת לו! עסק ביש, חתיכה, מתברר שבחיבוקים שלו את עדיין מתגרה איתו כנערה תמימה. העניינים מתחממים והמצב מחריף. אני צריכה בדחיפות לנקוט אמצעים להיחלץ ממצב חירום כזה לבל אמצא את עצמי שכובה מתחת לבחורצ'יק שלי ברצינות...
הוא (מופיע). הנני!
היא. אוּפס! חשתי צמרמורת מהמבט היוקד שלך! אפילו חלחלה.
הוא. אני אחמם אותך. (הולך אליה) בואי הֵנה לקראת האושר שלך...
היא. אין לי כוח לזוז. אחרי הבטחה כזו יש לי פיק ברכיים.
הוא. נפלא! לא תוכלי לברוח ממני. (מחבק אותה.)
היא. וגם פרפורים בבטן. אפילו בחילה. לא מן הנמנע שאני עלולה להקיא.
הוא. אל תגזימי את הגבריות שלי. (המלטף את רגליה) טבעי שהיא מתגברת כשאֵלָה כמוך מאפשרת לי לגעת ברגליים כאלה – חטובות ומקסימות...
היא. רציתי להזכיר שלפעמים אני בועטת...
הוא. אין דבר! אז תרשי לי נשיקה קלה במחשׂוף שלך. (מנשק את צווארה.) אם כבר החלנו לנשק צוואר רך, אחר כך בואו נרד למטה...
היא. אולי תשאל אם אני מוכנה למזמוז?
הוא. לא, לא, אני כזה חששן! סירוב שלך יהרוג אותי! (מנשק אותה.) אם יסתבר שאת לא בחורה כוסית, אני אמות מנודה...
היא (מנסה להדוף אותו). רגע, חצי שנייה! הרי היום יום חופש שלי!
הוא. לכן אסור לאבד יום כזה בחינם. זה ממש פשע ועוון... (מנשק אותה.)
היא. בחינם? כמה צודק אתה! נכון, זה לא יהיה מיותר להידבר על אודות פיצוי.
הוא (מתחיל להפשיט אותה). כמתנה או כמקדמה?
היא. כשׂכר טִרחה – על הזמן שאני אקדיש לך.
הוא (בתוך השכבה). סליחה, לא הבנתי. מהו סלע המחלוקת שלנו?
היא. ואתה יודע מה? כיוון שאני נחה היום, עליך לשלם כפליים.
הוא (מעוכב בדחפו). מה, את מתכוונת ל... מזה נובע... נובע שאת...
היא. ניחשת! לא התרגלתי לחזור ריקם מדייטים עם גברים. אגב, אני עולה ביוקר.
הוא (המחזיק אותה בידיו). לא יכולתי לשער שאת מקצוענית...
היא. ומאוד ממיומנת. "יצא המרצע מן השׂק".
הוא. איפה היו העיניים שלי!
היא. באותו מקום שבו הן תמיד נמצאות לגברים כאשר הם דלוקים עליי. היכן פרפרים שוכנים ורטט עובר. (מזיזה אותו אחורה) חשבת שאני בתולה אחרונה?
הוא. לא שכך, אך למראה את נראית כהתגלמות היופי...
היא. זה הגיוני: יופי הוא הסחורה שלי. (בענייניות) אל תזבל לי את המוח ותגיד במפורש – יש לך כסף לתשלום או לא?
הוא. הייתי מציע לך לשׂים לב לצורת הדיבור שלך...
היא. קפוץ לי! אני בריונית ומצפצפת על כל נימוסים מזוינים!
הוא. בנוסף לניאוף, את חוצפנית ונטויה להוללות? מערכת שלמה! אם את עוד מכורה לסמים...
היא. חס וחלילה! רק חשיש בבוקר וקוקאין בערב.
הוא. איזו זוועה!
היא. וגם אופיום בלילה. אני בטוחה שלא תדחה אותי בגלל מגרעות בלתי מהותיות כאלה.
הוא. לא יודע. עד כה לא הבאתי פרוצות לביתי...
היא. קמצן! על נשים חסכת!
הוא. הסיבה הייתה לי אחרת...
היא. זיפת, פרינצסה, לא יהיה לך אקשן! כל הדפיקות מתבטלות – הוא חסר אונים!
הוא. כלל לא! למה את חושבת שהכול בחיים כרוך באקשן?
היא. האם לא? ייתכן שאני מרוכזת יותר מדי בהשתלמות מקצועית... אז מה הסיבה?
הוא. ראשית, אני לא בזבזן, שנית, זנות היא עסק מגונה.
היא. מה פתאום? העסק רווחי ויותר טוב מאשר כל עבודה מחורבנת.
הוא. שוב ניבול פה! הכי טוב לך לשתוק.
היא. ומה יהיה?
הוא. אל תפצי פה, ואני אתחלק איתך בחסכונות שלי.
היא. באמת? לא הכזבתי אותך?
הוא. אני כבר כפוי להיות סובלני. (שוב מחבק אותה.)
היא (לא יודעת מה לעשׂות). אבל, חמודי, אמרת שאתה לא אוהב ציפורי לילה...
הוא. הרי ביקשתי ממך לשבת דומם. תעשׂי לי טובה... (משכיב אותה על הספה.)
היא. ועוד... ועוד... עוד לא התנינו אתנן!
הוא. אני אגמול לך כיד המלך. (מתחיל להפשיט אותה) אבל למען השם, חמדת ליבי, שמרי על דומייה...
היא (מאחורי כתפו). בא קצי! (לו) זאת קיצוניות!
הוא. הס! יד על פה!
היא. מה אתה עושׂה?
הוא (מתנשף). מה שצריך. לא כדאי להתנגד לי בטבעיות מיותרת...
היא. חכה, חכה... (בלחישה) אמא! אמא'לה! (חומקת מתחת לגופו וקופצת הצידה.) איזה מגושם אתה!
הוא (על הספה). ברצונך לשׂחק? בסדר, שפירית שלי, בואי אליי...
היא. סלח לי, ארנבון שלי, אני צריכה לצאת למשמרת.
הוא. תחסירי אותה. (קם מהספה.)
היא. אסור לי, חביבי. אצלנו מענישים על נפקדוּת.
הוא. אני אשלם בעד כל ההוצאות. כולל טיפים. (הולך אליה) בשל אתנן כפול אנו נפתור שאלה זאת...
היא. לא, לא, אני מוכרחה ללכת...
הוא. לא, לא, אין מעבר...
היא (נסוגה). באיזו רשות, אדוני?..
הוא. מאוחר לצייץ, ציפורת. חתלתול כבר חטף אותך. (חוטף אותה.)
היא. זה אונס!
הוא. זה הכרח על מנת להשׂיג את שׂיא הכיף. (מפשיט אותה.)
היא (מתנגדת לו). די, די! תפסיק להתפרע, קרנף! (המבט שלה נתקל בתצלום שעומד באפלולית על מדף המזנון.) מי זה?
הוא. מה יש? יצאנית חייבת להתעלס ולא להתעקש...
היא. של מי תצלום זה?
הוא. שלי, בובה'לה. שָם אני בנעורים. אבל את סוטה מן הנושׂא...
היא. זה אתה?
הוא. אני, אני! מה מוזר בזה? נדמה לך שהדיוקן יפה מדי?
היא. כמה השתנית! אלמלא הקרחת, הייתי מכירה אותך בו ברגע...
הוא. סליחה, מה הפירוש "מכירה"? מתי יכולת להיפגש איתי? את בת עשׂרים וחמש לכל היותר...
היא. נכון, עוד לא נולדתי בזמן ההוא. רק מאמא שמעתי שנתתָ לה תצלום שלך למזכרת. ומילדות הסתכלתי בפרצוף החצוף הזה...
הוא (זז ממנה). איך קוראים לאמא שלך? איך?
היא. כמוני.
הוא. רחל?
היא. כמובן, תלמיד מצטיין! ועד היום היא מעריצה את הדמות שלך כמו איקונין.
הוא (עושה כמה צעדים אחורה). ברור לי למי את דומה, ברור לי... זאת אומרת, היא נשׂואה?
היא. לא. מעולם לא הייתה.
הוא. אז מיהו אב שלך?
היא. אבי?
הוא. כן, כן! איפה הוא?
היא. כרגע הוא נמצא כאן ממול.
הוא. מה? מה? מה?..
היא. אל תתחזה לי לגמגמן. אתה אב שלי, לא אחר ממך. איזה קטע!
הוא. את – בת שלי? את?
היא. אני למרבה הצער. אני לרוע המזל.
הוא (מתקרב אליה בזרועות פתוחות). בת שלי!
היא. אבי!
הוא. ילדה שלי!
היא. אבא!
הוא. ילדונת!
היא. אבא'לה!
הוא (פתאום בחשדנות). אַת כן שלי למעשׂה?
היא. הבט בי!
הוא. מזמן אני מתבונן בך, אבל לא גיליתי שום סימן הכר ממני...
היא. מה, אין לי קרחת ורגליים עקומות? אכן כן! (טופחת לעצמה על הירכיים.)
הוא. מדוע את ערומה כל כך? גם שדיים וגם ירכיים – הכול לך לראווה!
היא. זה עתה שיבחת אותי על ערטול כזה.
הוא. זה עתה לא ידעתי מי את! ברם קיימת הסתברות שאת פשוט משטה בי.
היא. אני משטה? לא! הייתי הורגת אותך בו במקום! נטשת אותנו כדי לנאף ללא הפרעה, וכיום אתה מעז להטיף לי מוסר!
הוא. אמאך לא הודיעה לי שיהיה לנו תינוק!
היא. בשביל מה? היית ברנש חסר אחריות, ולא היית נוקף אצבע למעננו. בעוד שנהנית מחייו, שטוף בזימה, נזקקתי ליד אבהית לעצור אותי. לא הייתה לי יד כזאת, ותורשה רעה הולידה יצר הרע שהביא לידי תוצאה מבישה...
הוא. שוב אני אשם בלי אשמה!
היא (בבוז). כבר נבהלת? כבר רועד לך פופיק ואתה ממהר להיפטר מהבת היחידה שלך?
הוא. קירבת הדם שלנו עוד לא הוכחה, ולעת עתה כל טענותייך בלתי משכנעות!
היא. אתה נפחד שאני אהיה אבן רחיים על צווארך? תירגע, אבא, לא אדרוש כסף ממך. כל הקיטורים שׂנואים לי, וברוך השם, אני מרוויחה מרשרשים די והותר.
הוא. בַמֶה את מרוויחה אותם! בַמֶה!
היא. בַמֶה שיש לי. אחרי שהפקרת אותנו נשארנו בלי פרנסה.
הוא. בינתיים נואפים שיחרו לטרף על כל צעד ושעל...
היא. נכון, שובבים כמוך היו בכל מקום. וגם סרסור הִנהו עם הצעות מפתות. הייתה חסרה לי השגחה נחוצה, ובגלל זה תעיתי בדרכי בעולם העצום והאכזרי...
הוא. מי פילל ומי מילל שהבת שלי תהיה בשולי החברה!
היא. למה בשוליים? סלון שאני עובדת בו הוא ממוקם בלב העיר.
הוא. עובדת – בבית בושת!
היא. איפה ראית בתי בושת בישֹראל? העיקר שהסלון יוקרתי ואני לא מובטלת.
הוא. אי-מוסריות מזעזעת!
היא. חאלס! אין לך זכות להאשים אותי ואין תועלת להצטדק לאחר מעשֹה! תבכה ותתייפח! תקונן על גורלה המקולל של קטינא עזובה! שיהיו לך להבא רק ייסורי מצפון וחירוק שיניים!
הוא. האם אני לא בתופת? כלימה כיסתה את פניי!
היא. טוב, בסדר, החרטה כמעט אמיתית, אני שׂבעת רצון. להכות על חטא זה מעשׂה מבורך.
הוא. אני בתהום ייאוש!
היא. מגיע לך. שכן אי אפשר לעשׂות מחדש מה שעשֹית פעם.
הוא. שוב ושוב שׂמחה לאיד ולגלוגים על אב אומלל...
היא. חבל שאין לי סכין. הייתי נועצת אותו בלבך האבני.
הוא. יש תמונה אחת – "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס". הננו סמל הנשיות הנצחי!
היא. הוענש בצדק. אל תהיה כל כך תמים.
הוא. כן, בנוגע לתמימות... איפה הוכחותייך?
היא. בבית, אבא חשדן. ברצונך לוודא?
הוא. בהכרח! עד שלא אשתכנע בכנות שלך, אין לי אמונה בסיפורך!
היא. בחייך! בקרוב אני אארגן בשבילך פגישה עם רחל השנייה, על מנת שהיא תוכל לאשר את האבהות שלך באופן אישי.
הוא (בקוצר רוח). מתי אני אראה אותה?
היא. אבא, אל תדחק את הקץ. למשל, בעוד שעה, הולך? אז חכה לה על חוף הים ליד הטיילת. תמצא שם קפה סגור סמוך למזח.
הוא. את מתכוונת לבוא לפגישתנו?
היא. לא, אני צריכה לקדם את פני האורחים. לעומתך, אני אחראית ושקדנית.
הוא. תודה, ניחמת אותי...
היא. וגם חרוצה מאוד. זכוֹר שבידיה יהיה צילום זהה.
הוא. אני אכיר אותה בלי שום צילום!
היא. ספק גדול. ממילא, שָם היא תוּעמד לרשותך. אם אצליח לקחת פסק-זמן קצר, אנסה לסור לטיילת להעיף מבט עליכם.
הוא. כפי הנראה, את כבר מחשבת את מהלומה הבאה?
היא. למה לא? בבת שלך התעלית על עצמך בהיבט שׂכלי גם כן. אני ממש פלא! (מעקמת את מותניה להדגים את עצמה.)
הוא. תאריכי ת' חצאית! אל תאלצי אותי להתבייש בך!
היא. מי אומר זה! תפסיק למסגר אותי, מתחסד! אני לא צילום, ואני אוהבת תעלולים והפקרות! אל תעשׂה רוח, אבא'לה! תזיל דמעה על חיי הבזויים בזבל ותיהנה ממנעמי החחים הלאה! (מזמרת) "את, בחורה ישׂראלית..." (יוצאת, המנדנדת את ירכיה במופגן.)

הוא (מזועזע). לא, אני לא מאמין... הייתכן שפֿריחה זו הייתה הבת שלי? כבשׂה שחורה כזאת היא באמת הבת שלנו? לא יכול להיות! ומה קשור לתורשה? כלום! הרי אני אוהב בחינם ותמיד שואף למצוא אך ורק אהבה בתענוגות בשֹרים, ואילו היא רודפת בצע ושואפת להפיק רווחים ממלאכה שבה היא משׂגשׂגת... לא! אני משלה את עצמי! היא מוצאת הנאה בפריצות כמוני, וכמו כן היא מנצלת יחסי מין לשם היעדים שלה! לפיכך, לא משנה שאותי מדרבן המזג שלי, ואילו היא מדורבנת על ידי המעשׂיוּת שלה... אכן, יש זיקה בין מעשׂינו לבין תגמול שנופל לחלקנו! זה עתה הייתי כל כך חופשי ושאנן, ופתאום צצה לי בת – כרעם ביום בהיר... הִנה מה שקורה למי שמפלרטט עם עלמות בלתי מוכרות! פשוט החלטתי לבלות זמן מה בחיק הטבע, ומייד נפלתי על הפנים. הרי היה לי סיכוי אפסי להיתקל בה, הלא כן? בעצם, כמעט שלא היה... אבל מאין יכולתי לדעת שהיא קיימת בכלל? נבצר ממני לקבוץ מידע על מאהבות נטושות כדי לאתר מקומות מגוריהן! מלבד זאת, בנעורים הייתי הרפתקן, ואף אחת מהן לא הייתה רשאית לכבול לי ידיים. אילולי אזיקים ופקודות, אז נשים היו די נסבלות, אך כעת אני כבר מלומד ומפוכח. חזיתי כל זה פעמים רבות וחוויתי כל זה על בשֹרי. בלא ספק, אהבתי אותה עד מאוד, ולפעמים אני כמהתי לה אחר כך, ואפילו בהזדמנות חיברתי שירים חדשים על האהבה שלנו, אבל... אבל מה? האם האהבה ההיא נמוגה נעלמה? לא ולא! היא עדיין נשארת לי יוצאת דופן, ומה אני מתחכם! היום התמזל מזלי לחוש יד ההשגחה העליונה, והשאלה היא – מה משמע המאורע? מה זה, עונש על עונג או רמז השמים? אם זאת אזהרה לי, אז טוב, בסדר, אני מוכן להיכנע למרוּתו של אל עליון שהוּטלה עליי... ברצון או באונס, אני חייב לציית לרצון השם, כי אני חלש מדי להתווכח עם הגורל שלי. וכיוון שנשלח צו לקשר אותנו ביחד בעזרת הנסיבות, אני לא אסרב להתחתן הפעם במקרה הצורך. רק שנהיה שנינו שוב מאוהבים זה בזו... בקיצור אני הולך אליה ומשתדל להחיות רגש דאז בנפש שלה. מהר, מהר, אליה, אל בחירת ליבי הנכספת! ללא דיחוי, אני עף על כנפֵי האהבה אליה ומתחיל הכול מהתחלה! קדימה, קדימה!..

בינתיים דירתו שוקעת באפלה, ובמקומה, אור חגיגי מאיר שולחן על החול ליד קפה סגור. הוא עובר למקום של פגישתו השלישית ויושב על כיסא פלסטיק. ממסעדות פתוחות נשמעים לחנים מגוונים, לרבות "בחורה ישׂראלית", והמולה שׂמחה אשר נעשׂים רם יותר בזמן ההפסקות של שׂיחתם.

פגישה שלישית

הוא. הלוואי שהאהובה שלי באה לכאן ושלא בא לה לנזוף בי. כרגע אני עצבני מדי אחרי שערורייה והלם עם הילדונת שלנו. חװיה כזאת הטתה אותי ממסלול ואני צריך להירגע כך שלזכות במחילה שלה... (פוכר אצבעותיו) שוב אני מרטט משום מה כאילו אני פרחח בלתי מנוסה. ושוב אני ממש מת עליה כמו שבעיצומו של מאווי הצעירות...

היא מופיעה מאחורי בית הקפה, ועתה היא נראית כזקנה כפופה שנשענת על מקל. יש לומר שעכשיו היא מכוערת ומרושלת למראה, הראש שלה עטוף במטפחת מרופטת ונעלי-בית בלויות נעולות על רגליה. היא לבושה חלוק רחב קרוע, ואת עינייה מוסתרות תחת משקפי-שמש שבורים. בנוסף לשינוי החיצוניות, היא מדברת עברית רצוצה עם מבטא מובהק כעולה חדשה אנאלפביתית. בידה היא מחזיקה צילום גדול. בתפקידה של קשישה עיוורת שחוחה וצולעת, היא ניגשת אליו ודוחפת אותו במקל בגב – כביכול בלי להתכוון ובכוח כל כך חזק שהוא נופל על החול.

הוא. פֿאק! זהירות!
היא. סליחה, אדוני, סליחה... (נתקלת בכיסא ומפילה אותו עליו.) סליחה עוד פעם!
הוא. לעזאזל! שמעי, סבתא, מה מעשׂייך פה?
היא. סליחה, בבקשה! איזו אני מסורבלת! (פונה ומכה אותו במקל.) הוי! שוב סליחה!
הוא. הי! אל תזוזי, מסכנה! תפסיקי לנפנף במקל! (קם.)
היא. סליחה, סליחה... (שוב פונה.)
הוא (משתמט מהמקל). עמדי במקומך! אל תסתובבי! (מתנער) השד יודע, למה את משוטטת כאן אנה ואנה...
היא (משתחווה לו בהתרפסות). נורא מצטערת, אדוני, אני מחפשׂת...
הוא. מה, נדבה? קחי כמה שקלים ועופי מפה... (נותן לה מטבעות.)
היא. כסף? לי? אני לא קבצנית!
הוא. אה, את ענייה וגאה באביונות? אז מה את רוצה להלביש עליי? לא הבנת? כנראה, טעיתי, ואת אנאלפביתית... נו, מה בכװנתך למכור לי.
היא. למכור? מה אני יכולה למכור חוץ ממני...
הוא. תודה, לא!
היא. ואני רוצה רק איש אחד.
הוא (נרתע). רק לא אני!
היא. הִנה צילום שלו.
הוא (מביט בצילום). חכי, חכי, הרי זה... זה דווקא אני... (מזועזע) לא יכול להיות!
היא (מקרבת את משקפיה אל פניו). אתה יעקב?
הוא (המגמגם מהשתוממות). מכאן נובע שאת... שאת...
היא. סליחה, יקירי, אתה אחר מדי היום!
הוא. את – רחל?!
היא. נכון, נכון, כל מה שנשאר מרחל.
הוא. בחיי, זאת שארית נחמדה!
היא. לצערי, יש לי ראי.
הוא. למזלי, יש לי ראייה. במילים אחרות, ראיה הכי טובה.
היא. הבנתי! היום אתה בלי משקפיים!
הוא. לא, לא! אילו הייתי מרכיב משקפיים היית נראית כתאווה לעיניים לגמרי! כמעט שלא השתנית מהתשחורת שלנו!
היא. גם אז הייתי דחליל כזה?
הוא. אל תעלילי עלילות עלייך! מעולם לא הערכת את עצמך כראוי, ואילולי התעטפת בסמרטוטים אלה...
היא (נרתעת לאחור). סליחה, לא! אסור להפשיט אותי!
הוא. ממה את מסיקה מסקנה שיש בדעתי להפשיט אותך לאלתר?
היא. בעבר עשׂית כך, בדרך כלל.
הוא. כבר התמתנתי במידת מה. כיום אני מדבר קצת לפני לגשת לעצם העניין.
היא. אתה עייף?
הוא. האם אני נראה מיוגע? הקטע הוא ששׂדה-פעולה נרחב מאוד. כדי להשתמר למען אהבה אמיתית, לעתים אני מאולץ להשתמט מקשרים מקריים בתירוץ נאה.
היא. כמו עכשיו?
הוא. כלל וכלל לא! עכשיו אני מרסן את עצמי ומתאפק מהבעת רגשוֹת. (הצידה) הכרחי לי לעמוד על המשמר, כשנשקפת סכנה לקבל מכה מתחת לחגורה…
היא (בקוקטיות). אתה צודק, במטפחת הזו אני שובת לב כמו אף אחת אחרת... (פורשת את המטפחת עם ריבוי חורים בה.)
הוא. ממש בוביק! והמטפחת מאוד מחמיאה לך.
היא. חבל שלא תמיד יש לי כסף.
הוא. סליחי לי, לא תפסתי משמעות. מדוע שוב כסף?
היא. הוי, לא כך! רציתי לומר "קסם"! לפרקים אני שוכחת מילים.
הוא (הצידה). פלוס טרשת!
היא. "רשת"? נכון, חיים שלי באמת רשת אסונות.
הוא (הצידה). וגם חירשות...
היא. "לרשות"? כן, כן, בשבילך אני תמיד לרשות. אבל לפני כן, אני רוצה לספר לך מה שקרה לי.
הוא. אולי תכתבי את הכול במכתב ותשלח אותו בדואר? אני יכול לתת לך עיפרון...
היא. עיוורון מזמן יש לי. בשתי עיניים.
הוא. די, די! דברי רוסית!
היא. אי אפשר. שכחתי רוסית אחרי לימודים באולפן.
הוא. שכחת? לגמרי? זה לא ייתכן! טוב, אז תספרי כדי שלא יתגלה עוד משהו בלתי תקין.
היא. תודה רבה. ובכן, כאשר עזבת אותי בריאיון... לא, לא! לא בזה!
הוא. בהיריון, ככל הנראה.
היא. נכון, בארכיון. שוב תודה רבה. ובכן, הייתי במחצב כזה...
הוא. למה "במחצב"? היית נידונה לעבודות-פרך על השקפות ציוניות? או שמא לא מצאת עבודה אחרת אחרי גירוש?
היא. "פירוש"? פירוש הוא באהבה שלי. חשבתי עליך כל הזמן, אפילו על הבמה.
הוא. ניחשתי! "במצב"!
היא. נכון, נכון, במוּצב. עוד פעם תודה רבה. אני רואה ש בידע יש לך עכוז גדול.
הוא. מה אמרת? לא "עכוז", אלא "אחוז"!
היא. האם זה לא אותו דבר?
הוא. לא בדיוק.
היא. נו, לא חשוב. ובכן, פעם אחת שקעתי ב... ב... באלה – איך קוראים להם?
הוא. בהרהורים?
היא. לא, בגרגורים שקעתי אחר כך, בבית חולים. מפני שהייתי שקועה בהם בזמן ההצגה, ולכן התנגשתי בזרקור. בכל המוח!
הוא. "בכל הכוח"?
היא. לא, לא, מאין היה לי נוח עם חור במצח? אבל ועל זה תודה רבה. בקיצור, התנגשתי בו ונפלתי ישירות ל... ל...
הוא. בהתעלפות?
היא. לא, זאת מילה ארוכה מדי. לחפירה!
הוא. איך? מנין בתיאטרון הייתה חפירה?
היא. או לתעלה.
הוא. לאן?
היא. נו, למקום שבו יושבת תזמורת.
הוא. מובן ש"לדוּת","לבוֹר" לפחות, אבל מילא. לידיעתך: לתעלה נופלים אחרי מסיבה ואילו לחפירה – אחרי פונדק מזוהם. איזו תסבוכת!
היא. נכון, תסבולת מאוד נדרשה לי. הרי נפלתי ישירות על תוף.
הוא. אני מתאר לעצמי!
היא. ושברתי שתי רגליים.
הוא. בבת אחת? איזו צרה!
היא. ומייד ילדתי – מוקדם מדי.
הוא. מה, שם – בדוּת?
היא. כן, שם – בבור! על התוף!
הוא. איזה אסון!
היא. והִנה תוצאת הפֶגַע: אני בעלת-מום ובת שלי נולדה לקויה. וגידלתי אותה בלי אב, ולא היו לנו דמי-מזונות, וחליתי לעיתים קרובות, כי המשכתי לחשוב עליך בלי טרף...
הוא. "בלי הרף", אומללה! ומשום שבת שלך הוזנחה התפתח לה תסביך הנחיתות...
היא. דווקא! אני לא יודעת מה זה "תסביך", אבל לכן יצאה ילדונת שלי לרחובות למכור גוף שלה. רצתה על ידי כך לנקום בכל הגברים.
הוא. הנקמה מוזרה למדי...
היא. מילדות היא הייתה תימהונית. היא דומה לי.
הוא. מה, יצאת לזנות גם כן?
היא. לא הצלחתי! קשה היה לי ללכת על קביים! להפך, הפסקתי לצאת מהבית.
הוא. התנזרת בגלל אהבה בלתי מוצלחת?
היא. לא בגלל אהבה! בגלל עבודת ניקיון! בקושי יכולתי לעבוד על רגליים שבורות! בקיצור, שברת לי גם רגליים וגם ליבי. ומי אני אחרי שקרה לי?
הוא (הצידה). "שבר-כלי" בהחלט! (לה) אף על פי כן, את עדיין מושכת. (הצידה) כמוות למתאבד.
היא. לא, לא, עכשיו אני לא כל כך טובה. אבל כאשר אני רואה גבר שדומה לך, אני ממש משתגעת.
הוא (מודאג). איך "משתגעת"? פשוטו כמשמעו? את לא שולטת בעצמך מִשקיקוּת?
היא. כן, כן. חבל שמה זה "משקיקות", אני לא יודעת. טוב שאני כמעט עיוורת ואת כל הגברים אני רואה מטושטשים.
הוא. ואת משתוללת בזמן שאת מטורפת מחמת תשוקה?
היא. לא הבנתי אף מילה, אבל כן. מאז נפלתי לדוּד... או לתוּת. בקיצור, מאז נכנס לי ג'וק בראש. כזה מחץ היה שגולגולת פקעה! ומי אשם?
הוא. רציתי להזכיר לך מה שכתבתי כשהייתי צעיר... (מדקלם)
"יֵש בַּעוֹלָם רִיבּוּי נָשִים.
זכּוֹר שֶחַיִים כָּל כָּך קצַרִים!"
היא. בוא, בוא! בשבילי זה מעט מדי!
הוא. בבקשה! "שיר על פריצות"! זאת שירת הברבור שלי.
היא. "שָרָת הפרפור"?
הוא. למען השם, אל תדברי שטויות! רצוי שתקשיבי לי בשתיקה מכבדת... (מדקלם מהורהר)
חַיִים חוֹלפִים. וְאוֹפִי לִפעָמִים
עוֹלֶה בַּחֵשֶק עַל הָעֲצַבִּים.
אֲנִי סוֹבֵל מֵעוֹדֶף בִּרצִיפוּת,
מִפּנֵי שֶיֵש לִי רַק מַחסוֹר פּרִיצוּת.
היא. יופי! יש לך טעם מעודכן!
הוא. שוב פליטת-פה! לא "מעודכן" אלא "מעודן"!
היא. אין שוני!
הוא. אין שוני? ייתכן שכך... (מדקלם)
לְאַט לְאַט צרָכֵינוּ מִשתַנִים.
סוֹף סוֹף יֵש עוֹנֶג וְמַעֲרוּמִים.
אֲבָל אַף כִּי פָּרוּעַ כָּל אָדָם
לִי הִזדַמנוּת וַשֶפַע – לְחִינָם.
היא. זה צובט לב. איזה אתה חמוֹר!
הוא. מי אני?
היא. או חמוּר. בעצם, אין הבדל!
הוא. מה שנכון נכון – אין הבדל! (מדקלם)
בֵּין כֺּה וָכֺה גבַרִים חוּשָנִיִים.
חַיִים רַק רֶגַע וְהַרבֵּה נָשִים.
עַל אַהֲבָה אַשִיר בִּשעַת מִיתָה
כִּי לֹא אוּכַל שוּב לַעֲשׂוֹת אוֹתָה!

(אתנחתא. היא נראית נדהמת עד כדי אלם.)

הוא. למה אני לא שומע הערכה? לדעתי, חריזות לא רעה.
היא. זה באמת חזירות...
הוא. חריזות, חירשת!
היא. לא איכפת לי! מפני שאתה כחול בשבילי! או הכול. אפילו עם חזירות חריזות.
הוא. מה את ממלמלת? שוב שרויה במצב רוח חולמני?
היא. קסמת לי, ותאווה פקקה לי אוזניים.
הוא. תאווה? (הצידה) היא כבר בלתי שפויה, נפל לה בורג. פתחתי פֶה לשׂטן...
היא. היום אני אוהבת אותך כמו קודם!
הוא. נא! כל הסימפטומים של טירוף דעת! ירדה מן הפסים!
היא. אני רוצה אותך!
הוא (משתמט ממקל שלה). רגע! אני לא זוכה לפולחן כזה! (מתגונן) חדלי אלימות! אני לא יכול לעיני כול! זאת ראוותנות!
היא. מהר, מהר! אני רוצה!
הוא. משוגעת לחלוטין! רצונך מוצדק, אך לא כדאי לדרוש ממני סקס תיכף ומייד...
היא. מייד וכאן! נפשי מוצפת באביונה!
הוא. מאין לשון מליצית כזאת?
היא. מעומק ליבי! אם הרגש שלך ישבן...
הוא. "ישן", "ישן"!
היא. מה השוני?!
הוא. השוני הוא בתשובה – עד כמה הישבן הזה ישן.
היא. אני מזהירה שאני אחוזה בולמוס. כמה הרבה שנים בלי גבר!
הוא. אסור להתעלס ברבים! בואו ניפגש לאחר...
היא. לא "לאחר", אלא "לאלתר"! (בקול מאיים) אולי אתה סולד ממני? אולי אני גועלית ודוחה?..
הוא (הצידה). בכל זאת, יש לה שארית השפיות.
היא. או אתה לא רוצה אותי?
הוא (נסוג). אדרבה! אהיה מאושר...
היא (תופסת אותו). אהובי! אני כולי – שלך! (זורקת אותו על השולחן) אחת ושתיים!
הוא. זאת שרירות!
היא (מתנפלת עליו). נשיקה! נשיקה!
הוא. אל תפשיטי אותי! זה מגונה! ( דוחף אותה ונופל על החול.) לא רוצה!
היא (נעצרת). לא? אמרת "לא"?
הוא. כן, כן, כן! לא, לא, לא!
היא. מגעיל לך לנשק אותי?
הוא. לאו דווקא! אני פשוט מרגיש לא טוב היום וחש ברע...
היא. שתוק, שקרן! (סוטרת לו) שתוק, מנוול! (מכה אותו על הלחיים – כביכול בדחף הזעם) כזב! כזב! כזב! (קופצת על רגליים.) צבוע!
הוא. אוי, הלחיים שלי!
היא. כלו כל הקיצים! אין בנפשי אף זיק של תקווה!
הוא. צר לי על סירוב, אבל אני סבור שאת רגזנית מדי ושלוחת-רסן...
היא. שתוק, רשע אכזר! (בבוז דוחה אותו במקל.) זה הקש האחרון! אלך לחפשׂ לי מנוח...
הוא. בואי תתקררי במקצת בטיול , זה מועיל לך…
היא. אני אתקרר בהכרח. כי התמוטט אוויל שלי!
הוא. מי התמוטט?
היא. או אליל. גבר או קבר. אח או פח. קוץ או בוץ...
הוא. יש! כבר התחילה לדמדם!
היא. נכון! או נבון. קיץ או חיץ. איש או ביש או חיש...
הוא. גם היא משוררת! נדבקה ממני! בסדר, יונה שלי. אני מייחל לפגישה אחרי הטיול.
היא. פגישה או גישה. או אשה. (פתאום) זכוֹר שאי-שם יש תגמול על הכול! באה השעה! (פורצת בצחוק שׂטני) הה-הה-הה! (דורכת עליו בדרכה ונעלמת מאחורי הקפה.)

הוא. הי! דרכת עליי! (השוכב פרקדן) היא מטורפת לגמרי! ככל שהיא חושקת אותי, כן הגבריות שלי מכעיסה אותה. כמעט אנסה אותי, יצאתי בשן ועין... נעשׂתה לדחליל גמור, וכלבתא כזאת מאלצת אותי לאהוב אותה. גועל נפש! ובכל אמתלה, היא מוכנה להתרתח ולהתקוטט... (ממשש את פניו) שבח לאל, אין לי פגיעת-גוף רצינית. (קם ויושב על הכיסא) האהבה שלה היא באמת מהלומה – אני חבוט עד כדי כך שגופי כולו כמו חבורה אחת. גם אם אני אשם, מדוע ניתנה לי מכשפה מאוסה כזאת כעונש? כמובן, זה בדין להעניש אותי על הבגידה ההיא, איני מנסה להצטדק, אבל, אל רחום וחנון, בבקשה... אני מתחנן אליך להטיל עליי כל עונש, רק כד שלא אצטרך לנשק אותה! אני אקבל כל מה שייפול בחלקי, אך תפטור אותי מסיוט כזה! אני מתחנן בפניך! הרי אני ביש מזל היום, בלאו הכי: מן הפח אל הפחת ,מדחי אל דחי…

היא מופיעה מאחורי הקפה שוב בתפקידה של פרוצה צעירה, אבל עם אותו מקל.

היא. הנה הוא!
הוא. ילדתי! הופעת לבסוף! (שׂם לב על המקל) היכן מצאת את המקל שלה? מה קרה?
היא. זה אתה צריך לענות לי – מה קרה! כל זמן ששׂוחחתם, צפיתי בכם מרחוק מצד המלון, וראיתי כל המאבק שלכם עד הסוף. אחר כך אמא הלכה אל הים למזח...
הוא. כדי להתקרר. לא יכולתי ללכת אחריה, עקב שהיא הפילה אותי ארצה.
היא. נכון, התפלשת באבק. אבל מישהו הסיח את דעתי מכם לכמה דקות, וכאשר שוב הבטתי על המזח, שם... שם...
הוא. שם – מה?
היא. שם היה רק המקל הזה.
הוא. ולאן נעלמה היא עצמה? נפלה לים?
היא. לא נפלה. אין ספק שקפצה מרצון. ומובן מאלו, לא בשביל לשׂחות.
הוא. אז בשביל מה?
היא. תפתור חידה למטומטמים.
הוא. לא יכול להיות... צריך לרוץ להציל אותה! (צועק) הצילו! הצילו!..
היא. בלום פיך, צרחן. כבר מאוחר, כבר טבעה לעד... לשווא אמא התייפתה לפני הפגישה. והעיקר, לא היה שום טעם להציל אותה. במחי-יד הרסת את הקיום העלוב של אישה נטושה זאת...
הוא. לא נגעתי בה! להפך, אמא שלך הרביצה לי!
היא. במו ידיך הרגת אהבתך הגדולה היחידה, רוצח מתועב! גם אותה וגם אותי. כי איך אוּכל להמשיך חיי בזבל בלי אמא שלי? כבר אין לי כוח לשׂאת סבל מעוול משװע כל כך...
הוא. אבל אבא שלך הוא עדיין איתך! מדוע אפוא את נואשת ובדיכאון כזה?
היא. סַפֵר לסבתא, זנאי! אבא שלי הוא חלאת המין האנושי! זהו, מספיק, סוף הדרך. אמא קפצה למצולת הים, ולא נותר לי אף מוצא אחר, רק לטפס על גג המלון ולקפוץ כמוהה למטה לכל הרוחות. נשבר לי!
הוא. הרי את עלולה להיחבל!
היא. על בטוח! אתרסק לתוך המדרכה, והלוואי שהיית מת מצער!
הוא. אני מבקש רחמים!
היא. דמעות תנין! אי אפשר למנוע מזה, שכן אני מסטוּלה עכשיו. שק לי בתחת, אבא'לה!
הוא. אני אוסר לך! (תופס אותה.)
היא. מה, בהמה, קרב מגע? (קמה בתנוחה קרבית.) אל תשלח ידיים, שרץ משורץ!
הוא. אלוקים אדירים! הינו שוויון בין המינים! טוב, ניחא, מילא , אני אעמוד מתחת לגג ואתפוס אותך בנפילה...
היא. אל תעז לגעת בי בידיך המלוכלכות! הן מוכתמות בדם!
הוא. אני יכול לרחוץ אותן!
היא. רד ממני, אשמאי זקן! קח את זה לזכר אהבתך, מפלצת! (זורקת לו את המקל.) אמא, איפה את? אמא, אני הולכת אלייך! אמא'לה! (בורחת ומתחבאת באותו מקום.)

הוא. אל שדי רחם עליי! אש החרטה שׂורפת אותי! הנה פירות המתירנות שלי! הייתי תמיד מצליחן והולל, ומי אני כעת? פושט-רגל! אמרה שאני מפלצת? כן! גם אם עוללתי כל זה בלי משׂים, אבל כן, אני מפלצת, ואפילו יותר גרוע מאשר מפלצת פשוטה! כי הייתי כה אטום לב עד שעזבתי אותה בצרה, ולא חשבתי שרחל שלי כבר הייתה על הסף ושהאהבה היחידה שלי עוד מעט והייתה נספית... (מכה את עצמו במקל) אוי ואבוי לי! איך יכולתי להתבהם עד כדי כך? אין לי כפרה עתה אחרי עוונותיי האלה! אין לי מנוס מייסורי מצפון בעתיד! אין לי שום משמעות החיים לצמיתות בלעדיה!.. אז לא כדאי להשהות את התרת העלילה. למה אני לא מסוגל לקפוץ למצולת הים כמותה ולטבוע שם?.. לא! זה לא זה! הרי אני שׂחיין מצוין! אוקיי, לא נורא, אז יש לי סיכוי לקפוץ מגג המלון הכי גבוה, נכון? ובכן, זה הוחלט, אני הולך שמה תיכף ומייד, עולה במעלית וקופץ... לא! איך שכחתי? הרי אני צנחן! איזה באסה! אני אפילו לא אצליח להימחץ תחת מכונית – הרי אני נהג!.. שלומיאל! כלומניק! אין ספק, כל מה שהיה היום, לא קרה לי סתם ככה, בכל האירועים היה היגיון מסויים, זה ברור! שכן כל האושר שלהן וכל חייהן היו תלויים בי, דווקא בי, אך ורק בי, ואילו אני... אני... (נופל על הברכיים ומכה את עצמו) בהמה! בהמה! בהמה!..

בעיצומה של חרטתו, היא שוב יוצאת מאחורי הקפה – כבר בלי פאה נוכרית ולבושה כמו בפגישה הראשונה. לא היה לה זמן לשנות איפור, לכן היא עדיין נראית כעלמה. בידה היא נושאת תיק גדול.

היא. מה המרגש, יעקב? מזופת? מה אתה מוכיח בשצף קצף על ארבע?
הוא. רחל? את ניצלת? לא קפצת מגג? חכי... מדוע את יותר מבוגרת מאשר... או יותר צעירה מ... רגע! אני איכשהו מבולבל. אולי את אמא טבועה?
היא. נכון, בתולת ים.
הוא. אז איפה בת שלנו?
היא. בת? היא לפניך. מולך.
הוא. מה, מה, מה?...
היא. שוב אתה מגמגם, יעקב. האם לא אמרת שתיאטרון החיים יהיה לרוחך? הינו תיאטרון כזה: קצת איפור והחלפת התלבושת מאחורי הקלעים. (מושיטה לו את התיק) תציץ נא פנימה. איך מתחתי אותך, לא רע?
הוא (מוציא מתוך התיק חלוק ופאה נוכרית) . זאת אומרת, את גם זונה וגם זקנה? וכל חלום הבלהות הזה הוא רק מתיחה?
היא. כן, בדיחה בלתי מזיקה. המחזתה של אחת האפשרויות.
הוא. כלומר, אני השתתפתי בליצנות עם התחפשׂות. בתור מוקיון וְיוֹ יוֹ. התבוססתי בביזיון כמו חוטא דפוק, ואילו אהובתי נהנתה מעינויים שלי. זאת באמת התבדרות נעימה...
היא. אומנות היא מעל הכול! ועוד ידי נטויה...
הוא. לא, לא! די שכיסחת לי את הצורה בתואנה של שיגעון! הפנים עדיין בוערים מאמיתות המשֹחק שלך...
היא. נכנסתי לתפקיד כרגיל, והייתי מרותקת מדי במשׂחק. תסכים שאני שׂחקנית טובה?
הוא. נהדרת! את שׂחקנית בחסד עליון במלוא מובן המילה ,אחרת הייתי הורג אותך. ועם הדמיון המפותח שלך, את מומחה נדירה לחסל חשבונות.
היא. נכון, אני אכן נוקמנית. איך העזת לשכוח אותי?
הוא. להבא לעולם לא אשכח! מכאן ואילך, אין לי נשים אחרות, מפני שאת שװת ערך לכולן. אילו הייתה לי אישה עם מגװן דמויות כזה, ספק שהייתי מחפשׂ עוד מישהי במקביל...
היא. לא בִכדִי טרחתי! מזה נובע שאתה לא ברוגז איתי?
הוא. מאוד מסוכן לריב איתך. חוץ מזה, אני פוחד לאבד אותך בפעם שלישית.
היא. לפי שעה, איני מתכוונת לברוח ממך. ומה לגביך?
הוא. לאמיתו של דבר, הייתי צריך לנוס על נפשי, אבל משום מה, מתחשק לי להתעכב לזמן מה.
היא. במילים אחרות, אתה מציע לי לשֹחק את תפקידינו מחדש?
הוא. שוב אַת קוראת את העשתונות הכמוסים שלי.
היא. וגם את רחשי לבך.
הוא. ואת מוכנה להיעתר להצעה שלי?
היא. למרות שאני עוקצנית וארסית כל כך?
הוא. ולמרות שאני ממזר ממולח! הולך?
היא. לא מן הנמנע. למה לא לפטפט על דא ועל הא?
הוא. אז מה לגבי נשיקה מבוקשת? את לא מתנגדת?
היא (המצטטת אותו). אדרבה! אהיה מאושרת.
הוא. תהיי בהכרח – אני מבטיח! (מחבק אותה) לדעתך, בשביל מה, אני התאמנתי במשך כל השנים האלה?
היא. האומנם למען אהבה?
הוא. כמובן! עשׂינו עסק? מה תגידי?
היא. יכול להיות. מייד וכאן ועכשיו?
הוא. ותמיד בכל מקום! בסדר?
היא. מצידי כן. בקיצור, המסך שוב עולה?
הוא. כן!
היא. ואנחנו שוב על הבמה?
הוא. כן!
היא. והמשׂחק הזה הוא לנצח?
הוא. כן, כן, כן, לנצח נצחים! בחיי! (מנשק אותה לבסוף.)

המוזיקה נהיית רם יותר, כשם שההמולה של המסעדות, ואור הפנסים נהייה חגיגי יותר, בינתיים הזוג המאושר מתנשק במרכז הבמה.

מקהלת מאוהבים (שרה).
לָהֶם גוֹרָל כָּתַב תַסרִיט
וְרַק מִקרֶה הָיָה בַּמַאי...
אַת, בַּחוּרָה יִשׂרְאֵלִית,
הַחֲלוֹם שֶלִי, אַהֲבַת חַיַי!

השיר "בחורה ישׂראלית" נשמע בקול רם יותר ויותר, ואילו הוא והיא עומדים מחובקים כמקודם, הממשיכים את הדו שֹיח המרתק שלהם אשר נצחי כאהבה עצמה...


מ ס ך

אביב 2019

***